זוהר תורה- פרשת ויקרא

דורות הראשונים היו יודעים לצרף האותיות להבין ענינים נפלאים

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", רבי אלעזר פתח, "שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ, הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה" (ישעיהו ז, יא), הסתכלתי בדורות הראשונים ובדורות האחרונים, מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, דורות הראשונים היו יודעים ומסתכלים בחכמה העליונה, וידעו לצרף האותיות שנמסרו למשה בסיני, ואפילו הרשעים שבישראל היו יודעים בתוך האותיות חכמה העליונה, והבינו מתוך אותיות הגדולות ואותיות הקטנות, החכמה לנהג עניני עולם הזה.

להורדת /קריאה זוהר תורה פרשת ויקרא– לחץ כאן: זוהר תורה ויקרא אנדי

 

האותיות הגדולות והקטנות ירדו מהיכלות עליונים ונמסרו למשה בסיני

לפי שכל אות ואות שנמסרה למשה, היו מתעטרות ועולות על ראשי חיות עליונות הקדושות, וכל החיות היו מתעטרות בהן, ופורחות בתוך אויר היורד מתוך אויר עליון רוחני שאינו ידוע, ועולות ויורדות, אותיות גדולות ואותיות קטנות, אותיות גדולות, יורדות מתוך היכל עליון הנסתר מהכל,  [1] ואותיות קטנות יורדות מתוך היכל אחר תחתון, [2] אלו ואלו נמסרו לו למשה בסיני.

להורדה  זוהר פרשת ויקרא: לחץ כאן:  פרשת ויקרא א'

בכל אות יש מילוי של אותיות אחרות

וגם מילואי האותיות שהן מתחברות בהסתר בכל אות ואות, כגון א' שהיא אות יחידית, מתחברות עמה בהסתר שתי אחרות ל' ף', וכן כולן נמסרו למשה בסיני, וכולן בסוד אצל החברים, זכאים הם.

הנביא אמר לאחז שהוא יכול לשאול לעצמו אות שם הקדוש

"שְׁאַל לְךָ אוֹת", אות ממש, שכולם הם מתקיימים בסוד האותיות.

"הַעְמֵק שְׁאָלָה", זו אות ה' האחרונה של השם הקדוש, "אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה", זו אות י', התחלת השם הקדוש, וזה הוא הסוד שכתוב: "שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ", נשמע שזהו אות מהשם הקדוש, שכתוב: "מֵעִם ה'", שזה הוא שם הקדוש ברוך הוא, אות אחת שבו, והמשכן עמד על זה.[3]

f   f    f

עם השכינה באו כל מרכבותיה לשרות על המשכן

בוא וראה, כאשר עלה הענן על המשכן ושכן עליו, כל אותן המרכבות, וכל אותן כלי המשכן שלמעלה, כולם היו תוך הענן.

הענן שנכנס משה היה של המלכות ועל המשכן של הבינה

מה כתוב: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן" (שמות מ, לה), וכתוב: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וכו' וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, יח). אם משה לא היה יכול ליכנס למשכן, איך היה יושב [בענן] על ההר כל אותן ארבעים יום.

אלא שני [מיני] עננים היו, ענן המאיר וענן שאינו מאיר, אחד שנכנס בו משה, ואחר שהיה שורה על המשכן.

f   f    f

הקרבנות הם רפואה לחטאים שלא יצטרכו לגלות

ובוא וראה, ביום ההוא שנתיסד בו המשכן, הקדים הקדוש ברוך הוא לשכן בו, מיד "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו", הודיע לו שעתידים ישראל לחטוא לפניו, ושיתמשכן אהל מועד הזה בחטאם, ולא יתקיים בידם, זה שכתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", מה אמר לו, "מֵאֹהֶל מוֹעֵד", מעניני אהל מועד, שעתיד להתמשכן בחטאי ישראל, ולא יתקיים בקיומו, אבל רפואה לזה, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", הרי לך קרבנות שיגינו על הכל.

f   f    f

לאחר שאוכלים אין הדרך להזמין רעים

רבי חייא פתח ואמר, "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי וגו' אִכְלוּ רֵעִים וגו'" (שיר השירים ה, א), כתוב הזה אין ראשו סופו ואין סופו ראשו, שכתוב: "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי וגו'", ואחר כך, "אִכְלוּ רֵעִים וגו'", מי שמזמין לאחר, כאשר מזון מוכן לפניו, לאחר שהוא אכל איך יזמין לאחר?

ה' בחר בישראל ורצה להרחיקם מכל המקטרגים

אלא זכאים הם ישראל שהקדוש ברוך הוא רוצה לטהר אותם, ובחר בהם מכל שאר עמים עובדי כוכבים, ומשבחר בהם, רצה לסלק אותם מכל מקטרגי עולם.

ביום הקמת המשכן היה יום שמחתו של ה'

ובוא וראה, ביום שהוקם המשכן למטה, ביום ההוא הוקם משכן אחר למעלה עמו, שכתוב: "הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז), סתם,[4] ויום ההוא שמחתו של הקדוש ברוך הוא היה.

ה' קרא למשה לפנים שיעשה סעודה לחנוכת הבית (קרבנות)

כיון שהוקם המשכן, מה כתוב: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (שם פסוק לה), כשראה הקדוש ברוך הוא כך, אמר, ומה על ידי משה הוקם, והוא מבחוץ, מיד "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" ואמר לו, משה, חנוכת הבית במה היא, בסעודה, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", זהו שכתוב: "בָּאתִי לְגַנִּי".

באותו יום התייחדו כל העולמות וקיבלו שפע רב

"אֲחֹתִי כַלָּה", זו כנסת ישראל, שביום ההוא נזדווגו זווגים בכל, [5] נזדווגו זווגים בגן עדן ההוא, בשביל שיתברכו כולם מהשקאת הנחל, [6] ונתקשרו כל אחד בחברו, זהו שכתוב: "אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי", כולם יונקים ונשבעים מנביעת הנחל.

עד למטה בעולם הזה הגיע השפע שעל ידי הקרבנות

"אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים", כל אותן שלמטה, וכל השרים מתברכים וניזונים כאשר אלה נתברכו למעלה, ובמה מתברכים ונמתקים כולם, בריח הקרבן.

f   f    f

השכינה ירדה לארץ וה' בא להתיחד עמה למטה ונשפע השפעות

בוא וראה, בשעה שירדה השכינה להשרות מדורה בארץ, אז אמר הקדוש ברוך הוא מקרא הזה, בשביל שימצאו ברכות ושמחה בכל העולמות, והיא נמתקה שיושפע ממנה ברכות לכל.

הקרבנות הם סעודת המלך ועל ידי זה נמתקים הדינים

רבי חזקיה פירש מקרא הזה בקרבנות, לפי שהם סעודת המלך להקריב לפניו, ונהנים ממנו שרי הדינים, ונמתקים כולם, ונמצאת שמחה בכל.

רבי אחא פירש מקרא הזה שבשעה שנכנסה השכינה למשכן, שנמצאו ברכות ושמחות בכולם, ונכנסה השכינה ככלה לחופה, אז נשתלמו ישראל למטה, ונדבקו בו בהקדוש ברוך הוא בארץ ההיא, שכתוב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), ואז עליונים ותחתונים נמתקו.

f   f    f

למה כתוב שני פעמים ארץ

רבי שמעון פתח, "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב, יב), מקרא זה יש לעיין בו, כיון שכתוב: "נִרְאוּ בָאָרֶץ" מהו שכתוב: "נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ", שהרי בפעם אחת ארץ די.

הו"ק דז"א שנטען ה' במקומן נתגדלו כנטיעות המוציאות פרחים

אלא "הַנִּצָּנִים" אלו הם הנטיעות, שעקרן הקדוש ברוך הוא, ושתלן במקום אחר, ונתגדלו כנטיעות שמוציאות פרחים.

המלכות דאצילות מתברכת מהם

"נִרְאוּ בָאָרֶץ", שארץ הזאת מתברכת מהן כראוי, ואיזו היא, זו ארץ הקדושה, ארץ העליונה, [7] ארץ ודאי.

בעת הקמת המשכן הגיע העת לעקור את שרי העמים למעלה

"עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ", [8] זו העת לעקור הממשלה של שרי העמים, [9] שלא ישלטו בהם בישראל, בשעה שהוקם המשכן. [10]

בבית המקדש היה היחוד במדרגה יותר גבוהה

"וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ", זו ארץ שלמטה שנחלו ישראל על ידי יהושע, [11] מי הוא קול התור, זה הוא תייר העליון, שנזדווג עמה כאשר בנה שלמה בית המקדש למטה, [12] ואז נתעטר הקדוש ברוך הוא בכתריו כחתן בכלה, כמו שכתוב: "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וגו'" (שיר השירים ג, יא).

בספר אגדה מפרש קול התור על המלכות

ובספר האגדות יאמר, קול התור, זו תורה שבעל פה, שתורה שבכתב נקראת תורה סתם, תורה שבעל פה נקראת תור, כמו שכתוב: ויקר ויקרא, זה מורה שלמות, וזה לא כן, ואני פירשתי כמו שנזכר, וכך הוא.

הכלה מרמז על המלכות ומשה מרמז על ז"א

בוא וראה, כאשר ירדה השכינה למשכן, כתוב: "כַּלּוֹת מֹשֶׁה" (במדבר ז, א), חסר וא"ו, כלת משה בודאי, וזה נתבאר, אבל סוד הדבר, כלת משה זו כנסת ישראל, והכל ענין אחד, ועל מלך העליון נאמר. [13]

המלכות קראה למשה ליכנס וקול התור שהוא ז"א דבר אליו

כיון שהוקם המשכן, עמד משה מבחוץ, שאמר אין ראוי ליכנס אלא ברשות, מיד "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", מי היה הקורא, זו היא שהבית שלה הוא, זו היא הכלה שכל הבית ברשותה הוא, "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו", מדרגה ההיא שנקראת קול, [14] מקום ההוא שנאחז בו משה.

בכל מקום ויקרא הוא לקיימו ולקשרו בשרשו

רבי אבא אמר: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", בוא וראה, בכל מקום הקריאה על קיום הדבר היא באה, כמו שביארנו בהכתוב: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו" (בראשית מט, א), מה הקריאה שם, אלא שהקריאה בשביל קיום מקומותם להיותם קיימים למעלה ולמטה, כדמיון זה כתוב: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר יג, טז), שיתקיים מקומו במקום שנצרך, ולקשרו שם, וכן "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו), "וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם לג, כ), שהקדוש ברוך הוא הקים אותו למקום זה בשם הזה.

גם לה' שייך לתת קיום וחוזק שמראים שהכל תלוי בו

ואם תשאל שכתוב: "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים" (יונה ג, ח), "קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה'" (שם ב, ג), כך הוא בודאי, אותה הקריאה לקשר ולקיים הקיום שלמעלה, ומה היא הקריאה, סדור השבח של רבון העולמים, שכל הבקשות שמבקשים מלפני רבון העולמים, מראין על התקיימותו ועוזו, שנראה מהן שבו תולה הכל, ולא במקום אחר, כדמיון זה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", למען יתקיים בקיומו.

חסר היה למשה לשלמותו אשתו שפירש ממנה

אמר רבי יצחק, אל"ף של ויקרא למה היא קטנה, אמר לו על שנתקיים משה בשלמות ולא בכל, שהרי נפרש מאשתו.

הקריאה היתה מן המלכות שנקראת קטנה

בספרי הקדמונים אמרו בזה טעם לשבח, ואנו כך למדנו, מי שנתעלה למעלה, צריך להיות מקושר למעלה וגם למטה, [15] ואז הוא בשלמות, עוד טעם על אל"ף קטנה, שממקום קטון היתה הקריאה, [16] קטון שהוא גדול בהתחברותו עם מה שלמעלה.

אל"ף זעירא לפי שהיה בחוץ לארץ ובמשכן

פתח העלם ההוא ואמר, "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", מפני מה כאן אל"ף קטנה, לפי שקריאה זו לא היתה בשלמות, מה הטעם, שהרי לא היה אלא במשכן ובארץ אחרת, לפי ששלמות אינה נמצאת אלא בארץ הקדושה.

ועוד לפי שהיה קריאה של השכינה

ועוד שכאן קריאת השכינה בחינת נקבה, "אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ" (דברי הימים א' א, א), שם אדם בשלמות של זכר ונקבה [נכתב אל"ף גדולה], ובוא וראה סוף המקרא: "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", [17] לפיכך האל"ף קטנה.

עוד טעם לפי שהמלך העליון ירד לשרות למטה בבית עבדו

עוד טעם על אל"ף קטנה, משל למלך שהיה יושב על כסאו, וכתר מלכות עליו, אז נקרא מלך עליון, כאשר יורד והולך לבית עבדו, מלך קטן נקרא, כך הקדוש ברוך הוא, כל זמן שהוא למעלה על הכל, מלך עליון נקרא, כיון שיורד ממדורו למטה, מלך הוא, אבל אינו עליון כבתחלה, לפיכך האל"ף קטנה.

השכינה נקראת אוהל מועד לפי שבה תלויים כל הזמנים

"וַיִּקְרָא", כך למדנו, הזמינו להיכלו, "מֵאֹהֶל מוֹעֵד", מהו אהל מועד, אהל שבו תלוים מועד וחג ושבת למנות, [18] כמו שכתוב: "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים", ובו שורה החשבון למנות, ומי הוא, זו הלבנה, כמו שכתוב: "אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח" (ישעיהו לג, כ).

לאמר היינו שניתן רשות לגלות הדבר

"לֵאמֹר", מהו "לֵאמֹר", בשביל לגלות, מה שהוא נסתר בפנים, ובכל מקום "לֵאמֹר" כמו שכתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", היינו שנתנה רשות לגלות, לפי שיצאה פקידה להלבנה ענין ההוא, מן המקום שהוא שורש משה. [19]

"וַיְדַבֵּר ה'", למעלה, "אֶל מֹשֶׁה", באמצע, "לֵאמֹר", בהאחרית, זהו המקום שנתנה רשות לגלות. [20]

הביאו המשכן אל משה שיבדוק אם נעשה כמו שראה בהר

ועוד "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", מה כתוב למעלה, "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה וגו'" (שמות לט, לג), למה אל משה, אלא כך אמרו, לפי שמשה ראה אותו בהר, שהקדוש ברוך הוא הראה לו בראיית העין, כמו שכתוב: "כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר" (שמות כז, ח), וכתוב: "כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה וגו'" (במדבר ח, ד), וכתוב: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה, מ), ועתה הביאו אליו, כדי שיראה אם נעשה כאותו המשכן שראה בהר.

אחרי שגומרים לבנות הארמון באים להראות למלך

אבל למה "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה" [21] אלא למלך שבקש לבנות ארמון להמטרונה, פקד לאומנים היכל זה במקום זה והיכל זה במקום זה, כאן חדר המטות, וכאן מקום לנוח, כיון שגמרו אותו האומנים, הראוהו למלך.

משה הוא אדון הבית

כך, "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה" (שמות לט, לג) אדון הבית איש האלהים, [22] וכיון שנגמר הארמון, הזמינה המטרונה את המלך, הזמינה לבעלה עמה, לפיכך: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", ולפי שמשה אדון הבית הוא, מה כתוב: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמות לג, ז), משה שהוא אדון הבית ביכולתו לעשות כך, מה שאין רשות לאדם אחר לעשות כך, "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו", זו מדרגה אחרת עליונה.

אדם מפני שעל ידי היחוד נעשים כמו אדם אחד

ואז בשעה שנזדמן משה ליכנס, פתח ואמר "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", למה נזכר אדם כאן, אלא כשנתחברו שמש וירח ביחד פתח ואמר אדם, [23] כדכתיב: "שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה" (חבקוק ג, יא), עמד ולא עמדו.

המקריב צריך שיהיה נשוי

"כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", כאן נרמז שמי שיעשה עבודת הקרבנות בשלמות, צריך שימצא זכר ונקבה, [24] כך נשמע שכתוב: "מִכֶּם" שימצא בתבנית אדם שלכם, "קָרְבָּן לַה'", שיקריב הכל להתאחד יחד עליון ותחתון, "מִן הַבְּהֵמָה", להראות התאחדות אדם ובהמה הכל ביחד. [25]

מקריבים לה' ונעשה יחוד ומזה בא השפעות טובות

"מִן הַבְּהֵמָה" "וּמִן הַצֹּאן", אלו ששורשם מן המרכבות שהם טהורים, לפי שאמר "מִן הַבְּהֵמָה", יכול מכולן בין טהורות בין טמאות, חזר ואמר: "מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן  תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם", קרבני צריך לומר, מה "קָרְבַּנְכֶם", אלא בתחלה "קָרְבָּן לַה'" ועתה קרבנכם, "קָרְבָּן לַה'" "אָדָם", "קָרְבַּנְכֶם" "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן", להראות היחוד מלמטה למעלה ולמעלה למטה, מלמטה למעלה היינו, "קָרְבָּן לַה'", מלמעלה למטה היינו, "קָרְבַּנְכֶם". [26]

מלך היושב למעלה מעלים הדורון אליו ומשם יורד למטה

משל למלך היושב במגדל העליון למעלה מעלה, והכסא שלו הוכנה על המגדל ההוא, והמלך הוא העליון על הכל, אדם כי יקריב מתנה למלך, צריך לעלות ממדרגה למדרגה, עד שעולה להמקום שהמלך יושב, ואז נודע שזה העלה מתנה למלך, ושזאת המתנה למלך היא, כשיורדת מתנה מלמעלה למטה, הרי נודע שהמתנה הזאת יורדת מן המלך מלמעלה לאוהבו של מלך שהוא למטה.

כך בתחילה כתוב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", שיעלה במדרגותיו מלמטה למעלה, ואז "קָרְבָּן לַה'", ואחר כך "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וגו'", תרד שפע במדרגותיו מלמעלה למטה, ואז "קָרְבַּנְכֶם" לכם, ובשביל זה כתוב: "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי" (שיר השירים ה, א), הרי זה אדם וקרבן לה', ואחר כך "אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" [27] היינו, שאז "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

אלף קטנה כי אותיות קטנות הם במלכות שהיא שרתה במשכן

רבי יצחק אמר, "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו וגו'", אל"ף קטנה למה, אלא בשביל להראות מי הוא זה שהיה קורא, והוא זה ששכן במקדש, ואז הזמין לו למשה כמו זה המזמין לאורח.

אותיות גדולות הם בבינה, ומרמז שם על האדם העליון

כאן אל"ף קטנה, ושם בהפסוק "אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ" (דברי הימים א' א, א), אל"ף גדולה, לפי שאדם זה הוא שלמות הכל.

משה עוסק בתיקון ז"א ואהרן בתיקון המלכות

בוא וראה, מה בין משה לאהרן, איזה מהם העליון, אלא משה העליון, שמשה נקרא שושבין המלך, ואהרן נקרא שושבין המלכה.

אהרן נכנס עם המלכה למלך

משל למלך, שהיה לו מטרונה עליונה, מה עשה, נתן לה שושבין לתקן לה הכל, ולהשגיח בכל עניני הבית, ולכך כאשר נכנס שושבין הזה למלך, לא נכנס אלא עם המטרונה. זהו שכתוב: "בְּזֹא"ת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ". [28]

משה נכנס למשכן כמו אורח

ולפי שמשה הוא שושבין המלך, לפיכך נזדמן למשכן כאורח, ואחר כך, "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו".

f   f    f

אדם הראשון לא היה צריך להקריב מבקר וצאן

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", אמר רבי אלעזר, מקרא הזה כך היה לו ליכתב, אדם כי יקריב קרבן לה', מהו "מִכֶּם", אלא להוציא אדם הראשון, שהוא הקריב קרבן כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, וזה נתבאר, וכאן "מִכֶּם" כתוב.

אין מקבלים קרבן ממשומד

וזה אדם, בא להוציא אדם אחר שלא היה מכם, [29] אמר לו רבי שמעון, יפה אמרת וכך הוא.

f   f    f

אדם הוא כוונת המקריב ובהמה זה בירור ניצוצין מהחיצונים

אבל הרי אמרו במה שכתוב: "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים לו, ז), שכך נתעלה הסוד של אדם, מצד האדם ודאי, ובהמה מצד הבהמה, [30] ולפיכך כתוב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", אדם ודאי, שזהו קרבנו למעלה לקשור הקשר בסוד של אדם, ואחר כך "מִן הַבְּהֵמָה", והכל הוא בסוד של אדם ובהמה, [31] וזה הוא הסוד שנצרך להקרבן, אדם ובהמה כמו שאמרנו.

האם הסטרא אחרא נהנה מהקרבנות?

פעם אחד ישב רבי אלעזר לפני רבי שמעון, אמר רבי אלעזר, האם קץ כל בשר ההוא נהנה מאותן הקרבנות שהקריבו ישראל על גבי המזבח, או לא, אמר לו, כולם היו מסתפקים ונהנין יחד למעלה ולמטה.

העונות של הבהמה לוקח הסטרא אחרא

ובוא וראה כהנים ולוים וישראל, הם נקראים אדם, בהתחברות אותן המחשבות הקדושות העולות מהם, זה השה או הכבש או זאת הבהמה שמקריבים, נצרך טרם שנקרב על המזבח, להזכיר עליו כל החטאים וכל העונות וכל הרהורים רעים שעשה, ואז נקראת זו בהמה בכל, מתוך אותן החטאים והרהורים רעים, כדמיון הקרבן של עזאזל, שכתוב: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'" (ויקרא טז, כא), כמו כן כאן.

משא כפול היה הבהמה נושא חלק להקדושה וחלק לצד האחר

וכאשר עולה על גבי המזבח הוא נושא פי שניים, הבשר והעונות, ולפיכך זה עולה למקומו וזה עולה למקומו, המחשבות בסוד של אדם, והבשר בסוד של בהמה, ככתוב: "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים לו, ז).

בקרבנות מנחות נהנה גם הסטרא אחרא ועל ידי זה לא היה יכול לשלוט

חביתין וכל שאר מנחות לעורר רוח הקודש, במחשבות הכהנים ושירות הלוים ותפלות של ישראל, ובאותו העשן מהשמן והקמח שעלה, מסתפקים ונשבעים כל שאר שרי הדין, שלא יוכלו לשלוט עם הדין ההוא שנמסר להם, והכל בזמן אחד.

בוא וראה שהכל נעשה בהסוד של האמונה להסתפק זה בזה, ושיעלה למעלה מה שנצרך עד אין סוף.

f   f    f

המקריב קרבן הוא מיחד את הפרצופים העליונים

רבי אבא אמר, בוא וראה, בשעה שהאדם מתקן מעשיו, על ידי הקרבן הכל נמתק, ונתקרב ונתקשר זה בזה ביחוד שלם, זהו שכתוב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", [32] "כִּי יַקְרִיב", לקשר הענינים כראוי.

f   f    f

כהן שאינו נשוי לא יקריב

בוא וראה, "אָדָם כִּי יַקְרִיב", להוציא מי שאינו נשוי, שהרי קרבנו אינו קרבן, וברכות אינן נמצאות על ידו, לא למעלה ולא למטה, כך נשמע שכתוב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב", למעט זה שאין הוא אדם, ולא בכלל של אדם הוא, והשכינה אינה שורה עליו, לפי שהוא פגום, ונקרא בעל מום, ובעלי מומין מרוחקים מהכל, כל שכן למזבח להקריב קרבן.

ונדב ואביהו מוכיחים, שכתוב: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וגו'", ולפיכך כתוב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", "אָדָם" היינו שנמצאים זכר ונקבה, זה ראוי להקריב קרבן, הזה ולא אחר.

f   f    f

רק בהמות המותרות באכילה מותר להקריבן על המזבח

"מִן הַבְּהֵמָה" כלל, "מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן" פרט אחר כך, אלו הכשרים לאכול, ושאינם כשרים לאכול אסור להקריב, ולמקום אחר נסתלקו אותן שאינם כשרים.

f   f    f

קרבן נקרא על שעל ידו הספירות מתקשרים ביחוד שלם

רבי חזקיה היה שכיח לפני רבי שמעון, אמר לו, למה זה נקרא קרבן, קירוב היה צריך לומר או קריבות, מה זה קרבן. [33]

אמר לו, הרי זה ידוע אצל החברים, קרבן נקרא על שאותן כתרים הקדושים מתקרבים כולם ביחד, ומתקשרים זה בזה, עד שנעשו כולם אחד ביחוד שלם, להתקין השם הקדוש ביחוד הראוי.

על ידי הקרבן מתעוררים רחמים וכל הדינים נמתקים

זהו שכתוב: "קָרְבָּן לַה'", היינו שקרבן של אותן הכתרים הקדושים לה' הוא, להתקין השם הקדוש, וליחדו כראוי, בשביל שימצא רחמים בכל העולמות, והשם הקדוש יתעטר בכתריו, שיומתק הכל.

וכל זה בשביל לעורר רחמים, ולא לעורר דין, ולפיכך לה' הוא ולא לאלהים, לה' אנו צריכים לעורר רחמים, ולא לאלהים, רחמים נצרך ולא דין.

משמע כאן שהקרבנות הם לשם אלקים

אמר אשרי חלקי ששאלתי והרוחתי דברים האלה, וזה ענין ברור, אבל הלא כתוב: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא, יט), "זִבְחֵי אֱלֹהִים" כתוב, ולא זבחי ה'.

הקרבנות משברים את צד הגבורה

אמר לו, ודאי כך הוא, קרבן אלהים לא כתוב, אלא "זִבְחֵי אֱלֹהִים", ועל כן שחיטתן בצפון, שהרי הזביחה היא בשביל אלהים, צד הגבורה והדין ההוא, שיהיה נמתק ונשבר רוח הדין, שהדין יהיה נחלש, ויתגברו רחמים על דין, ולכך כתוב: "זִבְחֵי אֱלֹהִים", לשבר הכח והתוקף של הדין הקשה, שכתוב: "רוּחַ נִשְׁבָּרָה", להיות אותו רוח התוקף נשבר, ולא יתגבר רוחו וכחו ותוקפו.

והאדם צריך אז לעמד אצל המזבח ברוח נשבר ויבוש ממעשיו, כדי שרוח התוקף ההוא יהיה נשבר, והכל בשביל שהדין יהיה נמתק ויתגברו רחמים על הדין.

מחשבה של ה' הוא החכמה שבו תלוי הכל

"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ", רבי חייא פתח, "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי" (ישעיהו נה, ח), "מַחְשְׁבֹתַי" כתוב חסר בלי וא"ו.

בוא וראה מחשבת הקדוש ברוך הוא, היא עליונה וראשית הכל, ומהמחשבה ההיא מתפשטים דרכים ונתיבות, להמצא שם הקדוש, ולהתקינו בתקונו כראוי, [34] ומהמחשבה ההיא נמשכת ויוצאת השקת הגן עדן, להשקות לכל, [35] ומהמחשבה ההיא מתקיימים עליונים ותחתונים, ומהמחשבה ההיא נמצאת תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

מחשבת האדם מביאו לכל החטאים

גם מחשבת האדם היא ראשית הכל, ומהמחשבה ההיא מתפשטים דרכים ונתיבות, לגלות דרכיו בעולם הזה ובעולם הבא, ומהמחשבה ההיא נמשך ויוצא זוהם יצר הרע, להרע לו ולכל, ומהמחשבה היא נמצאות עבירות חטאות וזדונות, של עבודה זרע גילוי עריות ושפיכות דמים, ועל כן כתיב: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם", ולפיכך ראשונה לכל כתוב: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ". [36]

עולה דוקא זכר לפי שהוא עולה למעלה לחכמה

"מִן הַבָּקָר", ולא מן בקר, ומה הוא, פר בן בקר שהוא זכר, רבי יצחק אמר, "מִן הַבָּקָר" סתם, חזר ופירש "זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ", זכר ולא נקבה, וכן "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים", חזר ופירש "זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ", כל הבא לעולה, כולם זכרים ולא נקבות, לפי שעולה, עולה על הלב, [37] על הלב ודאי, ונודע מי שעומד על הלב, [38] ולפיכך עולה כולה נקרבת למעלה, וכולם זכרים, ועל כן פתח המקרא לראשונה בעולה יותר מכל שאר קרבנות, שהרי מחשבה ראשית הכל.

עולה בא מן הבקר הרומז ליסוד לפי שזה סיום המחשבה (החכמה)

אמר לו רבי יהודה, אם כן מה שהיא במקום המחשבה העליונה נצרך להקריב, ולמה מה שהוא למטה יותר, [39] לא היה בידו. בא לפני רבי שמעון, אמר לו, ראשית הכל למעלה מחשבה היא, וסוף אותה המחשבה הוא המקום שנקרא בקר, ומה הוא, זו המדרגה שנקראת סוף הגוף הממתיק להמדרגה שהיא בחינת נקבה.

התיקון הוא במקום הפגם והפגם הוא ביסוד

כמו כן מחשבת האדם היא ראשית הכל, גמר המחשבה היא עשיית המעשה, מתי, בבקר, ככתוב: "הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם", מתי, "בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ" (מיכה ב, א), ולכן למקום ההוא של המחשבה, תתעלה המחשבה, [40] והעשיה תקרב למקום גמר המחשבה בודאי.

f   f    f

כל הממונים בשעת הקרבת הקרבן

"וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו", רבי יצחק פתח,  "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי" (ירמיהו ב, ח), "הַכֹּהֲנִים", אלו הכהנים המשמשים בכהונה גדולה, ומקרבים ענינים קדושים למקומותם, ומיחדים היחוד של כל אחד ואחד כראוי.

"וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה", מי הם תופשי התורה, וכי הכהנים אין תופשי התורה המה, אלא אלו הם הלוים התופשים בכנורות, הבאים מצד התורה, שנתנה מן המקום שהוא שורש שלהם, [41] והם ממונים על השבח שמשבחים למלך הקדוש, ליחד לו יחוד שלם כראוי.

"וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי", אלו הם גדולי העם, שהם רועים לעולם, כמו רועה המנהל צאנו.

ואלו הן ג' מדרגות, הנצרכות להמצא תמיד בהקרבת הקרבן, למצא רצון למעלה ולמטה, ולהמשיך ברכות בכל העולמות.

כהן המקריב את הקרבן, ונתכוון לייחד שם הקדוש כראוי, ולעורר הצד שלו. [42]

והלוים שמתכונים בהשיר, לעורר הצד שלהם, ולהתכלל בהצד של הכהנים.

והישראל מכוון לבו ורצונו לתשובה שלמה, ונעשה נכנע לפני המלך הקדוש, וזה לוקח הכל ונתכפר חטאו, ושמחה נמצאת בעליונים ובתחתונים.

הכהן לא ישחוט

"וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'", אמר רבי אלעזר, ושחט אחר ולא הכהן, שהכהן אסור לו לעשות דין, כדי שלא יפגם מקום ההוא שנאחז בו.

f   f    f

בעולה גם כן יביא עשיר בקר ועני צאן וכו'

"וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ", אמר רבי יוסי, למה חלק הכתוב ואמר מן הבקר לעולה, ומן הצאן לעולה, ומן העוף לעולה, אם הכל אחד, איזו חילוק יש בין זה לזה, הלא מן כולם נעשה ענין אחד, אלא כך אמרו מי שהשיגה ידו לזה, מקריב מן הבקר, ואם אינו יכול, מקריב מן הצאן, ואם אינו יכול, מן העוף, שהרי כתוב: "וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת" (ויקרא יד, כא), כי הקדוש ברוך הוא אינו מטריח על האדם יותר מיכולתו.

העשיר ליבו גס בו לחטוא יותר לכן מביא קרבן שמן וכו'

אמר רבי אלעזר, כמו שהיה החטא, כך היה הקרבן, העשיר שלפעמים לבו גבה בו, הוא היה מקריב שור, לפי שלבו חשב יותר לחטוא לפני רבונו, בינוני מקריב מן הצאן, לפי שברצונו לא נתגאה כל כך לחטוא, העני שלבו לא גבה בו, ורצונו נמוך מכולם, הוא הקריב ממה שהיה קל מהכל, והיו ניכרים קרבנות כל האנשים, כל אחד ואחד בלבדו, והקדוש ברוך הוא דן דינו של כל אחד ואחד במשקל ישר.

f   f    f

עני גם כן נתכפר עם קרבנו על ידי צער בני ביתו

אמר רבי שמעון, בוא וראה שאותו הקרבן של העני הוא קל מהכל, לפי שלבו נשבר, ואף על פי שחשב לחטוא, נעבר החטא ממנו, שהרי די לו בצערו ובצער בני ביתו, ועל כן כל קרבן וקרבן, של כל אחד ואחד בלבדו היו ניכרים כולם אצל הכהן.

f   f    f

קרבן העני חשוב שהקריב גם את עצמו

"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' וגו'", בוא וראה, קרבן העני חשוב יותר לפני הקדוש ברוך הוא, שהרי הוא מקריב שני קרבנות לפניו, אחד חלבו ודמו, ואחד הקרבן שהקריב, שהרי אין לו לאכול, והוא מביא קרבן, קרבן העני קל מהכל, שני תורים או שני בני יונה, ואם אין לו, מביא מעט קמח, ומתכפר בו, ובשעה ההיא מכריזים ואומרים: "כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי" (תהלים כב, כה), וכל כך למה, לפי שקרבן עני חשוב מהכל.

מנחה שמרתיחין אותו על מחבת ומרחשת הוא כפרה על אש היצר

וכמו שהעני הרתיח חלבו ודמו, כך הקמח ההוא שהביא היו מרתיחים אותו בשמן המנחה, וכך למדנו, שאפילו כל אדם יכול להקריב מנחה על המחבת ומנחת מרחשת, לפי שכמו שהחוטא היה מרתיח חלבו ודמו באש של היצר הרע, וכל אבריו רתחו באש שלו, כך זה הקרבן כדמיון זה ממש, ועיקר הקרבן שהוא כדמיון החטא, להקריב לפני הקדוש ברוך הוא רצון לבו ורוחו ונפשו, שזה חביב לפניו יותר מהכל.

אשרי חלקם של הצדיקים, שהם מקריבים בכל יום ויום קרבן הזה לפני הקדוש ברוך הוא, ומה הוא, גופם ונפשם שמקריבים לפניו.

f   f    f

מלח הוא הברית שעל ידו מתקיים העולם

"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ וגו'", אמר רבי אחא, מלח זה למה, אלא לפי שהוא ממרק וממתיק המרירות להיטיב הטעם, ולולא המלח הזה, לא היה יכול העולם לסבול המרירות, זהו שכתוב: "כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל" (ישעיהו כו, ט)[43] וכתוב: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ" (תהלים פט, טו), ומלך הוא הברית שהעולם מתקיים בו, שכתוב: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וגו'" (ירמיהו לג, כה), לפיכך נקראת "בְּרִית אֱלֹהֶיךָ", ונקרא ים המלח [44] והים נקרא על שמו.

f   f    f

עולות המכפרים על מחשבות הלב נשחטים בצפון

"וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ", רבי אבא פתח, "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו וגו'" (שיר השירים ד, טז), "עוּרִי צָפוֹן", אלו עולות שנשחטות בצפון, לפי שאותן המחשבות בסתרת הלב, ובמקום הדין הן, ולפי שהמחשבה נמצאת בלילה, בזמן שהדין נמצא, ורוח צפון מנשב בחצות הלילה, כאשר האנשים מתעוררים, וכנור של דוד מנגן מאליו, ומחשבת האנשים נתעוררה.

שלמים שהם שלום לכל נשחטים גם בדרום

"וּבוֹאִי תֵימָן", אלו שלמים שנשחטים בדרום, לפי שהם שלום של הכל, שלום העליונים והתחתונים, והם שלימות צדדי העולם, שלימות הכל מצד האמונה.

שלמים גם הבעלים אוכלים שאין צריך לכפר על ידי האכילה

והשלמים, לפי שהם שלום של הכל, הבעלים אוכלים מהם ונהנים מהם, שהרי השלום הוא לו ולכל העולם במדרגה אחת, חטאות ואשמות נאכלים לכהנים, לפי שהם מזומנים לכפר עליהם, ולהעביר חטאתם, ומכל הקרבנות אין חביבים לפני הקדוש ברוך הוא כמו שלמים, לפי שנמצא מהם שלום בעליונים ובתחתונים.

הקטרת היא למעלה מהכל

והחשוב מכולם היא הקטרת, שהיא שלמות הכל, ואינה באה לא על חטא ולא על אשם ולא על עון, אלא על שמחה, ככתוב: "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב" (משלי כז, ט), וזה נתבאר, ועל כן הקטרת אינה קרבה אלא בזמן ששמן נקרב, זה שכתוב: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה" (שמות ל, ז), וכתוב: "וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה", (שם פסוק ח) לפי שאז נמצאים שמן וקטרת ביחד.

בוא וראה, שלמים הם שלום בכל, ומריבה וקטרוג לא נתעורר בעולם, אבל הקטרת היא מקשרת קשרי האמונה.

f   f    f

יעקב מדת האמת, ושלום שהוא היסוד קשורים זה בזה

רבי שמעון אמר, כתוב: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה, ב), זה המקרא ביארו החברים, אבל "הַמְשֵׁל" זה אברהם, שכתוב בו: "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כג, ו), וכתוב: "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" (שם יב, ב), "וָפַחַד" זה יצחק, שכתוב: "וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי" (שם לא, מב), "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו", זה יעקב, שכתוב: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ), וכתוב: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט), שאמת ושלום קשורים זה בזה.

יעקב הוא שלם כי הוא מכריע בין חסד לגבורה

ועל כן יעקב הוא שלמות הכל, גם שלמים שלימות הם, ושלום על הכל, ומי שמקריב שלמים, מרבה שלום בעולם.