ספר זוהר פסח- זוהר תורה

לִקּוּט גָּדוֹל וְנִפְלָא מְהַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, לִמּוּדִים הַנּוֹגְעִים לִקְדֻשַּׁת חַג הַפֶּסַח, וּשְׁבַח יְצִיאַת מִצְרַיִם,

וּמִצְווֹת וְקָרְבְּנוֹת הַפֶּסַח, סְפִירַת הָעֹמֶר, וְעוֹד מַאֲמָרִים חוֹצְבֵי לַהֲבוֹת אֵשׁ מִדִּבְרֵי הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ

 בְּעִנְיְנֵי חַג הַפֶּסַח. להורדה של ספר זוהר תורה- ספר פסח, לחץ כאן: -pdf  זוהר_הפסח_השלם_אינדי  

כרך_ב'_זוהר_תורה_לפסח_

שני_כרכי_זוהר_הפסח_288_עמודים

זוהר תורה פסח בלי מפתח (מחא)

   ספר זוהר הפסח זוהר תורה יז פרקים  (קובץ וword)

 קחי רחים מצות מצה

HILCHOT_PESACH_30DAY– הלכות פסח  ל- 30 יום

להורדה של שער הכוונות של פסח , האר"י הקדוש: לחץ כאן: שער הכוונות פסח מנוקד עם מראה מקומות (1)

 

 

סֵפֶר

זוֹהַר הַפֶּסַח הַשָּׁלֵּם

 

כְּרַךְ ב'

לִקּוּט גָּדוֹל וְנִפְלָא מְהַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, לִמּוּדִים הַנּוֹגְעִים לִקְדֻשַּׁת חַג הַפֶּסַח, וּשְׁבַח יְצִיאַת מִצְרַיִם, וּמִצְווֹת וְקָרְבְּנוֹת הַפֶּסַח, סְפִירַת הָעֹמֶר, וְעוֹד מַאֲמָרִים חוֹצְבֵי לַהֲבוֹת אֵשׁ מִדִּבְרֵי הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּעִנְיְנֵי חַג הַפֶּסַח.

לִקּוּט מַקִּיף כָּזֶה עֲדַיִן לֹא רָאָה אוֹר הַדְּפוּס עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

תּוֹכֵן הַסֵּפֶר וּמַהוּתוֹ, לְהַנְחִיל דֶּרֶךְ תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י זְיָ"עָ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא לְקַיֵים מִצְווֹת הַחַג כְּכָל מִשְׁפָּטָיו וְחֻקּוֹתָיו הַמּוּבָא בְּתּוֹרַת הַסּוֹד, אֲשֶׁר מֵּמֵיהֶם אָנוּ שׁוֹתִים וּלְאוֹרָם אָנוּ הוֹלְכִים, וּבוֹ אָנוּ נִגְאָלִים.

והוא:

סֵפֶר

זוֹהַר תּוֹרָה לְפֶּסַח.

בּוֹ לִקַּטְנוּ כָּל הַמַּאֲמָרִים מִסֵּפֶר "זוֹהַר תּוֹרָה" הַמְתוּרְגָם לְלָשׁוֹן הַקֹודֶש, שֶׁלִּקֵּט וְעָרַךְ וְתִּרְגֵּם הַצַהַ"קָ הַמְקוּבָּל רַבִּי יוּדְל רוֹזְנְבֶּערְג זְיָ"ע, עִם הֶעָרוֹת "זִיו הַזוֹהַר" מֵהָרַב הַמְּחַבֵּר זַצַ"ל, וְעַתָּה נוֹסְפוּ עָלָיו כּוֹתָרוֹת תַּמְצִית הָעִנְיָן לְכָל קֶטַע וְקֶטַע, וְחִילַקְנוּם לְשֶׁבַע עֶשְׂרֵה פְּרָקִים, לְפִי סֵדֶר הָעִנְיָנִים, דָּבָר דִּבּוּר עַל אוֹפַנּוֹ. – "רַבִּי שִׁמְעוֹן דְנָהִיר כָּל עָלְמָא בְּאוֹרָיְיתָא" (זוֹהַר ח"א קנ"ו).

 

יצא לאור ערב חג הפסח תשע"ב על ידי "מפעל הזהר העולמי"

נחל לכיש 24/8 רמת בית שמש 0548-436784

 

 

בפתח השער

ברוך המקום ברוך הוא, אשר שמר הבטחתו לישראל הקדושים חבלים נפלו לנו בנעימים, אף נחלת שפרה עלינו, לנו התלמידים, חברים מקשיבים, אשר אנו חוסים בצל כנפי השכינה הקדושה ומסתופפים בתיבת נוח הרשב"י ע"ה יחד שבטי ישראל, בלימוד זוהר הקדוש, באהבה ובשמחה, בהתאחדות גמורה, למען הקים השכינה הקדושה מעפרא, ולקחנו על שכמנו להוציא לאור זוהר הפסח, לתועלת הרבים, כבקשת טובים וידידים, לחזק הברכים, באמרים היקרים, מאירות כספירים, על פסח ומ"טמונים, אשר להם זכינו, ויראו עינינו, וישמח לבנו, ותגל נפשינו, באור חדש אשר לנו האיר, בתורה ועבודה אור המאיר, בקדושת סודות התורה, למען נזכה לאור הגנוז מדי שבת בשבתו ומועד כהלכתו.

בספרים אלו נקבצו כמאה מאמרים של "זוהר תורה" הקדוש בּוֹ לִקַּטְנוּ כָּל הַמַּאֲמָרִים מִסֵּפֶר זוֹהַר תּוֹרָה הַמְתוּרְגָם לְלָשׁוֹן הַקֹודֶש, עִם כּוֹתָרוֹת, תַּמְצִית הָעִנְיָן לְכָל קֶטַע וְקֶטַע, וְחִילַקְנוּם לְשֶׁבַע עֶשְׂרֵה פְּרָקִים, לְפִי הָעִנְיָנִים, דָּבָר דִּבּוּר עַל אוֹפַנּוֹ עם כותרות בארמית ולשון הקודש, לכל ישראל האיר בסוד תורה הבהיר "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם" (משלי פרק ד יח), כדברי הבני יששכר שאור הגנוז מששת ימי בראשית לצדיקים נגנז בזוהר הקודש, (ועיין זוהר בראשית דף נט.).

וכל הבא לגשת אל הקודש פנימה, לחשוב מחשבות, ילמד ענייני פסח המובאים בספרי הזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל, והלומד בזה בין יבין את אשר לפניו, הדרך ילך בה, והמעשה אשר יעשה, לקיים מצוות החג כראוי וכיאות בלי מגרעת, בהשכל ובדעת, ללמוד וללמד לשמור ולקיים ולעשות.

וידוע שקיום מצוות מצה כהלכתה בשלימות, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית (רוקח), וגם חשיב כאילו קיים כל התרי"ג מצוות (ילקוט מעם לועז). וקודשא בריך הוא ופמלייתו מקשיבים לכל הלומד ומספר בעניני יציאת מצרים, ובזכות לימוד הזוהר הקדוש על עניני החג, נִזְכֶּה שְׁׁיִתְקַיֵּם דִּבְרֵי הָרַשְׁבִּ"י עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּדָא יִפְקוּן מִן גָלוּתָא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. – וְיִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאַחְדוּת וּבְשִׂמְחָה וְאָחֲזוּ בָּאִילָן הַחַיִּים לִלְמוֹד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ "בְּסִפְרָא דָּא יִפְקוּן מִן גָלוּתָא בְּרַחֲמֵי", וְכַאֲשֶׁר יִלְמְדוּ וְיַעַסְקוּ כֻּלָּם בְּתוֹרַת הַסּוֹד תֵּכֶף תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה בְּכֹחַ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה[1]. וּבַזֹּהַר רַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא (דַּף קכד, ב) אָמְרוּ: דְּבְגִינֵיה "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ", וּבִזְכוּתֵיה יִתְקַיֵּם "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר". ונזכה לשנה הבאה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבית קדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אמן

יצא לאור

על ידי מפעל הזוהר העולמי

בנשיאות כ"ק מרן אדמו"ר מהאלמין רבי שלום יהודה גראס שליט"א

חודש ניסן שנת תשע"ב

 

 

הקדמה

יִ'שְׂמְחוּ הַ'אָבוֹת וְ'יָגִילוּ הַ'בָּנִים בהגלות אור שבעת הימים מאמרי הזוהר הקדוש על חג הפסח, חג הפסח, מצה ומרור, אותות ומופתים, יציאת מצרים, שירת הים, ועוד. בלשון הקודש, עם ביאורי זיו הזוהר מהגה"צ המקובל רבי יודל רוזנבערג זי"ע.

השיר והשבח לחי העולמים שזיכנו והחיינו והיגענו לזמן הזה ללמוד הזוהר הקדוש בחג הפסח בהוצאה מפוארת ומיוחדת זו, יהי רצון שבזכות לימוד הזוהר הקדוש וסודות התורה, נזכה עוד בימי הפסח הזה, כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת בגאולה השלימה, כי כל קירוב הגאולה תלוי אך ורק בלימוד הזוהר הקדוש וסודותיה, ובפרט בזמנים אלו שזכינו לפרסם את הזוהר הקדוש למאות אלפי ישראל שהוגים ולומדים מידי יום ביומו, ומצוה על כל אחד ואחד להפיץ ולגלות הסודות, כי זה לעומת זה עשה האלוקים, ובפרט כעת שזכינו לסדר כל הזוהר הקדוש לשבעים חלקים, וכך זכינו להגיע לקרוב לשבעים אלף איש להכניע ולבטל את כל השבעים ראשי האומות כמו שכתב בזוה"ק (בשלח נח:), ועל ידי לימוד הזהר הקדוש נזכה לבטל 70 אומות העולם שבמלחמת גוג ומגוג (זוהר) להכריתם ולבערם מן העולם, ונזכה שְׁעַל יְצִיאַת הַקּוּנְטְרֵס הַלָּז בְּעֶזְרַת ה' וּבְּסִיַיעתּוֹ, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה תִּקּוּן יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בְּיוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

וּבִזְכוּת הֶחָג הַקָּדוֹשׁ שֶׁל פֶּסַח שֶׁהוּא זְמַן הַגְּאוּלָה נִזְכֶּה לְקִירוּב הַגְּאוּלָה הַשְּׁלֵמָה בב"א.

וְאַתָּה בֶּן אָדָם חֲגוֹר חַרְבֶּךָ עַל יֶרֶךְ גִּבּוֹר וְתֶאֶזוֹר חַיִל לִלְמֹד בחג הפסח אֶת סֵפֶר זֹּהַר הַתּוֹרָה לְחַג הַפֶּסַח, לְתִּקּוּנֵי הַמַּלְכוּת בִּשְׁלֵמוּת, וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם וּלְטַהַרֵנוּ וּלְקַדְשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה וְתֵטִיב לָנוּ הַחֲתִימָה וְנִזְכֶּה בְּהַאי שַׁתָּא לְבִיאַת מְשִׁיחֵנוּ וּלְבִנְיָן מִקְדָשֵׁינוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ.

כה דברי המצפה להרמת קרן התורה לשמה, בכללות פרד"ס התורה שהוא בא על ידי לימוד תורת הסוד, ונזכה לביאת גואל צדק בב"א.

הוֹצֵאתִי לְאוֹר בְּחֶמְלַת ה' עָלַי חוֹדֶשׁ נִיסָן תשע"ב

הק' שָׁלוֹם יוּדָא גְּרָאס

אבדק"ק האלמין בית שמש

יצא לאור על ידי

מִפְעָל הַזֹּהַר הָעוֹלָמִי בית שמש

 

222

דף מיוחד ויפה

זוהר פרשת תרומה (דף קס"א ע"ב)

הכותרת הזה באה באמצע לפני הזוהר בשני טורים

 

הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַנְּשָׁמָה לָדַעַת בְּסוֹדוֹת הָאֱמוּנָה, כָּתַב אוֹר הַחַמָּה בְּשֵׁם הָרַמָ"ק זְיָ"ע, שֶׁהֵם הַקְדָּמוֹת הַסּוֹדוֹת לְפָרֵשׁ בָּהֶם סִתְרֵי תּוֹרָה שֶׁהִיא חֵלֶק הַתּוֹרָה הַמְרוּצֵית לְמַעְלָה יוֹתֵר מִן הַכֹּל, עַכַּ"לְ. וְעַתָּה כָּל אִישׁ יְהוּדִי יָשִׂים אֶל לִבּוֹ כִּי הוּא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מִיּוֹם בְּרִיאָתוֹ לִלְמוֹד וְלַעֲסֹק בְּכָל חֶלְקֵי הַפַּרְדֵּ"ס וְלִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ תְּמִידִים כְּסִדְרָן שֶׁהוּא בִּבְחִינַת וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה

 

כֵּיוַן דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כָּל מִלָּה וּמִלָּה לָא הָוָה מִתְקַיֵּים, עַד דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא לְמִבְרֵי אָדָם, דִּיהֱוֵי מִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְגִינָהּ אִתְקְיָּים עָלְמָא. הַשְּׁתָּא (דף קס"א ע"ב) כָּל מָאן דְּאִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתָּדַּל בָּהּ, כַּבְיָכוֹל, הוּא מְקַיֵּים כָּל עָלְמָא. קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא. בַּר נָשׁ מִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא וּמְקַיֵים עָלְמָא. אִשְׁתְּכַח דְּעוֹבָדָא וְקִיּוּמָא דְכָל עָלְמָא, אוֹרַיְיתָא אִיהִי. בְּגִין כַּךְ זַכָּאָה אִיהוּ בַר נָשׁ דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אִיהוּ מְקַיֵּים עָלְמָא.

בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי אָדָם, קָאִים קָמֵיהּ בְּדִיוּקְנֵיהּ וְקִיוּמֵיהּ, כְּמָה דְּאִיהוּ בְהַאי עָלְמָא. וַאֲפִילּוּ כָל אִינּוּן בְּנֵי עָלְמָא, עַד לָא יֵיתוּן בְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ וּבְתִקוּנַיְיהוּ כְּגַוְונָא דְקַיְימִין בְּהַאי עָלְמָא, בְּחַד אוֹצָר דְּתַמָּן כָּל נִשְׁמָתִין דְּעָלְמָא מִתְלַבְּשָׁן בְּדִּיוּקְנַיְיהוּ.

וּבְשַׁעֲתָא דִּזְמִינִין לְנַחְתָּא בְהַאי עָלְמָא, קָרֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחַד מְמָנָא, דִּי מָנֵּי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בִרְשׁוּתֵיהּ כָּל נִשְׁמָתִין דִּזְמִינִין לְנַחְתָּא לְהַאי עָלְמָא, וְאָמַר לֵיהּ, זִיל אַיְיתֵי לִי רוּחַ פְּלוֹנִי. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אַתְיָא הַהִיא נִשְׁמָתָא, מִתְלַבְּשָׁא בְדִיּוּקְנָא דְהַאי עָלְמָא, וְהַהוּא מְמָנָא אַחְזֵי לָהּ קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא.

קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לָהּ, וְאוֹמֵי לָהּ, דְּכַד תֵּיחוֹת לְהַאי עָלְמָא, דְּתִשְׁתָּדַל בְּאוֹרַיְיתָא לְמִנְדַּע לֵיהּ, וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. דְּכָל מָאן דְּהֲוֵי בְהַאי עָלְמָא, וְלָא אִשְׁתָּדַּל לְמִנְדַּע לֵיהּ, טָב לֵיהּ דְלָא יִתְבְּרֵי. בְּגִין כָּךְ אִתְחֲזֵי קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, לְמִנְדַּע בְּהַאי עָלְמָא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בֵיהּ בְּקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא, בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא.

[הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַנְּשָׁמָה לָדַעַת בְּסוֹדוֹת הָאֱמוּנָה, כָּתַב אוֹר הַחַמָּה בְּשֵׁם הָרַמָ"ק זְיָ"ע, שֶׁהֵם הַקְדָּמוֹת הַסּוֹדוֹת לְפָרֵשׁ בָּהֶם סִתְרֵי תּוֹרָה שֶׁהִיא חֵלֶק הַתּוֹרָה הַמְרוּצֵית לְמַעְלָה יוֹתֵר מִן הַכֹּל, עַכַּ"לְ. וְעַתָּה כָּל אִישׁ יְהוּדִי יָשִׂים אֶל לִבּוֹ כִּי הוּא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מִיּוֹם בְּרִיאָתוֹ לִלְמוֹד וְלַעֲסֹק בְּכָל חֶלְקֵי הַפַּרְדֵּ"ס וְלִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ תְּמִידִים כְּסִדְרָן שֶׁהוּא בִּבְחִינַת וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה].

הָדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ד) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, אִתְחֲזִיאַת עַל יְדָא דְהַהוּא מְמָנָא, קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. לָדַעַת לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְהַאי עָלְמָא, בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, בְּרָזָא דְאוֹרַיְיתָא. וְכָל מָאן דְּהֲוָה בְהַאי עָלְמָא, וְלָא אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְמִנְדַּע לֵיהּ, טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי, דְּהָא בְגִין דָּא אַיְיתֵי לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְבַר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, לָדַעַת כִּי יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים.

דָּא אִיהוּ כְלָלָא דְכָל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, (נ"א כְלָלָא) דְּכָל אוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, וְרָזָא דָא אִיהוּ כְלָלָא דְכָל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְהָכִי הוּא וַדָּאי. כְּלָלָא דְכָל אוֹרַיְיתָא, דָּא אִיהוּ רָזָא דְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְכֹלָּא חַד, כְּלָלָא דְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, בְּגִין דְּאִיהוּ שֵׁם מָלֵּא, דְּאִיהוּ רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, וּמַאן אִיהוּ. ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, יְיָ' אֶחָד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. דָּא אִיהוּ יִחוּדָא חַד. וּשְׁמוֹ אֶחָד, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, הָא יִחוּדָא אַחֲרָא לְמֶהֱוֵי שְׁמֵיהּ חַד. וְרָזָא דָא (מלכים א יח) יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים, דָּא כְתִיב, כַּד אִינּוּן בְּיִחוּדָא חָדָא.

וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, כְּגַוְונָא דִכְתִּיב, (זכריה י"ד) יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, לָאו אִיהוּ יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים, דְּאִי כְתִיב (נ"א יְיָ' הוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד) יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ הוּא אֶחָד, הָוָה אֲמֵינָא הָכִי. אֲבָל לָא כְתִיב, אֶלָּא יְיָ' אֶחָד, וּשְׁמוֹ אֶחָד, וְאִצְטְרִיךְ לְמֵימַר כְּגַוְונָא דָא יְיָ' הוּא, הָאֱלֹהִים הוּא, וְאִתְחַזֵּי יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

אֶלָּא כֹּלָּא חַד, דְּכַד מִתְיַיחֲדָּן תְּרֵין שְׁמָהָן אִלֵּין, דָּא בְּיִחוּדָא חַד, וְדָא בְיִחוּדָא חַד, כְּדֵין תְּרֵין שְׁמָהָן אִלֵּין אִתְעֲבִידוּ חַד, וְאִתְכְּלִילוּ דָא בְדָא, וַהֲוֵי כֹלָּא שְׁמָא שְׁלִים, בְּיִחוּדָא חָדָא, וּבְכֵן יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים, דְּהָא כְדֵין אִתְכְּלִיל כֹּלָּא דָא בְדָא, לְמֶהֱוֵי חַד. וְעַד דְּאִתְיַחֲדוּ כָל חַד, דָּא בִלְחוֹדוֹי, וְדָא בִלְחוֹדוֹי, לָא אִתְכְּלִילוּ דָא בְדָא, לְמֶהֱוֵי כֹלָּא חַד.

כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא הָכִי אִיהוּ וַדָּאי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִיהִי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְאִיהוּ תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, דָּא אִיהוּ דִכְתִּיב יְיָ'. תּוֹרָה דְבְּעַל פֶּה, דָּא הוּא דִכְתִּיב הָאֱלֹהִים. וּבְגִין דְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ רָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא, אִקְרֵי הָכִי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה דְבְּעַל פֶּה, דָּא כְּלָל, וְדָא פְרָט. כְּלָל אִצְטְרִיךְ לִפְרָט, וּפְרָט אִצְטְרִיךְ לִכְּלָל, וְאִתְיַיחֲדוּ דָא בְדָא, לְמֶהֱוֵי כֹלָּא חַד.

וְעַל דָּא, כְּלָלָא דְאוֹרַיְיתָא אִיהוּ כְלָלָא דְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין דִּשְׁמָא דָא לְעֵילָּא, וּשְׁמָא דָא לְתַתָּא, דָּא רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְדָא רָזָא דְעָלְמָא תַתָּאָה, וְעַל דָּא כְתִיב, אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ' הוּא (דף קס"ב ע"א) הָאֱלֹהִים. דָּא אִיהוּ כְּלָלָא דְכֹלָּא, וְדָא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִנְדַּע בְּהַאי עָלְמָא.

וְאִי תֵּימָא, פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא אָן אִינּוּן הָכָא בִכְלָלָא דָא. אֶלָּא דָא אִיהוּ זָכוֹר, וְדָא אִיהוּ שָׁמוֹר, וְכָל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא בְהָנֵי כְלִילָן, בְּרָזָא דְזָכוֹר וּבְרָזָא דְשָׁמוֹר, וְכֹלָּא אִיהוּ חַד.

 

זוהר לשון הקודש

 

הכותרת הזה באה באמצע לפני הזוהר בשני טורים

הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַנְּשָׁמָה לָדַעַת בְּסוֹדוֹת הָאֱמוּנָה, כָּתַב אוֹר הַחַמָּה בְּשֵׁם הָרַמָ"ק זְיָ"ע, שֶׁהֵם הַקְדָּמוֹת הַסּוֹדוֹת לְפָרֵשׁ בָּהֶם סִתְרֵי תּוֹרָה שֶׁהִיא חֵלֶק הַתּוֹרָה הַמְרוּצֵית לְמַעְלָה יוֹתֵר מִן הַכֹּל, עַכַּ"לְ. וְעַתָּה כָּל אִישׁ יְהוּדִי יָשִׂים אֶל לִבּוֹ כִּי הוּא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מִיּוֹם בְּרִיאָתוֹ לִלְמוֹד וְלַעֲסֹק בְּכָל חֶלְקֵי הַפַּרְדֵּ"ס וְלִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ תְּמִידִים כְּסִדְרָן שֶׁהוּא בִּבְחִינַת וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה

 

כְּשֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, לֹא הִתְקַיֵּם עַד שֶׁעָלָה בְרָצוֹן לִבְרֹא אָדָם שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, וּבִגְלָלָהּ הִתְקַיֵּם הָעוֹלָם, אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא מְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם.

כֵּיוָן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, לֹא הִתְקַיֵּם עַד שֶׁעָלָה בְרָצוֹן לִבְרֹא אָדָם שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, וּבִגְלָלָהּ הִתְקַיֵּם הָעוֹלָם. כָּעֵת, כָּל מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּמִשְׁתַּדֵּל בָּהּ, כִּבְיָכוֹל הוּא מְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם. אָדָם מִתְבּוֹנֵן בַּתּוֹרָה וּמְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם. נִמְצָא שֶׁכָּל מַעֲשֶׂה וְקִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם הִיא הַתּוֹרָה. מִשּׁוּם כָּךְ אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא מְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם.

כָּל אוֹתָם בְּנֵי הָעוֹלָם, טֶרֶם בּוֹאָם לָעוֹלָם הַזֶּה, כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּתִקּוּנָם וְקִיּוּמָם

בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה בִרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָאָדָם, עָמַד לְפָנָיו בִּדְמוּתוֹ וְקִיּוּמוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה. וַאֲפִלּוּ כָּל אוֹתָם בְּנֵי הָעוֹלָם, טֶרֶם בּוֹאָם לָעוֹלָם הַזֶּה, כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּתִקּוּנָם וְקִיּוּמָם כְּמוֹ שֶׁעוֹמְדִים בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּאוֹצָר אֶחָד שֶׁשָּׁם כָּל נִשְׁמוֹת הָעוֹלָם מִתְלַבְּשׁוֹת בִּדְמֻיּוֹתֵיהֶן.

 

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ וּמַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ, שֶׁכְּשֶׁתֵּרֵד לָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁתִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לָדַעַת אוֹתוֹ וְלָדַעַת אֶת סוֹד הָאֱמוּנָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הִשְׁתַּדֵּל לָדַעַת אוֹתוֹ – טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִבָּרֵא

וּבְשָׁעָה שֶׁמְּזֻמָּנִים לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, קוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְמֻנֶּה אֶחָד שֶׁמִּנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּרְשׁוּתוֹ אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידוֹת לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹמֵר לוֹ: לֵךְ תָּבִיא לִי רוּחוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאָה אוֹתָהּ נְשָׁמָה מְלֻבֶּשֶׁת בִּדְמוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹתוֹ מְמֻנֶּה מַרְאֶה אוֹתָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ וּמַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ, שֶׁכְּשֶׁתֵּרֵד לָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁתִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לָדַעַת אוֹתוֹ וְלָדַעַת אֶת סוֹד הָאֱמוּנָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הִשְׁתַּדֵּל לָדַעַת אוֹתוֹ – טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִבָּרֵא. מִשּׁוּם כָּךְ נִרְאָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, לָדַעַת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה, וּלְהִשְׁתַּדֵּל בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּסוֹד הָאֱמוּנָה.

[הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַנְּשָׁמָה לָדַעַת בְּסוֹדוֹת הָאֱמוּנָה, כָּתַב אוֹר הַחַמָּה בְּשֵׁם הָרַמָ"ק זְיָ"ע, שֶׁהֵם הַקְדָּמוֹת הַסּוֹדוֹת לְפָרֵשׁ בָּהֶם סִתְרֵי תּוֹרָה שֶׁהִיא חֵלֶק הַתּוֹרָה הַמְרוּצֵית לְמַעְלָה יוֹתֵר מִן הַכֹּל, עַכַּ"לְ. וְעַתָּה כָּל אִישׁ יְהוּדִי יָשִׂים אֶל לִבּוֹ כִּי הוּא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מִיּוֹם בְּרִיאָתוֹ לִלְמוֹד וְלַעֲסֹק בְּכָל חֶלְקֵי הַפַּרְדֵּ"ס וְלִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ תְּמִידִים כְּסִדְרָן שֶׁהוּא בִּבְחִינַת וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה].

 

כָל מִי שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְהַכִּירוֹ, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִיל זֶה הֱבִיאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם לָעוֹלָם הַזֶּה

 

זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים ד) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת. הָרְאֵיתָ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַמְמֻנֶּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לָדַעַת – לָדַעַת וּלְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּסוֹד הָאֱמוּנָה וּבְסוֹד הַתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְהַכִּירוֹ, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִיל זֶה הֱבִיאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם לָעוֹלָם הַזֶּה, לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים.

זֶהוּ הַכְּלָל שֶׁל כָּל סוֹד הָאֱמוּנָה, (כְּלָל) שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה, כְּלָל שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה. וְסוֹד זֶה הוּא הַכְּלָל שֶׁל כָּל סוֹד הָאֱמוּנָה, וְכָךְ זֶה וַדַּאי. הַכְּלָל שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה זֶהוּ סוֹד הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְזֶהוּ סוֹד הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְהַכֹּל אֶחָד, הַכְּלָל שֶׁל סוֹד הָאֱמוּנָה, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא שֵׁם מָלֵא, שֶׁהוּא סוֹד הָאֱמוּנָה, וּמִיהוּ? ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. ה' אֶחָד – שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. זֶהוּ יִחוּד אֶחָד. וּשְׁמוֹ אֶחָד, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד – הֲרֵי יִחוּד אַחֵר לִהְיוֹת שְׁמוֹ אֶחָד. וְסוֹד זֶה – ה' הוּא הָאֱלֹהִים, זֶה כָּתוּב כְּשֶׁהֵם בְּיִחוּד אֶחָד.

כְּשֶׁמִּתְיַחֲדִים שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ, זֶה בְּיִחוּד אֶחָד וְזֶה בְּיִחוּד אֶחָד, אָז שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נַעֲשִׂים אֶחָד וְנִכְלָלִים זֶה בָּזֶה, וְנִהְיָה הַכֹּל שֵׁם שָׁלֵם בְּיִחוּד אֶחָד

וְאִם תֹּאמַר, אִם כֵּן, כְּדֻגְמַת מַה שֶּׁכָּתוּב (זכריה יד) ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, לֹא הוּא ה' הוּא הָאֱלֹהִים, שֶׁאִם הָיָה כָתוּב (ה' הוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד) ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ הוּא אֶחָד, הָיִיתִי אוֹמֵר כָּךְ. אֲבָל לֹא כָתוּב אֶלָּא ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, וְצָרִיךְ לוֹמַר, כְּדֻגְמַת זֶה ה' הוּא הָאֱלֹהִים הוּא, וְנִרְאֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

אֶלָּא הַכֹּל אֶחָד. שֶׁכְּשֶׁמִּתְיַחֲדִים שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ, זֶה בְּיִחוּד אֶחָד וְזֶה בְּיִחוּד אֶחָד, אָז שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נַעֲשִׂים אֶחָד וְנִכְלָלִים זֶה בָּזֶה, וְנִהְיָה הַכֹּל שֵׁם שָׁלֵם בְּיִחוּד אֶחָד, וּבְכֵן ה' הוּא הָאֱלֹהִים, שֶׁהֲרֵי אָז הַכֹּל נִכְלָל זֶה בָּזֶה לִהְיוֹת אֶחָד. וְטֶרֶם שֶׁמִּתְיַחֲדִים כָּל אֶחָד, זֶה בִּלְבַדּוֹ וְזֶה בִּלְבַדּוֹ, לֹא נִכְלָלִים זֶה בָּזֶה לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד.

הַכְּלָל שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה כָּךְ הוּא וַדַּאי. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הִיא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְהוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ה'. תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הָאֱלֹהִים. וּמִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה הִיא סוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, נִקְרֵאת כָּךְ – תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, זֶה כְּלָל וְזֶה פְּרָט. הַכְּלָל צָרִיךְ אֶת הַפְּרָט, וְהַפְּרָט צָרִיךְ אֶת הַכְּלָל, וּמִתְיַחֲדִים זֶה עִם זֶה לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד.

כָל מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּלוּלִים בְּאֵלֶּה, בְּסוֹד שֶׁל זָכוֹר וְשָׁמוֹר, וְהַכֹּל הוּא אֶחָד.

 

וְעַל זֶה הַכְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה הוּא הַכְּלָל שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה, מִשּׁוּם שֶׁשֵּׁם זֶה לְמַעְלָה וְשֵׁם זֶה לְמַטָּה זֶה סוֹד שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וְזֶה סוֹד שֶׁל הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, וְעַל זֶה כָּתוּב אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים. זֶהוּ הַכְּלָל שֶׁל הַכֹּל, וְזֶה צָרִיךְ אָדָם לָדַעַת בָּעוֹלָם הַזֶּה.

וְאִם תֹּאמַר, אֵיפֹה הֵן מִצְווֹת הַתּוֹרָה כָּאן בַּכְּלָל הַזֶּה? אֶלָּא זֶהוּ זָכוֹר וְזֶהוּ שָׁמוֹר, וְכָל מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּלוּלִים בְּאֵלֶּה, בְּסוֹד שֶׁל זָכוֹר וְשָׁמוֹר, וְהַכֹּל הוּא אֶחָד.

[בשער הגלגולים (דף מ"ט ע"ב), כתב המהרח"ו: אמר לי רבינו האריז"ל, כי לסיבה שהייתי בגלגול אחד מן הקודמים בלתי מאמין בחכמת ספר הזוהר, צריך עתה שאעסוק תמיד בכל יכולתי בחכמת ספר הזוהר, ושזה העיקר הגדול שאני צריך לעשות עתה בגלגול זה, עכלה"ק.

ומזה ילמד כל איש, אם בארזים נפלה שלהבת, שהיה קדוש וגדול מאוד גם בגלגולים שעברו (וראה באריכות בשער הגלגולים מכמה גדולים וצדיקים עצומים היה בגלגולים שעברו ), וכך עלתה לו כי זה העיקר (כי כמה שיהיה האדם גאון וצדיק עדיין מוכרח הוא לעסוק בתורת הזוהר הקדוש וחכמת האריז"ל, ואין לו לאדם לאן לברוח), מה יאמרו אזובי הקיר, ומה נענה אנן אבתריה, אנן יתמי דיתמי, שאין לנו שום מציאות של יראת שמים ואהבת השם יתברך בלי לימוד זוהר הקדוש, וכל גדולי ישראל האמתיים הורו לכל תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" לאחוז בעץ החיים, ולעסוק בתורת הזוהר הקדוש, כי בו תלויה כל גאולתינו ופדות נפשינו, והחי יתן אל לבו].

 

כאן בא מפתח הפרקים

י"ז פרקים

 

כאן מתחיל הספר – לשים מסגרת

סֵפֶר

זוֹהַר תּוֹרָה לְפֶּסַח.

בּוֹ לִקַּטְנוּ כָּל הַמַּאֲמָרִים מִסֵּפֶר זוֹהַר תּוֹרָה הַמְתוּרְגָם לְלָשׁוֹן הַקֹודֶש, עִם כּוֹתָרוֹת, תַּמְצִית הָעִנְיָן לְכָל קֶטַע וְקֶטַע, וְחִילַקְנוּם לְשֶׁבַע עֶשְׂרֵה פְּרָקִים, לְפִי הָעִנְיָנִים, דָּבָר דִּבּוּר עַל אוֹפַנּוֹ. – "רַבִּי שִׁמְעוֹן דְנָהִיר כָּל עָלְמָא בְּאוֹרָיְיתָא" (זוֹהַר ח"א קנ"ו).

 

זה למעלה בעמוד

פרק א – אמונה בה'

זה הכותרת בתחילת הפרק בתוך הספר

פרק א

אמונה בה'

ככה תעשה לכל 17 פרקים

 

כמו כן בהערות למטה צריך לכתוב "זיו הזוהר"

וגם קו המפריד בין הזוהר להערות

רעיא מהימנא פרשת וארא דף כה ע"א

מצוה הראשונה היא האמונה בכללות ובפרטות

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וגו'", מצוה זו ראשונה לכל המצות, התחלה הראשונה מכל המצות לדעת את הקדוש ברוך הוא בכלל, מהו בכלל, לדעת שיש מושל עליון שהוא רבון העולם, וברא כל העולמות שמים וארץ וכל צבאם, וזה הוא בכלל, וסוף של הכל בפרט, לדעת אותו בפרט.

וכלל ופרט היינו ראש וסוף, סוד של בחינת זכר ונקבה ביחד, האדם בעולם הזה הוא כלל ופרט, תקון עולם הזה הוא כלל ופרט,[2] לפיכך ראשית הכל לדעת שיש מושל ודיין על העולם, והוא רבון כל העולמים, וברא את האדם מעפר, ונפח באפיו נשמת חיים, וזה הוא בדרך כלל.

כאשר יצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים את הקדוש ברוך הוא, כיון שבא משה אצלם, מצוה ראשונה הזאת למדם בתחלה, שכתוב: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם וגו'", ולולא מצוה הזאת, לא היו ישראל מאמינים בכל אותן הנסים והגבורות שעשה להם במצרים, כיון שידעו מצוה זו בדרך כלל, נעשה להם נסים וגבורות.

ולסוף מ' שנה שעסקו בכל אותן מצות התורה שלמד להם משה, בין אותן הנוהגות בארץ בין אותן הנהוגות חוץ לארץ, אז למד להם בדרך פרט, זה שכתוב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד, לט), "הַיּוֹם" דוקא, מה שלא היה להם רשות מקודם לזה, "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים", זה בדרך פרט,[3] בפסוק זה כמה רזים וסודות יש בו, וזה הפסוק והפסוק הראשון הכל ענין אחד, זה בכלל וזה בפרט.

ואם תשאל הרי כתוב: "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת" (משלי א, ז),[4] יתורץ, שזה הפסוק מוסב על דרך הפרט לדעת ראשית מה זאת יראת ה', ואף על פי שצריך האדם לירא ממנו טרם שידע, אבל כאן אומר הכתוב שראשית הדעת הוא לדעת היראת ה', היינו שזהו ראשית הידיעות בידיעת הבורא בדרך פרט, לפיכך מצוה הראשונה לנו היא לדעת את הקדוש ברוך הוא בכלל ובפרט בראש ובסוף, וזה סוד הכתוב: "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן" (ישעיהו מד, ו), "אֲנִי רִאשׁוֹן" בכלל, "וַאֲנִי אַחֲרוֹן" בפרט, והכל בכלל אחד וסוד אחד.

וכאשר נתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל על הר סיני, דבור הראשון היה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב), "אָנֹכִי" מרמז על סודות עליונים גדולים, וכאן הוא הסוד של מצוה הראשונה לדעת אותו בדרך כלל, לפי שכתוב: "אָנֹכִי", הרי מרמז שיש אלהים מושל עליון על העולם, זו היא מצוה הראשונה בדרך כלל, ובפרט, לפי שכתוב: "ה' אֱלֹהֶיךָ"[5] זהו בדרך פרט, כמו שכתוב: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה" (דברים ד, כד), והיינו כלל ופרט, מצוה הראשונה שצריך לדעת אותו בראש ובסוף כמו שביארנו.

פרק ב – חמץ

זוהר חלק ב' פרשת תצוה דף קפב ע"א

חמץ בפסח כמוהו כעבודה זרה

"אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ", וכתוב אחריו: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר", מה ענין זה לזה, אמר רבי שמעון כך ביארו, מי שאוכל חמץ בפסח כאילו עובד עבודה זרה הוא.

היצר הרע הוא כמו שאור שמתגדל בגופו של אדם

בוא וראה כאשר יצאו ישראל ממצרים יצאו מן הרשות שלהם, מן רשות האחר, מן הרשות ההוא שנקרא חמץ לחם רע, ועל כן נקראת עבודה זרה חמץ, וזה הוא הסוד שהיצר הרע נקרא גם כן שאור, כי כך הוא היצר הרע באדם כשאור בעיסה, נכנס במעיו של אדם מעט מעט, ואחר כך נתגדל בו, עד שכל הגוף נתערב עמו.

לשמור על צד הקדושה שהוא הנשמה

ועל כן כתוב אחריו "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר", "תִּשְׁמֹר", זה צד הקדושה, שצריך האדם לשמור אותו, ולא יחליפו בשביל צד הטומאה, ואם יחליפו הרי הוא נטמא, ומטמא לכל מי שיקרב אליו.

f   f    f

זוהר חלק ד' פרשת פנחס דף רנ"א ע"ב

לנוקבא דס"א בלשון אזהרה ולזכר בלשון בקשה

"כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ וגו'", אמר רבי אלעזר, כתוב: "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ", וכתוב: "לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ", אלא זה בחינת זכר וזה בחינת נקבה,[6] אמר רבי שמעון, אלעזר בני, בזה כתוב: "לֹא תֹאכֵלוּ", ובזה כתוב "לֹא יֵאָכֵל", למה לא כתוב לא תאכלו חמץ, אלא הנקבה שכל מעגלותיה נלוז, הרי היא באזהרה ודאי, והזכר שהוא נאחז בחוט של טהרה יותר, נכתב אצלו לשון בקשה, ועל כן כתוב: "לֹא יֵאָכֵל", "לֹא תֹאכֵלוּ".

אמר לו, אבי, הרי כתוב: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ", אמר לו, ריבה תיבות יתירות לכבוד הקרבן פסח,[7] אבל מתחלה כתוב בלשון בקשה, "לֹא יֵאָכֵל", ואחר כך באזהרה לא תאכל.

מחמצת קשה מכולם

(שהיא) קשה משניהם "מַחְמֶצֶת" מפני מה קשה יותר, לפי שריח מיתה יש שם, חמץ בחינת זכר, מחמצת בחינת נקבה, "רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת" (משלי ה, ה), בראש וסוף של התיבה נמצא מ"ת, ולפיכך מי שאוכל חמץ בפסח, מקדמת לו מיתה, ועליו לדעת שהוא מת בעולם הזה ובעולם הבא, שכתוב: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא".

 

 

 

פרק ג

חג המצות

 

זוהר חלק ב' פרשת תצוה דף קפב ע"ב

חג המצות הוא למטה במלכות

"אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר וגו'", אמר רבי יהודה, זה הוא המקום שנקרא שמור[8] ולפיכך כתוב: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ", שבעת ימים האלה, אין הם כשבעת הימים של סכות, שהם עליונים, ואלה תחתונים,[9] ועל כן בסכות הלל גמור, ובפסח אין הלל גמור, ויען שהם למטה, כתוב: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת" (שמות יג, ו), מצת חסר בלי וא"ו, שעדיין אין מאירים אותן ימים העליונים שהם סוד הוא"ו.[10]

ואם תשאל כיון שזה הסוד של חג המצות נתקדש מדוע יש הורדה, הרי למדנו מעלין בקודש ואין מורידין, ומדוע יש השפלה לרדת למטה באותן ימים התחתונים?[11]

אחר שהז"א מתקן עצמו הוא מתקן את המלכות

בוא וראה כתוב: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וגו'" (ויקרא טז, ו), מי שמכפר נצרך שיכפר על עצמו תחלה, ואחר כך על ביתו, כדמיון זה מדרגה הזאת התחילה להתקדש, ולצאת בקדושה לכפר עליה,[12] וכיון שהיא נתקדשה, צריכה לכפר על ביתה ולקדש אותם, ועל כן יורדת למטה לקדש את בית שלה, ובמה תקדש, בזה שישראל למטה סופרים ספירת העומר.

להעלות את השכינה למעלה

וכיון שאלו יתקדשו, נצרך להעלותה למעלה, שהרי כאשר בית השכינה נתקדש, אז תעלה למעלה להתקשר באותן ימים העליונים למעלה.[13]

f   f    f

ענין עמידה בעת תפילה ואמירת הלל

ועל כן אנו צריכים לספור מעומד, לפי שאותן הימים ימים עליונים הם.

וכן בכל זמן שאדם נכנס לאותן ימים העליונים, בין בתפלה בין בתשבחות, צריך לעמוד על רגליו, ירכיו והגוף ביחד, לעמוד כגבר העומד בכחו, ולא כנקבה שדרכה לשבת, ועוד החיוב לעמוד בעבור שבח עולם העליון.

f   f    f

זוהר דף קנא ע"ב

אזהרה עוד פעם על חג הפסח

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו'. אמר רבי אבא מה הטעם שהזהירם כאן על הפסח, והרי זאת נאמר להם במצרים, אלא שאז בשנה השנית היה, שישראל חשבו שהפסח אינו נוהג אלא במצרים, וכיון שעשו אותו פעם אחת במצרים חשבו שאין נצרך יותר, בא הקדוש ברוך הוא והזהירם עליו, שלא יחשבו שהרי כבר עבר זמנו במצרים, ואין נצרך יותר, לפיכך נאמר במדבר סיני בשנה השנית, לתקן להם מצוה זו לדורי דורות, ואף על פי שהיה מזהיר להם במצרים, עתה ציוה להם פעם אחר, במקום ההוא שכל מצות התורה בו נתנו, לפיכך כתוב בשנה השנית, מהו בשנה השנית בחדש הראשון, אלא סוד עליון הוא הן שנה והן חודש, מה בין זה לזה, חודש זה רמז על מדת המלכות, שנה רמז על התפארת המאיר למלכות, וכך היה בזמן שכל מצות התורה נמסרו בו לישראל:

f   f    f

זוהר דף רנח ע"ב

והקרבתם עולה לריח ניחח לה'. בוא וראה בפסח כתבו והקרבתם אשה עולה לה', וכאן לא כתוב אשה, אלא והקרבתם עולה, מה הטעם, לפי שיום זה יום הכנסת כלה לחופה הוא, וישראל ספרו ימי טוהר ימים ושבועות, ונתכללו ונכנסו בימי טוהר, והיא יצאה מכל צדדים הרעים ונטרה ימי טוהר כראוי, וזה סוד שהמלך טעם בתולה היה טועם[14] לפיכך לא כתוב בו אשה, שהרי אחר לא קרב למשכן והוא נתרחק משם, וע"כ אשים לא נזכר כאן ולא נצרכו לכאן[15] וישראל מרוחקים הם מן צד הרע, אמר רבי אבא עדיין צריכים אָנוּ כאן לפתוח פתח, א"ר שמעון הרימותי ידי בתפלה למי שברא העולם, וסוד זה מצאתי בספרים הקדמונים, אשים הם בבחינה הממוצעת, ובאים בצד זה ובצד זה, נדבקו בעץ הדעת טוב ורע, מתדבקים ברע ומתדבקים בטוב[16] ולפיכך בשאר ימים כתוב בהם אשה עולה, אבל בימים האלה שעץ החיים קיים ולא אחר, אין אָנוּ צריכים לאשה, ולא נצרך שיהיו שם, ויום הזה יום שלעץ החיים הוא ואל של עץ הדעת טוב ורע, ולפיכך והקרבתם עולה לריח ניחח לה', ולא אשה לה':

f   f    f

זוהר חלק ב' פרשת בא דף מ ע"א

עם ישראל שמחים ועושים זכר לחירות בכל שנה בימים שיצאו ממצרים

"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה וגו'", וכתוב: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה וגו'", אמר רבי שמעון, כך ביארנו, היינו "שְׂאֹר" והיינו "מַחְמֶצֶת" מדרגה אחת הן, והכל אחד רשות אחר הם, שרים הממונים על עמים אחרים, ונקראים יצר הרע, רשות אחר, אל נכר, אלהים אחרים, וכן גם שאור ומחמצת וחמץ הכל אחד, אמר הקדוש ברוך הוא, כל אותן השנים עמדתם ברשות אחר עבדים לעם אחר, מכאן ולהלאה שאתם בני חורין, "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ", "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ", אמר רבי יהודה, אם כן גם כל ימי השנה כך, ולמה שבעת ימים ולא יותר, אמר לו, כל זמן שמחויב האדם להראות את עצמו בן חורין כן נצרך, וכל זמן שאינו מחויב לא נצרך.

משל למלך שהרים לאיש אחד להיות שר גדול, כל אותן הימים שנתעלה למדרגה זו, הוא משמח  ולובש מלבושי כבוד, אחר כך לא נצרך, לשנה אחרת הוא שומר אותן הימים שנתעלה לכבוד הזה, ולובש אותן מלבושי כבוד, וכן בכל שנה ושנה.

כדמיון זה כתוב בישראל: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", שהם ימי שמחה ימים שנתעלו לכבוד הזה ויצאו משעבוד אחר, ובעבור זה שומרים בכל שנה ושנה אלה הימים שנתעלו לכבוד הזה, שיצאו מרשות אחר ונכנסו ברשות הקדושה, ועל כן כתוב: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ".

f   f    f

 

פרק ד – גאולת ישראל

 

גאולת ישראל

זוהר חלק א' פרשת ויצא דף קנט ע"ב

יחוד ז"א ונוקביה לגאול את ישראל

רבי חייא אמר, "וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי", "וָאֶזְכֹּר" הרי זכירה, לפי שהוא למעלה, שזה המזל שהוא למעלה בהמדרגה של בחינת זכר, הוא בא על פקידה שהיא בגלות, למטה בהמדרגה של בחינת נקבה, כדמיון זה "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל",[17] כמו שנאמר:  "וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי".

f    f    f

זוהר פרשת וארא דף כד ע"ב

דרך הבשורה שבישר משה לבני ישראל על הגאולה

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם", רבי יהודה אמר, כתוב מסורס הוא, שכתוב: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" בתחלה, ואחר כך "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם", ואחר כך "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם", היה לו לומר תחלה "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם", ואחר כך "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם", אלא שעיקר הכל מזכיר תחלה, שרצה הקדוש ברוך הוא לבשר להם בשבח של הכל בתחלה.

אמר רבי יוסי, והרי שבח של הכל הוא "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים", וזה נאמר אחר כך, אמר לו, בזמן ההוא לא היה להם שבח אלא היציאה, שחשבו שלא יצאו מעבודתם לעולם, לפי שראו שם שכל האסורים והעבדים שהיו ביניהם היו מקשרים להם בקשר כשפים, ואין יכולים לצאת מהם לעולם, ולפיכך מה שהיה חביב עליהם מהכל נתבשרו בזה תחלה, ואם תאמר אף על פי שיצאו, הרי אפשר שילכו חיילותם אחריהם להרע להם, על זה כתוב: "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם", וכי תאמר הרי יצאו וינצלו, ולא תהיה להם גאולה, תלמוד לומר "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה", ואם תאמר אפשר שלא יקבלם לעם, על זה כתוב: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", ואם תאמר כשיקבלם לא יביאם לארץ, על זה כתוב: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם וגו'".

f   f    f

לילה כיום יאיר

ולמדנו שהיה מאיר הלילה כיום תקופת תמוז, וראה כל העם דיניו של הקדוש ברוך הוא, זה שכתוב: "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (תהלים קלט, יב).

f   f    f

גודל פרסום הנס

ובשעה שיצאו ישראל נמצאו כל הבכורים מתים בשוק לעיני כל, בקשו להתקרב להם ולא יכלו, וזה היה קשה להם מהכל, ראו שישראל יוצאים לעיניהם בצד אחד, וראו את מתיהם בצד שני, ובכל היה פרסום הנס, שלא היה כזה מיום שנברא העולם.

f   f    f

זוהר חלק ב' פרשת בשלח דף מה ע"א

ה' ריפא את ישראל ביציאתם ממצרים וכן שמעו שירת המלאכים

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וגו'", אמר רבי שמעון, בוא וראה כשיצאו ישראל ממצרים רוחם היה נשבר בתוכם,[18] והיו שומעים תשבחות שלמעלה ולא יכלו לשמח, ובשעה שכל החילות והמרכבות העליונים יצאו עם השכינה, כולם נשאו שירות ותשבחות לפני הקדוש ברוך הוא, אז העיר הקדוש ברוך הוא רוחם של ישראל, והיו שומעים אותן התשבחות, ונתקיים רוחם בתוכם שלא נפרח מהם.

האדם כאשר עוזב מלאכתו אז מרגיש שבר עצמותיו ושבר רוחו, כך ישראל כאשר יצאו ממצרים היו טועמים טעם מיתה, והקדוש ברוך הוא רפאם, שכתוב: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וגו'", וכל הדרכים העלו ריח של רפואה, שנכנס בגופם ונרפאו, ומקול התשבחות שהיו שומעים היו שמחים והניח את רוחם.

f   f    f

פרעה והשרים העליונים הלכו ללוותם

ופרעה וכל החילות שלו הלכו אחריהם ללות אותם עד שיצאו מארץ מצרים, וכן כל אותן השרים שלמעלה הממונים עליהם ועל שאר עמים, היו מלווים להשכינה ולכל ישראל, עד שחנו באיתם בקצה המדבר, זה שכתוב: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וגו'".

f   f    f

בני ישראל נשתחררו רק על ידי חמשים שערי בינה

אמר רבי שמעון, לפי שהיובל ההוא הוציאם ממצרים,[19] לפיכך "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ולולא זאת לא היו עולים, ועל כן נתעכבו חמשים יום לקבלת התורה, ומהמקום ההוא יצאה התורה ונתנה לישראל, ועל כן כתוב: "וַחֲמֻשִׁים" חסר וא"ו, שבכח זה עלו בני ישראל ממצרים:

f   f    f

האבות ראו גאולת בניהם

"וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם", הקדוש ברוך הוא ובית דינו, אמר רבי יצחק, זהו שלמדנו שהאבות הם מרכבה להשכינה, "הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם" זה אברהם, "בְּעַמּוּד עָנָן" זה יצחק, "לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ" זה יעקב, שכתוב בו: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ", "וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם" זה דוד המלך, וכולם מרכבה עליונה קדושה, שילכו ישראל בשלמות הכל, ובשביל שיראו האבות גאולת בניהם, שכתוב: "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה", (בראשית מו, ד) עם המרכבה.[20]

f    f    f

ישראל הוצרכו לשלמות של יום ולילה

"לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה", מפני מה הלכו יומם ולילה, ילכו ביום, ולא ילכו בלילה כאנשים הבורחים, כיון שהקדוש ברוך הוא שמרם למה הלכו ביום ובלילה.

אלא שיהיה נמצא בהם שלימות הכל, שאין שלימות אלא יומם ולילה.[21]

f    f    f

המלכות (לילה) היתה מאירה מצד החסד ומצד הגבורה

אמר רבי אבא, כך ביארנו, "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן", זה אברהם, "וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ", זה יצחק, ואם כן יעקב היכן הוא, אלא שבתיבה הראשונה הוא נאמר ושם נרמז ככתוב: "וַה'",[22] "וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ", שהיה מאיר בצד זה ובזה.

f    f    f

הכל היה הכנה לקבלת התורה

רבי אבא אמר, אשרי חלקם של ישראל שהקדוש ברוך הוא הוציאם ממצרים להיות חלקו ונחלתו, ובוא וראה בצ