ברוך המקום ברוך הוא, אשר חבלים, היינו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה (כמאחז"ל מדרש שוחר טוב תהלים ט"ז) נפלו לנו בנעימים, לנו התלמידים, חברים מקשיבים, אשר בצל כ"ק עט"ר שליט"א אנו חוסים, ולקחנו על שכמנו להוציא לאור לתועלת הרבים, כבקשת טובים וידידים, לחזק הברכים, באמרים היקרים, מאירות כספירים, ח"ב על ויקרא, במדבר, דברים ומועדים, אשר להם זכינו, בימי עלומינו, ויראו עינינו, וישמח לבנו, ותגל נפשינו, באור חדש אשר לנו האיר, בתורה ועבודה אור המאיר, מדי שבת בשבתו ומועד כהלכתו.

משימה כבידה נטלנו על שכמנו להעתיק הני מרגניתא טבין דמתאמרין בבי מדרשא מפי רבינו שליט"א, אף כי יודעים אנחנו שלא הגענו כלל לידי מדה זו, להיות דולה ומשקה מתורת עט"ר שליט"א לאחרים. אולם בכל זאת אמרנו אל לבנו לא נמנע הטוב – ואין טוב אלא תורה – ולא נחזיק טיבותא לנפשינו לבד. ומדי עסקינו בהעתקת וסידור החידושי תורה אשר רשמנו לעצמינו מפי השמועה, אמרנו להנות בהם בני אדם ולזכות את הרבים.

לפעמים לא יכלנו להעתיק הדברים כראוי, ובודאי לא ירדנו תמיד לעומק המכוון, והוא דבר המצוי תמיד, שא"א לקלוט כל הדברים מפאת סיבות שונות. אי לזאת בקשתנו שטוחה לפני כל לומד ומעיין שאם ימצא איזה טעות וגמגום בלשון או שנלקה בחסר ויתר, לא יאשים אותנו וידון אותנו לכף זכות, ובפרט אם ימצא איזו שגיאה וטעות הדפוס, שכבר אמר נעים זמירות ישראל "שגיאות מי יבין".

– ב –

מצאנו לנכון להביא כאן דברים ששמענו מעט"ר שליט"א בנוגע לחדש חידושי תורה וקביעתם בספר:

בספר חסידים (סימן תק"ל) כ' שהקב"ה גוזר מי יהי' חכם, ומה חכמתו וכו' וכמה ספרים יעשה, יש שגוזר עליו שיעשה ספר אחד או שנים וכו' וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו כי לא גילה לו אלא לכתוב וכו' עכ"ל.

נראה להסביר מדוע חידושי תורה שהאדם מחדש הוא במקום קרבן, בהקדם דברי הראשית חכמה שער הקדושה פ"ד, שכתב וז"ל: כמו שצריך לפרות ולרבות במין הגשמי, כן צריך שיפרה וירבה גם ברוחני ולא יהי' שכלו שכל עקר שאינו מוציא פירות, ואל זה כוונו במאמר ודלא מוסיף יסיף, שלא יהי' אדם לומד היום מה שלמד אתמול ונמצא עוסק כל ימיו בהלכה אחת ואין בידו שום חידוש, ואם ח"ו אינו מוסיף כדי להוציא פירות, דומה לעץ יבש שאינו עושה פרי וכורתים אותו, מפני שאין בו כל תועלת ולא יצלח לשום דבר, רק יהי' לבער עכ"ל.

ובספר נשמת אדם פירש מה שאמר הכתוב פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, ר"ל כי עיקר פרי צדיק הוא בתורה שנקרא "עץ חיים" כי מוליד חידושים בתורה והם הם עיקר תולדותיו באשר תולדות הגופניות אינם רק דברים ארציים, שאין להם תנועה עצמית רק השי"ת נותן בהם נשמה ורוח ויהי' לנפש חי', לא כן המה תולדות התורה, אם הוא מוליד דבר רוחני, נותן נפש רוח ונשמה למלאך, וזה שאמר ולוקח נפשות חכם, כי הוא מוליד נפשות רוחניות.

– ג –

מובא בזוה"ק שעל ידי חידושי תורה בוראים רקיעים חדשים, כל מלה דמתחדיש באורייתא עביד רקיע חדא.

ועיין מהר"ם שיף ליקוטי אגדה שמפרש הפסוק "האזינו השמים ואדברה", היינו השמים שנעשו ממה שאדברה, "ותשמע הארץ", ולאיזה ארץ אני אומר, "אמרי פי", שנעשית מאמרי פי, ולפי"ז לא המדרש עיקר, היינו "עקר" שלא יהי' המדרש עקר שאינו מוליד, רק יוליד בשכלו חידושים בתוה"ק.

עיין בבעל הטורים על הפסוק (דברים ז') לא יהי' בך עקר ועקרה, בגימטריא בדבר"י תור"ה, והוא כמו שאדם מצוה לפרות ולרבות, כן מצוה שיהי' תורתו עושה פרי, היינו שיחדש חידושי תורה וזה פרי, וכמו שהדין דמי שיש לו בן שאינו מוליד אינו יוצא מצות פו"ר, כן בד"ת ג"כ מי שחלק לו השי"ת בבינה וזכה לחדש חידושי דאורייתא עליו לתת זרע לזורע להולידה ולהצמיחה, שדברי חידושיו בהתורה המה פריו, שגם המה יעשו פרי ויולידו תולדות בהתורה, וזה א"א זולת אם ישלח דברו על פני תבל, ואז התלמידים לומדי תורה הבאים אחריו בידם לדלות תושי' ומזימה ממעין גנו, לחדש בסיבתו חידושי תורה, וזה יהי' כל פריו אשר ח"ו לא ישבות מעיינו, וכנחלים נטיו וכגנות עלי נהר ילכו יונקותיו עד עולם, ובזה לא יהי' עקר בדברי תורה, זולת יוליד ויצמיח פרי ישוה לו לטובה, עכ"ד.

ולפי"ז שהחידושי תורה שאדם מחדש הוא פריו, ואם העלם על מזבח הדפוס הרי הם בניו הרוחניים יובן שפיר שהחידושי תורה הם במקום קרבן, דבכל עת הרי הוא כאלו מקריב קרבן, דהא החידושין הם לנגד עיניו לעולם, לו ולכל העולם עד עולם.

– ד –

בגמרא יבמות (דף צ"ו) בשם ר"י א"ר וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות, אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז, דאמר ר"י משום רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר ע"כ. וכאלו בעל המימרא אומר אז דבר זה בעצמו, וכאלו לא ביטל מלימוד תורה גם בעולם העליון.

וכן מצינו בזוהר הק' בפ' ויחי (דף רי"ז) שבקש ר' יצחק מר' יהודה דכד תימא מילי דאורייתא ומתדכר מאינון מלין דאנא אמינא דתימא משמי בגין לאדכרא שמי ע"כ. ויובן שעי"ז נחשב כאלו בעל המימרא אומר בעת ההוא דבר זה בעצמו, ממילא נחשב כאלו מקריב אז הקרבן ע"י חידושיו.

– ה –

ידוע דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הל' מזוזה שכתב: שאין לך דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים עי"ש. וכדי לבוא לידי הכרה וידיעה זו הי' מחסדו הגדול לתת לנו התורה והמצות, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת בא וזל"ק: וכוונת כל המצות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו והוא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו עי"ש. וכן כתב הרמב"ם בספר המצות מצוה ר"ט, שעיקר היות בריאת אדם היא מפני החכמה כדי שיכיר בוראו, עי"ש.

העולה מזה שהתורה הקדושה מאירה עיני האדם להכיר האמת ולידע ולהודיע שכל העולם ומלואו וכל הצלחתה וכל עושרה וכל כבודה וכל תענוגה הכל הוא הבל ורעות רוח וכחלום יעוף עובר ולא קיים "בין לילה הי' ובין לילה אבד".

ובזוה"ק פ' ויחי (דף רכ"ג ע"ב) איתא תניא אמר ר' אלעזר אפילו אי בר נש קיים אלף שנין ההיא יומא דאסתליק דמי לי' כאלו לא אתקיים בר יומא חד עכ"ל.

וכבר צווח שלמה המלך ע"ה "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ואמרו רבותינו ז"ל תחת השמש אין יתרון בעמלו, אבל למעלה מן השמש שהיא התורה הקדושה יש יתרון, שהוא עמל קיים ונצחי שהוא מודיע לו את קונו ואת בוראו אשר בשבילה בא לעוה"ז, והוא הוא אשר חי וקיים לנצח ולנצח נצחים ועומד לעולם ולעולמי עולמים.

– ו –

מובא באלשיך הקדוש שיש תקנה להעלות כל מה שלמד לבחינת לשמה אף שלא הי' בכוונה רצוי' כמו דקיי"ל דשם שלא נכתב בקדושה מעביר עליו בקולמוס ומקדש, כ"כ כל תורה שלא למד לשמה יתפלל להשי"ת שיעלם ויקדשם לשמה ובזה יתוקן שיהי' הכל למפרע לשמה.

המהר"ל מפראג ז"ל בהקדמת ספרו תפארת ישראל מפרש שתפלת דוד המלך ע"ה אגורה באהלך עולמים, שביקש שיהי' לו זכות שישפיע תורה לאחרים. וע"ז אמר "יהיו לרצון אמרי פי", שיהיו מקבלים את דבריו, ובמדרש יהיו לרצון אמרי פי, שיעשו לדורות ואל יהיו קורין בהם כקורא בספר וכו', רק יהיו קורין בהם ונוטלין שכר כנגעים ואהלות. ולכך אמר יהיו לרצון אמרי פי אל הבריות והגיון לבי לפניך, ר"ל כל הלבבות דורש השי"ת וידעת שכוונתי לשם ה' ולכך ידריך אותי בדרך אמת, ה' צורי וגואלי, כלומר, כיון שאתה יצרתני אין אתה מואס ביצוריך, ואם מעשי גרמו להרחיק אותי, הרי אתה גואלי מכל דבר אף כי רחקתי, עד שאינו לרצון בכל התפלה אל מי שאינו מואס בשפלים ואינו מרחיק שיהי' רחוקים, שיהיו לרצון אמרי פי לפני כל ויורני דרך אמת ויסעדני בימין צדקו נצח אמן עכ"ל.

– ז –

המהרש"א בח"א (ב"ב י' ע"ב) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, כתב וז"ל: כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא בכתיבת היד אשר על כן נקראו החכמים סופרים עכ"ל. ובפשטות זה עולה על מי שעוסק בתורה מחדש חידושים הן בשמעתתא הן באגדתא וכוונתו בזה לעשות קשוטין לאורייתא לשם יוצרו, ואף שלא כיון האמת בכולם, מ"מ הוא עכ"פ יגע בתורה וקב"ה חדי בפלפולא.

יהא רעוא מן קדם שמיא כאשר זכינו לסדר ולהעתיק את תורת אלקים חיים מעט"ר שליט"א, כן יחיינו ויקיימנו לשמוע וללמוד לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת, ומאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינך, ולאורו נסע ונלך לקבל פני משיח צדקנו ומלכנו בראשינו בב"א.

תלמידיו המתאבקים בעפר רגליו הטהורים

פרשת בראשית

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: (בראשית ב א-ב).

וצריך ביאור תיבת "צבאם", מדוע אמר דוקא לשון זה. גם צריך ביאור כפל הלשון, 'ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה', ואח"כ אמר עוד הפעם 'וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה', והוא תמוה.

ואפשר לבאר הכתוב על דרך הרמז, דתיבת "צבאם" אותיות "צ"א ב"ם".

– א –

כל אחד צריך לעבור בחייו מ"ב בעולם הזה

והביאור בזה יש לומר, דהנה ידוע מהבעל שם טוב הקדוש זי"ע דכל הנסיעות של אדם הם בבחינת "בם", ומובא בספר הק' דגל מחנה אפרים (פרשת מסעי) וז"ל: שמעתי בשם אא"ז זללה"ה כי כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו. ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה וכו'. ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, ליסע ממסע למסע.

וידוע שכל המסעות הם בחינות קדושים וטהורים, כמו ששמעתי מן אדוני אבי זקיני זללה"ה בשם ספר ברית מנוחה, 'קברות התאוה' הוא בחינת החכמה, כי שם קברו את העם המתאוים (במדבר יא, לד), פירוש מי שבא למדת חכמה אזי בטל ממנו כל התאוות מרוב דביקותו בו יתברך שמו, ומזה נבין לכל המסעות שבודאי הם בחינות קדושות ומעלות רמות, וכן גם כן 'תבערה' בודאי הוא בחינה קדושה, אך הם כאשר באו למקומות הללו נשתנה הדבר על ידי מעשיהם, ונהפך להם ללא טובה ר"ל וכו', וכן שאר המסעות כפשוטן, וכן ב'תבערה' כי בערה בם אש ה' (שם שם, ג), ואם היו נוסעים ובאים למסעות הנ"ל ולא ישנו אותם במעשיהם, בודאי היה מאיר להם כל מסע ומסע באור הגנוז בתוכו, ודי בזה למבין.

והוא שאמר הכתוב (שם לג, א-ב) "אלה מסעי בני ישראל וגו', ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", פירוש, משה כתב בתורה המסעות איך הם עומדים ברומו של עולם, מתחילת יציאת האדם מרחם אמו עד בואו לארץ החיים העליונה, כדי שידע האדם הדרך אשר ילך בה על פי ה', [אבל] 'ואלה מסעיהם למוצאיהם', היינו האיך שינו אותם במעשיהם ללא טובים, ולכך לא נאמר כאן 'על פי ה", והבן זה, וה' יורנו בדרך הישר והאמת לפניו אמן. עכלה"ק.

ובספר הק' תולדות יעקב יוסף בסופו (קו"א, דף ר"ח עמוד ד') כתב וזה לשון קדשו: עוד שמעתי בשם מורי, כשהלך בנסיעה הידוע הראה לו רבו, במקום זה היה מרומז הנסיעה שהיו נוסעין ישראל במדבר במסע זו, וכל נסיעות האדם מרומז בתורה וכו', וכן כשנשברה לו הספינה והיה בעצבות גדול, ובא רבו ותמה עליו, והראה לו באיזה עולמות הוא עכשיו, והיו שמות אהי"ה וצירופי אהי"ה וכו', ואז התחזק בלבו למתקן בשרשן כידוע לו וכו' ודפח"ח. עד כאן לשונו הק'. (וכן הביא עובדא זו שם בפרשת תרומה, עיי"ש).

ובספר נתיב מצוותיך (נתיב אמונה שביל א' אות ט') כתב בזה הלשון: ורבינו הקדוש אור החיים, אמר עליו מרן הבעל שם טוב, שנשמתו מ'רוח' דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקדוש ברך הוא, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב והיה מיורדי המרכבה, וגילוי נשמות, ומדרגת רוח הקודש אמת, ומרן הקדוש [הבעש"ט] היה 'נפש' דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח, ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות, ויהיה הגאולה אמיתית. ושאל אותו על ידי גיסו הקדוש ר' גרשון מקיטוב אם יהיה יכולת שיסע לירושלים ויתראה עם הקדוש פנים בפנים, והשיב, שיכתוב לו שיעיין בעת שרואה את צלם דמות תבניתו בעולמות עליונים, אם הוא רואה את כל אבריו ודיוקנו אם לא, והשיב מרן הקדוש שאינו רואה את עקביו, ואמר הקדוש שלא יטריח את עצמו כי לחנם יהיה טרחתו. ומרן לא השיג את האגרת הזה, ומסר נפשו ונסע, אף שאמרו לו מן השמים שלא יסע, מסר נפשו ונסע בימי החורף. ובחג הפסח היה בעיר סטאמבול ושם עשה נוראות ונפלאות עד שנשמע בבית הקיסר, והיה מה שהיה, והוצרך לברוח בספינה, ואמרו לו מן השמים שיחזור ולא רצה, ולקחו ממנו כל המדרגות אף תורתו ותפלתו, שלא ידע לומר ברוך בתוך הסידור, שלא הבין האותיות, ואמר מה בכך אסע עם הארץ ובור אל הצדיק אור החיים לארץ הקדושה, וקיבל הכל. עד שנשברה הספינה, ובתו הצדיקת אדל טבעה בים וצעקה אבי הרחמן היכן אתה שאתה רואה בצרתי, ומרוב צערו וצרתו וגם שנסתלקו ממנו כל המדריגות וכל הקדושה בא אליו הס"מ ימ"ש ואמר לו מה שאמר, וכשראה שצרתו צרה גדולה שבאה נפשו עד שאול, אמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, רבון העולמים אני חוזר לביתי, ותיכף בא אליו רבו המובהק אחיה השילוני הנביא והראה לו היכן היה וכו', וברגע הביאו בחזרה לסטאמבול, ומשם נסע תיכף לביתו. עכלה"ק.

ומובא בספר ישועות ישראל (סיפור ו'), שהרה"ק מרוזין זי"ע סיפר מענין זה וז"ל: וכן פעם אחד הלך הבעל שם טוב עם בתו היחידה על ספינה בים, ויבוא רוח גדולה וחזקה רוח סערה המפרק הרים והספינה חשבה להשבר, עד אשר הוכרח להפיל גורלות את מי ישליכו לים להקל מעל הספינה, ויפול הגורל על בתו להשליכה לים, אז בא להבעל שם טוב אחיהו השילוני הנביא אשר היה רבו, ויאמר לו הלא הוריתיך מאז את השמות אשר תזכור בעת צרה, ויען לו הבעל שם טוב כי לא הודיעו לו מן השמים מקודם את הצרה אשר תבוא עליהם. ע"כ.

– ב –

ענין המ"ב מסעות – הוא לתקן ניצוצות

ועיין באור החיים הקדוש פרשת מסעי (במדבר לג, א), שכתב באמצע דבריו בזה הלשון: אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוהר ח"ב דף קנז.) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב, ודרכו שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו. והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י"ב שעות, שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא, ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדושה השלימה ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות, קדושה השלמה היא השכינה וישראל והתורה וכו'.

וכפי זה תכלית המעשה הוא, כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקודש, לא בזמן החנייה שעדיין לא נעשה עמו דבר, והוא מה שרמז במאמר 'אלה מסעי', וכו'. ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה, לפי שהם של בני ישראל 'אשר יצאו מארץ מצרים' ונצרפו בכור הברזל שהוא ארץ מצרים כאמור, ובזה היו נשמותם ראויים לברר ניצוצי הקדושה בכל המקום אשר יבואו שמה. ועוד לצבאותם, שהיא שלימות הצבא אשר תשרה עליו השכינה, שהוא מספר ס' ריבוא וכו'. עכ"ל, עיי"ש.

ובא וראה מה שכתב בספר הק' זרע קודש (בפרשת מסעי) וז"ל: אלה מסעי בני ישראל וגו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם (במדבר לג, א-ב). הנה ענין נסיעות בני ישראל במדבר היה, כי במדבר היה מקום נחש שרף ועקרב וצמאון, כל זאת מורה על תוקף כוחות הטומאה שהיו חונים שם, והנה בלתי חיות הקדושה אי אפשר להם כלל להתקיים, רק שכן גזרה חכמתו ית' שמו שיפול חסרון בבריאה, שמארת חסר כתיב (בראשית א, יד) שלא היה מאורות בשלימות [שגנז] ית' האור, ועל ידי זה גם לכוחות ההם יש איזה חיות, כדי שאחר כך נברר מהם אותם הניצוצי קדושה והחיות שיש להם וכו'. כמו שכתוב בספרים משל לאב שבנו לא היה אצלו זה כמה שנים, ובא אצלו, תגדל שמחת אביו מאוד מאוד יותר מאילו היה בנו אצלו תמיד, כן הענין בהעלאת ניצוצי קדושה, ולית נהורא אלא מגו חשוכא, והארץ היתה תוהו [ובוהו] וחושך (בראשית א, ב), ואח"כ מחושך זה אמר אלקים יהי אור, כן היה רצונו ית'.

ולכוונה [זו] היו מסעות בני ישראל במדבר, ששם יקדשו ישראל את עצמם ויקשו מדותיהם, וע"י תוקף הקדושה בתיקון מדותיהם יכניעו ויבטלו כוחות ומדות וחיות הטומאה שלא [יהיה] להם חיות מהניצוצי קדושה, ויוציאו [בלעם] מפיהם וכו'. וזהו שנאמר כאן את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', כמו שכתוב (ירמי' טו, יט) [ואם] תוציא יקר מזולל כפ"י תהיה, וזהו על פ"י ה'.

והנה יש ששה מדות בחינת ששה קצוות כידוע, ומדה שביעית כוללת כולם כי מדה שביעית הוא מלכות, שמי שאינו מתנהג במדותיו רק לפי הצורך לפרסם כבוד מלכותו ית' ולעבדו יתברך, אז כל המדות נכללים אצלו כאחד ואינם נפרדים, וכל מדה כלולה מחברתה. נמצא הם [ז'] פעמים ששה הם מ"ב, ובמ"ב מסעות אלו תקנו מ"ב מדותיהם בכח קדושת שם [בן] מ"ב [המרומז באנא בכח], ועי"ז בטלו כוחות הטומאה, שאת זה לעומת זה עשה אלקים, ובלעם הקריב מ"ב קרבנות לחזק אלו הכוחות הטומאה, והיה שם במ"ב מקומות אלו בכל מקום כח הטומאה אחד, ואותו כח הטומאה כש[היו] באים לאותו מקום [היתה] מפתה וגורם למדה רעה ח"ו, על דרך שפירש רש"י (במדבר לג, יח) על "ויחנו ברתמה" שנקרא כן 'על שם לשון הרע שדברו המרגלים'[א] כו', כי המקום גורם, וכן בכל מקום המסעות על דרך זה היה המקום גורם לאיזה מדה רעה ח"ו לישראל, והכניעו ובטלו ע"י שתקנו מדותיהם כנ"ל. עיין שם באורך.

אחר כך כתב שם עוד וזל"ק: והנה אמר ה' יתברך (שמות ג, י) אהיה אשר אהיה, [אהיה] עמכם בשעבוד זה ואהיה עמכם בשעבוד אחר, וכן גם כן פירושו אהיה עמכם בגלות ואהיה עמכם בעת הגאולה, על דרך (בראשית מו, ד) 'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה'. והנה ב' פעמים אהי"ה גימטריא מ"ב כמנין מ"ב מסעות, בחינת שם מ"ב שכתוב בספרים שטוב להעלות הנשמה [למעלה] ע"י שם זה. והענין [הוא] ע"י האמונה הגדולה שהשי"ת אמר אהיה אשר אהיה, ולעתיד שיהיה הכ"א יום שבין המצרים ימים טובים והכ"א יום שיש עתה ימים טובים יהיה גימטריא ב"פ אהיה בחינת שם מ"ב כנ"ל. עכלה"ק.

על כל פנים חזינן מכל זה ענין המסעות של בני ישראל במדבר, דבכל מקום היה להם ענין נשגב אחר לתקן, וזהו היו עיקר נסיעותיהם בתוך המדבר טרם בואם לארץ.

– ג –

גדולת מסעות הצדיקים

ובאמת כן הוא בכל נסיעות בני אדם בכל הדורות, והצדיקים יודעים תכלית כל הנסיעות והגלויות. ועיין בספר באר משה (אש דת, בפרשת מסעי), שכתב בשם רבינו הבעל שם טוב זי"ע שלעתיד יהיה כתוב: "ויסע ישראל בן אליעזר ממקום פלוני למקום פלוני" כמו שנכתבו מסעותיהם של ישראל, וכתב שם שכך מוסרים בשם זקיני האוהב ישראל מאפטא זצוק"ל שאמר אף הוא כן, עיי"ש.

וכן אומרים בשם הרה"ק רבי ר' מענדעלע מרימנוב זי"ע, שאמר דלעתיד לבוא יהא כתוב בתורה "ויסע רבי מענדל מפריסטוק ויחנה ברימנוב".

ובספר הק' כתונת פסים [לבעל התולדות י"י זי"ע] (פרשת בהעלותך) כתב, וזל"ק: ונחזור לביאור מורי הנ"ל, כי ענין נסיעת האדם ממקום זה למקום אחר עבור פרנסתו וכיוצא, הוא משום שיש שם ניצוצות שלו וצריך להוציאן משם ולבררן וכו'. עכלה"ק. ובזה ביאר הבעל שם טוב זי"ע הפסוק (תהלים לז, כג) מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, (עיין בספר כתונת פסים הנ"ל פרשת לך אות כ' כ"א כ"ב כ"ג).

ועיין עוד מ"ש באור החיים הק' פרשת יתרו (שמות י"ט סוף פסוק ה', על פסוק והייתם לי סגולה מכל העמים), וז"ל: עוד ירמוז סתר עליון, לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה וכו'. ואומרו כי לי כל הארץ, כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם, לחזר אחר הסגולה שהיא אבידתם. והנה זולת עוונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם, אלא בכח עוצם תורתם היו מולכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכים לרדת שמה לברר הטוב ההוא. עכלה"ק.

ובספר הק' חובת הלבבות (בהקדמה לשער הבטחון) מובא מעשה באחד שהלך לבקש פרנסה בעיר אחרת, ופגש באיזה פילוסוף ששאל לו אם מאמין שהקב"ה מפרנס את כל העולם, וכשהשיב שמאמין שאל לו, הלא מעשיך סותרים את דבריך, שאתה הולך לבקש פרנסה בעיר אחרת. וחזר האיש לביתו.

ומובא בספר י"ג אורות (עמוד קטז-קיז) בשם הרה"ק רבי איציקל מפשעווארסק זצ"ל בשם הרה"ק בעל דברי יחזקאל משינאווע זי"ע, שאמר על דברי חובת הלבבות הנ"ל, דאם היה איש הלז לומד כתבי האריז"ל, לא היה חוזר לביתו, כי אולי צריך לנסוע למרחוק על מנת לתקן ענין אחר לגמרי.

עוד הביא שם שהרה"ק משינאווע זצ"ל היה פעם אחת במארינבאד, וכאשר ביקשו ממנו כמה נגידים שיסע עוד הפעם למארינבאד, השיב להם שכל מה שהיה צריך לתקן שם כבר תיקן.

רואים מזה גם כן דזהו ענין נסיעותיו של אדם בעוה"ז, הוא לתקן ניצוצות הקדושות, ויש לפעמים שאין צריכים לנסוע כי כבר תיקנו הכל.

– ד –

בשבת קודש אפשר לתקן הניצוצות בלא מסעות

ואפשר לפרש על דרך זה, דבשבת קודש שהוא יום מנוחה ואין נוסעים למקומות שונים לתקן הניצוצות, הרי שהניצוצות באים להאדם ואז אינו צריך לנסוע.

והטעם בזה י"ל על פי דברי האור החיים הקדוש בפרשת יתרו הנ"ל, שכתב דכל ענין נסיעות ישראל הוא בגלל העוונות, וזולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם אלא בכח עוצם תורתם וכו' וכנ"ל, ובאמצעות החטא תש כחם וצריכים לרדת שמה לברר הטוב ההוא עכ"ל, נמצא לפי דבריו דכשנמחלים עוונות ישראל אין צריכים לנסוע ממקום למקום לתקן הניצוצות, כי הניצוצות באים אליהם.

והנה אמרו חז"ל (שבת דף קיח:) 'כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו'. ע"כ, כיון דהשבת גורם מחילת עוונות, ממילא אין צריכים לנסוע ממקום למקום, וע"כ הוא יום מנוחה, וכמאמרם ז"ל במדרש (רש"י בראשית ב, ב; ע"פ ב"ר י, ט) "מה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה".

ועל פי זה יש לבאר הענין שנקרא השבת "זכר ליציאת מצרים", כמו שאומרים בקידוש ליל שב"ק, על פי דברי הדגל מחנה אפרים בשם הבעל שם טוב הנ"ל, ועוד ספרים הק' הנ"ל, דענין יציאת מצרים וכל המ"ב מסעות היו להוציא הניצוצות הקדושים ממקום בליעתן בטומאה, אמנם כיון דבשבת אין צריכים לכל זה, רק הניצוצים מתתקנים מאליהם בלי שיצטרכו לנסוע למקומות שונות, ע"כ השבת הוא זכר ליציאת מצרים, שהניצוצים נתתקנים מאליהם בלי שיצטרכו לנסוע.

וזהו שאומרים במנחה דשבתא "אתה אחד ושמך אחד וכו' תפארת גדולה ועטרת ישועה יום מנוחה וקדושה לעמך נתת", וצריך ביאור מדוע נסמכו שני ענינים אלו זה לזה, "מנוחה" ו"קדושה". אך להאמור יובן, דכיון שהוא יום מנוחה, ואין נוסעים ממקום למקום, ע"כ איך אפשר לתקן אז הניצוצות הקדושים ולהעלותם, ועל זה אומרים "וקדושה לעמך נתת", שהקב"ה נותן לישראל ביום השבת קודש את ניצוצות הקדושה שיתעלו מאליהם, בלי שיצטרכו לנסוע ממקום למקום כדי לתקנם.

– ה –

בחניית הארון תקנו הניצוצות בלא נסיעה

ובענין הנ"ל, דע"י הנסיעות שנסעו ישראל ממקום למקום העלו את ניצוצות הקדושה למקור שרשן העליון ושברו עי"ז את הקליפות, יש לבאר הפסוק (במדבר י, לה-לו) ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, דע"י נסיעת הארון היה קימה להקדושה ועי"ז נפוצו הקליפות שהם אויביו של הקב"ה, כי ע"י הנסיעה של הארון נסעו ישראל גם כן לאותו מקום, ותיקנו שם מה שהיו צריכים לתקן.

וזהו שאמר בכתוב שלאחריו, ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, דכשנח הארון נחו ישראל גם כן, ושמא תאמר הרי אז לא תיקנו את ניצוצות הקדושה כיון שלא נסעו ממקום למקום, ע"ז אמר הכתוב "שובה ה' רבבות אלפי ישראל", שאז ציוה הקב"ה שהניצוצות יבואו אליהם, והם יתקנו אותם במקומם, וזהו שובה ה' רבבות אלפי ישראל, ודו"ק.

ועל פי זה נבין היטב מדוע יש שם נו"ן הפוכה אחר פסוק ובנוחה, ובספרים האריכו בזה. ולדרכינו י"ל דהנו"ן רומזת להניצוצות הקדושה, דתיבת ניצוצות מתחלת בנו"ן, ולזה באה שם נו"ן הפוכה, לרמז דאף באופן הפוך יש תיקון לפעמים להניצוצות, אם לא נוסעים ממקום למקום, רק שהם נחים במקום אחד, מכל מקום כיון שיצוה הקב"ה שהניצוצות יבואו אליהם, כן יהיה. אבל בלאו הכי צריכים הם לנסוע ממקום למקום.

– ו –

ומעתה נשובה לביאור מקרא קודש כאן גבי שבת קודש, ויכולו השמים והארץ וכל "צבאם", צבא"ם אותיות צ"א ב"ם, ב"ם רמז למ"ב מסעות כמו שכתב בספר זרע קודש פרשת מטות הנ"ל, ובא הכתב לרמז שבכל מקום נסיעתם (הנרמז בתיבת "בם") מתקנים ישראל את ניצוצות הקדושה, שרמוזים בתיבת "צא" שהוא גימטריא ב' שמות הקדושים הוי"ה אדנ"י, וזהו "צבאם".

וע"כ נרמז דבר זה דוקא גבי שבת קודש, דבשבת אין צריכים לנסוע, ע"כ אמר "צבאם", צ"א ב"ם, שבשבת קודש יש העלאת ניצוצות הקדושה "בם", בתוך מקומות מושבותיהם של ישראל ואין צריכים לנסוע אז, כי הוא יום מנוחה וקדושה, משא"כ בשאר ימות השבוע.

ולזה אמר הכתוב אחר כך ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, והקשינו מדוע כפל לשונו לומר ב' פעמים ענין אחד. אך להנ"ל ירמוז, דלא די שהאדם צריך לשבות אז ממלאכה ממש, אלא שהוא יום מנוחה וקדושה וצריך האדם לשבות גם מנסיעותיו (שאינה נכללת בל"ט מלאכות) שנוסע במשך ימי השבוע, וזהו "מכל מלאכתו אשר עשה", ודו"ק.

וענין צ"א יש לבאר, דהכוונה בזה שהצדיק מתקן בחינת האל"ף שרומז על אלופו של עולם יתברך, וכמו שכתב בספר מגן דוד להרידב"ז זצ"ל (באות אל"ף), דציור הא' יו"י עולה כ"ו כמנין שם המפורש שהוא שם היחוד, וכן היא לעולם בראש האחדות וציורה כולל כל עשר ספירות קדושות וכו' עיי"ש. וי"ל דזהו ענין אלופו של עולם שהוא שם יו"י שם הוי"ה ב"ה וב"ש. וזהו צ"א – שהצדיק מתקן כל זה ביום השבת קודש, וע"כ רמוז ענין זה דוקא בפסוק זה, ודו"ק.

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (ב, יז). הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: (ג, יא).

– א –

גזירת המן בא מחמת אכילת מאכלות אסורות

איתא בגמרא (חולין דף קלט:), המן מן התורה מנין, שנאמר 'המן העץ'.

חז"ל שואלים המן מן התורה מנין?, היכן מרומז בכל התורה הענין של המן? ועל כך השיבו שהוא מרומז בפסוק "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת". וצריך להבין מה השייכות של הפסוק בפרשת בראשית לענין של המן?.

ונראה דהנה רואים לפעמים איך שיהודי מאבד את צלם האלוקים שלו, והוא נהיה מושחת עד כדי כך שהוא מוכן להכחיד את אחיו, ומהיכן נובע השחתה כזו אצל יהודי? זה קורה מכך שאין אוכלים כשר, והוא מטמטם את הלב, כפי שהרמב"ם כותב[ב] שהאוכל נהיה דם, והדם זורם ללב ומטמטם אותו עד שהוא הופך אותו ל"המן" יהודי, כי הוא אכל דבר ש"צויתיך לבלתי אכל ממנו", ע"כ.

רואים מכך שלאכול דבר שאינו כשר גורם לרעה הגדולה ביותר.

ולכן אומרים (בשושנת יעקב) 'ארור המן אשר בקש לאבדי', כי הוא האכיל את בני ישראל במאכלות אסורות[ג], ועל ידי כך היה לו את הכח לגזור על היהודים גזירות קשות (מגילה דף יב.).

כתוב גם בב"ח (או"ח סי' תר"ע אות ד') וזל"ק: בפורים עיקר הגזירה היתה לפי שנהנו מסעודתו, ע"כ נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתי' של איסור, ושמחה ומשתה של איסור, וכשעשו תשובה עינו נפשותם, כמ"ש (אסתר ד, טז) לך כנוס את כל היהודים ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו', ולפיכך קבעום למשתה ויו"ט לזכור עיקר הנס, עכ"ל.

ולכן אומרים 'ברוך מרדכי היהודי', כי בזכותו היהודים ניצלו מגזירתו של המן, שהוא הזהיר את היהודים שלא יכשלו במאכלות אסורות, ולכן הוא ישב בשער המלך לשמור שאסתר לא תאכל אוכל שאינו כשר.

ורק בזכות זה שנשמרו ממאכלות אסורות ניצלו היהודים, ולכן קראו להם "יהודים", כי שום אוכל שאינו כשר לא נכנס לפיהם.

ובזכות זה של אכילת כשר נזכה להנצל מכל צרה ח"ו, ובמהרה נזכה לגאולה שלימה אמן.

ב. נשאלת השאלה, איך אפשר לדעת מן התורה אם יהיה המן או לאו מן הפסוק "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", וי"ל שע"י שנלמוד ממה שאירע לאדם הראשון, שאכל מעץ הדעת שהקב"ה אמר לו "לא תאכלו ממנו" והוא אכל דבר שנאסר עליו, כמ"ש הרמב"ן בפרשת בראשית שהעבירה הראשונה היתה מאכל איסור כמו שביארתי לעיל (ראה להלן התשובה מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע), עי"ז נדע שצריכים לחשוב על כל דבר שאוכל אם יעבור בזה על מאמר הקב"ה שאמר לבלתי אכל ממנו, ואז מות תמות ח"ו.

עוד צריך ביאור מה הוא כפל הלשון "מות תמות", היה די לומר רק פעם אחת 'תמות'.

ואפשר לומר שאמר לשון כפול מפני שהוא סובב על ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב, כמו שכתב החפץ חיים בענין האפאראציעס [הניתוחים] מה שצריך אדם לעבור אם אוכל מאכל איסור, ובפרט אם אוכל חלב שכתוב (ויקרא ז, כה) "ונכרתה"[ד].

– ב –

האוכל מאכלות אסורות נעשה "מין"

ועוד אפשר לפרש המן העץ – אם אוכל מאכלות אסורות נעשה מין ואפיקורס כנ"ל[ה] – ומבואר בחת"ס שרוב אפיקורסות באים ע"י מאכלות אסורות, וכאן הוא המקור לזה.

-ג-

ד' גלויות הם מחמת אכילת מאכלות אסורות

הֲמִן-הָעֵץ, הטעם על העי"ן הוא 'רביעי' – ע' בגימטריא 70, זהו סו"ד שגילתה לנו התוה"ק כאן שכל הד' גליות היו רק מפני שאדם הראשון עבר על 'המן העץ' שאכל מאכל איסור, (עי' ד"ת על הגדה של פסח בענין חמץ במשהו).

בעל אור שמח בספרו 'משך חכמה' כתב, שבגרמניה התחילה ההשכלה, והביא ראיות שמשם יתחיל הפרעניות בכל אירופא (יוראפ), הד"ח אמר על דייטשלאנד, שהכל בא בגלל שלא דקדקו על השוחטים שלהם שלא היו יראי שמים, ובגלל זה יצאו מהדת, (עי' שו"ת ד"ח יו"ד סימן ז').

היום מאוד קשה, בשנים קדמוניות אם אחד היה רשע הכי הגדול לא היה אוכל אף פעם טריפות, היום בעוונותינו הרבים מי יכול לומר על עצמו שלא אכל טריפות, ופעם אם היה רוצה לאכול טריפות היה צריך להכנס בחנות של גוי והיה קונה נבילה או חזיר, כהיום בעוונותינו הרבים כל יהודי חרדי שנכנס [לבוטשער] לאטליז של יהודי בתום לב לקנות בשר לכבוד שבת, יכול בקל להכשל באכילת נבילות וטריפות חלב ודם, וחוץ מכשרות הבשר, החיים קשים מאוד, כי כל דבר נעשה בחברות גדולות, וכל דבר נעשה מחמישים מינים, וכמעט כל דבר מהחמישים מינים, נכנסים בהם שלושים דברים אחרים, ובעוונותינו הרבים היום ישנם מספיק רבנים שבעד בצע כסף, או בעד לקנות שֵׁם וכבוד, שרוצה לפרסם את שמו הגדול ולהיות רבי או רב גדול ושיהיה נדפס שמו על מיליאן קופסאות שימורים ובקבוקים ושיראו את שמו הגדול בכל יום ויום, בעבור זה הפ נותנים השגחות על טריפות ממש, ואפילו אם יבואו אליו ב' רבנים חרדים גדולי ישראל, ויזהירו אותו ויגלו לו האמת שהוא נותן הכשר על חלב ודם ונבילות וטריפות, לא ירצה לשמוע אליהם, ואם השוחט יאמר לו, תדע כי בעל הבית שָׂם בכל יום פלאמבעס עם הכשר שלו על עופות שלא נשחטו רחמנא ליצלן, לא ירצה אפילו לשמוע אליו, ונותן ההשגחות כמו שבתי צבי ימ"ש בדורו, שאמר שמותר כבר לאכול חלב ודם, ולקח עשרה מישראל ונתן לכל אחד חתיכת חלב בתשעה באב על יד הכותל המערבי, וצוה לומר ברכה בשם ומלכות 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו על אכילת חלב'.

הבעש"ט הק' אמר כי לפני ביאת המשיח יהיה הרבה אפיקורסות בעולם, ובגלל זה יש היום כ"כ הרבה אפיקורסות, והיום צריכים ליזהר מאוד שהרב יהיה ירא שמים ויהיו לו ידיעות, הוא צריך לדעת ולהכיר את כל [הקעימיקעלס] הכימיקלים, אם קונים דבר צריך להיות לו הכשר ממקום מוסמך, שיכיר את הרב, ואם הרב הזה היה מבקש ממנו ללוות 1000 דאלער האם היה מאמין לו.

ועיין באר מים חיים פרשת בראשית (ב, ז) וז"ל: ואמנם איש אשר לא יעבור עבירה במזיד בשום אופן חלילה, כי חס על כבוד קונו בגלוי ובסתר, ונפשו וחשקו להדבק בבורא עולם יותר מכל תענוגי עולם הזה, ואין שום תענוג מתענוגי גופו או תענוג השגת הון ורכוש יכולים לקחת לבו מקדושת הבורא יתברך לעבור במזיד, הנה הוא הזוכה לקדושת הנשמה אשר זר לא יקרב אליה כי קודש הוא, ועדיין יקרא שני לטומאה כי עדיין לא נזהר משוגג הקרוב למזיד, ואינו נותן דעתו ולבו להיות נזהר ונפרש מדברים הנוגעים באיסור, ומקיל בדעתו לומר כשר הוא, וסומך עצמו על דעת יחיד המתיר ואינו מדקדק באיסורין, ועל ידי כן נכשל לפעמים בעבירות חמורות כמו נדה ואיסורי מאכלים החמורים וכדומה. וידוע מה שכתב הרב הקדוש בעל ראשית חכמה משל השוגג למי שהוא שופך שומן רותח על בגד לבן חדש צח ומצוחצח ובודאי שיתטנף הבגד אף שיהיה בשוגג, וכמו כן עבירה הוא המטנף הנשמה, ומה לי אם שיהיה בשוגג, והכל כי היה לו ליזהר תמיד במורא ופחד ה' שלא יכשל בשום עבירה חלילה עד כאן. וכו'.

ואמנם אדם הנזהר גם בכל אלה ותמיד מורא ופחד ה' עליו ברעד ורתת וחלחלה בכל אבר ואבר שבו, ולא יאכל ולא ישתה ולא יעשה שום דבר כי אם בדקדוק רב ובזהירות נפלא, פן טומאתו בו דאורייתא או דרבנן, ומחמיר על עצמו בכל החומרות אף אם רבים מתירין ויחיד אוסר, לרב פחדו ויראתו מאלהים פורש מזה ואף מדבר המותר לגמרי אך שהיה בה שאלת חכם, פיגול הוא בפיו לא ירצה, וכמאמר יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל ד, יד) "ולא בא בפי בשר פיגול" ואמרו חז"ל (חולין דף לז:) שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, הנה בזה יזכה לבחינת נשמת חלק החיה, כי הוא בבחינת הצדיקים הנקראים חיים לצד אשר לא ימצא בהם שום אופן ומקום בכל אבריו לשרות עליו הסטרא אחרא הנקרא מת, כי עוולה לא נמצא בו בשום פעם לא במזיד ולא בשוגג לא דאורייתא ולא דרבנן והנה הוא טהור מדאורייתא וגם מדרבנן, וכו'.

ובהמשך דבריו: 'וזה ידוע אשר האוכלין נקראין על שם תאות האדם, וזה כיון שעוד תאותו חזקה בקרבו יכונה לפעמים בשם שלישי על שם תאותיו. עכ"ל הבאמ"ח.

– ד –

מי שאינו נזהר בקדושת הברית בא לידי ספיקות באמונה

קדושת ישראל "והייתם קדושים" (ויקרא יא, מד-מה).

המצוה הראשונה שקיבלנו מאברהם אבינו היא 'ברית מילה', קדושת הברית וקדושת ישראל, ומי שאינו נזהר בזה הוא בודאי יבוא לספיקות באמונה ח"ו, וכן ע"י הטעלעויזען ווידיא [אינטרנט וכדו'] יבוא לידי ספיקות באמונה, ובאמת הצדיקים הקודמים ברוח קדשם אמרו כבר נבואה על זה, שלפני ביאת המשיח 'המלכות תהפך למינות' (סוטה פ"ט מט"ו) וזה כבר נתקיים במצרים כמו שכתוב (שמות יג, יח) "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" שנכנסו לשער מ"ט משערי הטומאה וכתוב בספרים הק' שאם היו נכנסים לשער הנ' לא היו יוצאים משם לעולם.

לפני הגאולה העתודה יכנסו לשער הנ' ויוכלו לעמוד בו כמובא באור החיים הק' (שמות ג, ח), כי היום יש לנו התורה, משא"כ במצרים שלא היה לנו התורה, ושער הנ' של הטומאה הוא ספיקות באמונה ודיעות כוזבות שאינו מאמין בי"ג עקרים, וכתב הרמב"ם שמי שיש לו ספיקות בי"ג עיקרים אינו קם לתחיית המתים.

ספיקות באמונה הוא קליפת עמלק, ישנם אנשים חרדים שיש להם ספיקות באמונה, הם יכולים להיות מאמינים ועל זה נאמר בתורה (שמות יז, ז) 'ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו', ואח"כ כתיב (פס' ח) 'ויבא עמלק', הספק בא ע"י עמלק, עמל"ק בגמטריא ספ"ק, מציאות עמלק משרה בעולם רוח הטומאה והתגברות השטן לפני ביאת המשיח, בחורים ואברכים בוכים אלי שהם מלאים ספיקות, הם חרדים מאמינים בה' ומלאים ספיקות, וזה בא ע"י התגברות בעמלק.

ה' איש מלחמה (שמות טו, ג), הכל מן השמים, פאליטי"ק בגמטריא עמל"ק. הרה"ק מרוזין זי"ע אמר שלפני ביאת המשיח מי שירצה להאמין וועט דארפן קריכן דראפען אויף גראדע ווענט.

ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' (במדבר טו, לט) זו מינות (ברכות דף יב:), יצה"ר דומה לזבוב (שם דף סא.). מעשה מצדיק שאמר לו אחד שאינו יכול להתפלל, כי כל פעם שמתפלל בא אליו גוי עם צלם בידו, ואמר לו הצדיק שהגוי יכול לעמוד ואתה תתפלל, כי כל זה יביא נסיונות לפני ביאת המשיח, וזה הנסיון האחרון נסיון כזה עוד לא היה עד היום הזה, שיהיה רבנים קלים שהולכים בלבוש חסידי ויהיה מן המושחתים ביותר כמו שבתי צבי ימ"ש.

– ה –

מלכות המינות וחיילותיו ילחמו נגד המשיח ויעמדו בצד גוג ומגוג

ובספר על הגאולה ועל התמורה (עמוד ק"ז) מביא: וראיתי לידידי הגה"צ אבדקה"י קאשוי זצ"ל בהקדמת ספרו אבות על בנים שנדחק מאוד ליישב דברי הזוה"ק מה שכתב שבמלחמת גוג ומגוג יהיו גם מבני ישראל בין חיילותיו של גוג, והיתכן שימצאו בישראל אנשים שילחמו נגד מלך המשיח עיי"ש. ואיני יודע מה זו קושיא ומה זו תמיה, עכ"ל.

על כל פנים מעתה אין לתמוה על דברי הזוה"ק הנ"ל שימצאו בישראל כאלו שילחמו נגד מלך המשיח ויעזרו לגוג, כי בודאי יהיו מאלו המינים והאפיקורסים ומלכות המינות וחיילותיו שאינם מנשמת ישראל אלא מנשמת עכו"ם ועמלק כפי דברי הרמב"ם וזוה"ק, או משדין ולילין לפי דברי הרשב"א ז"ל, ומצד הלידה דינם כישראל כיון שאבותיהם מישראל, ועליהם סובב כוונת הזוה"ק שיהיה מצחם כנחושת ללחום נגד ישראל ומלך המשיח ויעזרו לגוג, אבל יושב בשמים ישחק עליהם כמו שאמר הכתוב על גוג וחיילותיו. (שם, עמוד ק"י)

– ו –

כל מה שהגדולים עושים – הדור עושה

ובעונותינו הרבים דא עקא, עכשיו בדורינו רור עיקבתא דמשיחא שהמנהיגים משוחדים מיראת הדור ומיראת התמנות וכדומה נגיעות עצומות המסמאות עינים, ונמשכו אחר זה אף שארית הפליטה יראי ה' מכח המנהיגים כמבואר במד"ר פרשת ואתחנן על הכתוב "כי תוליד בנים" זה שאמר הכתוב כרובם כן חטאו לי וגו', מאי כרובם אמר רבן שמעון בן גמליאל שכל מה שהגדולים עושים הדור עושה כיצד הנשיא מתיר והאב בית דין אומר וכו' הנשיא מתיר ואני אוסר והדיינים אומרים אב בית דין מתיר ואנו אוסרים ושאר כל הדור אומרים הדיינים מתירים ואנו וכו', מי גרם לכל הדור לחטוא הנשיא שחטא תחילה וכו'. (דברי יואל מכתבים ח"א עמוד קל"ה)

הבעל דבר לעת זקנותו נתחכם ומפתה רק להמנהיג להכשיל על ידו יתר העם

וכמו כן היא תמיד אף בשאר אדם, מי שהוא עלול שהעולם יכשלו על ידו מתגבר עליו הבעל דבר יותר לפי שהעולם עלולים להכשל על ידו והבעל דבר יכול להרויח על ידו הרבה בפעם אחת, וכמו שהביא החת"ס זלה"ה בתשובה בשם רבו, שהמלך זקן וכסיל לעת זקנתו גמר בדעתו שסגי לו בכסא של שלש רגלים שמפתה רק לשלשה בני אדם, את השוחט להאכיל נבילות וטריפות, ואת החזן שלא יערב תפלתו, ואת הסופר להכשיל בתפילין ומזוזות, שאם אין תפילין ואין כשרות ואין תפלה אין צריך יותר לילך אצל כל אחד ואחד בפרטיות, כן מביא החת"ס שסגי ליה בכסא של שלש רגלים, והיום אין צריך אף לזה שכבר הוזקן יותר ורב לו מאוד לילך אצל שלשה וסגי ליה באחד שמפיץ על ידו מינות בעולם שזה כולל יותר ובזה סגי ליה. (חידושי תורה תשי"ז עמוד ל"ד)

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (ב, יז). וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: (ג, ג).

במדרש פליאה אות י"ב כתב: 'מפני מה חטא אדם הראשון מפני שראה שתים', ותמוה.

וזקני הגאון מוילנא ז"ל, בספרו קול אליהו (בראשית אות ה), תירץ על זה, דמשנה מפורשת (אבות פ"ג מ"א) 'הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', ואדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, לכן לא היה יכול להסתכל רק בשתים, עכ"ל.

צריך ביאור דהנה ה' אמר לו (בראשית ב, יז) 'ביום אכלך ממנו מות תמות', ולמה לא פחד מיום המיתה כמו שאמרו 'דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', הלא אדם היה יציר כפיו של הקב"ה ואיך נתפתה אחר עצת אשתו ועבר על מצוה קלה כזו, הלא איתא (ב"מ נ"ט ע"א) 'ההולך אחר עצת אשתו נופל בגיהנום'? (עכשיו ראיתי שזקיני הגאון מוילנא מביא מדרש פליאה עיי"ש).

– א –

היתכן שיציר כפיו של הקב"ה נתפתה אחר אשתו?

ואפשר לפרש, דהנה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רנ"ו) וז"ל, 'שאלת ממני על חטא אדם הראשון לפי הפשט, כי אין לנו עסק בנסתרות, דקשה לך יציר כפיו של הקב"ה, ואחר כל הכבוד אשר היה לו כמו הזכירו חז"ל (ב"ר ח), איך יתפתה אחר עצת אשתו ויעבור על מצוה קלה אשר צוהו יוצרו יתברך.

תשובה: אמת כי בספר הזוהר והתיקונים הזכירו בזה דברים עמוקים ונוראים אשר אין לנו רשות לדבר בהם, לכן ראיתי לסדר לך דעתי כדי שיתישב על הלב ועל פשטי הכתובים, דע כי דבר מושכל הוא כי כל הוה נפסד, ולבסוף יחזור כל דבר אל יסודו הראשון אשר ממנו לוקח, כל שכן אדם המורכב מד' יסודות, ודבר זה נתברר לאדם הראשון באין ספק, ומה שאמר לו ה' (בראשית ב, יז) 'ביום אכלך ממנו מות תמות', מיתה מקרית הוא, כי מיתה טבעית אין מנוס ממנה, וכבר דברו הראשון בזה ולכן לא אאריך בו.

ואפילו לדעת האומרים כי היה אפשר להיות נצחי, מכל מקום אדם הראשון לא ידע מזה, אלא שקל בדעתו כי העליונים נצחיים ומה שמורכב מחומר בן מות הוא, ולו חי אלף שנים, א"כ ברור אצלו שלא יהיה קיים באיש. גם ראה בעלי חיים מזדווגים במינם, ונתברר אצלו שאע"פ שאינם קיימים באיש יהיו קיימים במין, והוא לא היה יודע את אשתו, ולא יהיה קיים לעולם, ולמחר ימות וילך לו בלא חמדה.

גם ידע בבירור אשר נטע אלקים בגן עץ החיים אבל לא ידע מקומו, והכי משמע קרא (שם, י) 'ועץ החיים בתוך הגן', שלא היה לו מקום מסוים, ובטענה זו הסית הנחש את חוה דכתיב (שם ג, ה) 'והייתם כאלקים', כלומר נצחיים ויודעים טוב ורע, ואכלה מן העץ ונתוסף בה דעת ורוח חדשה, והגידה לאדם, והכיר בה אדם שנתוסף בה דעת, ואמר בלבו ע"י שאוכל מן העץ יהיה בי דעת להכיר מקום עץ החיים ואוכל ממנו, ואהיה קיים באיש משרת לפני ה' כאחד ממלאכי השרת שעומדים לפניו תמיד ואפשר יותר, ולכן אמר בעדותו מוטב אעבור על מצוה זו ואשוב כי אין דבר שעומד בפני התשובה, כדי להשיג השגה אשר אין ערך עליה.

וזהו שאמר (שם, יז) 'כי שמעת לקול אשתך', שאמרה לך שעל ידי שאכלה מן העץ נתוסף בה דעה, וע"י שתאכל תהיה כאלקים. וזהו שאמר קרא (שם כב) 'ועתה פן ישלח ידו ויקח מעץ החיים וחי לעולם', שמעינן מינה תרתי, חדא, שע"י שאכל מעץ הדעת ידע ויכיר עץ החיים ויאכל ממנו, ומשמע נמי שזה היה דעתו מתחלה. ומנעו ממנו לגרשו מגן עדן כדי שלא יהיה חוטא נשכר, ומכל מקום אדם הראשון לטובה נתכוון, שנתאווה להיות כאחד ממלאכיו העומדים לפניו תמיד, וכל שכן שלא ידע אדם את עתו וחשב שיהיו ימיו קצרים. וידעתי שימצא טעמים אחרים, וגם מזה אל תנח ידך כי הוא מסכים אל הדעת ואל הכתובים, עכ"ל.

עוד אפשר לבאר למה לא פחד מ'מות תמות', שידע סוד התשובה וסוד הגלגול, ואם עושה עבירה יכול לעשות תשובה, ואם התשובה לא נתקבלה אע"פ שימות יבוא עוד הפעם בגלגול, ממילא לא פחד כ"כ. ומתורץ המדרש פליאה הנ"ל 'מפני מה חטא אדם הראשון מפני שראה שתים' דהיינו שראה שהנשמה יכולה לרדת עוד הפעם לעולם הזה.

ובספר הגלגולים (ה"א), שנשמת אדם הראשון היה חלק אלקי ממעל וכמו שנאמר (בראשית ב, ז) 'ויפח באפיו נשמת חיים', ובזוהר הקדוש 'מתוכי' נפח', ורק אחר החטא הלבישתה סטרא אחרא הנקרא אדם בליעל, ובני ישראל שיצאו מאדם הראשון להם נשמת אדם הראשון עצמית, ועכו"ם יצאו מלבוש סטרא אחרא, וזה אתם קרוים אדם, עכ"ד. [ועיין עוד בתוס' יו"ט (פ"ב מ"ז מבכורים)].

– ב –

כ"א צריך להתבונן ב'גדלות הבורא' וב'שפלות עצמו'

עוד אפשר לתרץ תמיהת זקני הגר"א על המדרש פליאה, 'אדם ראה שתים וחטא'. מה ראה שחטא? אלא טעתו היה בגלל שלא הסתכל בבשני עיניו ועינו הטעתו, כמ"ש אצל קרח (במדב"ר יח ח) 'וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זה אלא עינו הטעתו' וכו', ומובא ברש"י (במדבר טז, ז). ומפרש הנועם אלימלך (וכן ראיתי בספר מהר"י מבעלזא) דהנה ב' העינים מרמזים דבעין אחת צריך לראות 'גדלות הבורא' ובעין אחת צריך לראות 'שפלות עצמו', וקרח הסתכל רק על גדלות הבורא וממלא בא לחלוק על משה, וזהו הפי' עינו הטעתו שהסתכל רק בעין אחת. וזהו חטא גדול כמ"ש רש"י (על הפסוק (בראשית ג, ה) כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע) 'כל אומן שונא את בני אומנתו, מן העץ אכל וברא את העולם' (תנחומא בראשית, ח).

בספר דרוש לציון (דרוש י"א דף מ"ב ט"ב ד"ה הנה) ביאר שחטא אדם הראשון היה בכפירה ברבש"ע, כי ניסת והודח מנחש לאמור 'והייתם כאלקים', ומשם הודחו כל הברואים לכפור ביחידו של עולם, עיין שם.

– ג –

הקונה מן הגנב פטור

עוד אפשר לתרץ, דהיא נתנה לי מן העץ ואוכל. דהנה איתא בחו"מ (סימן שס"ח ס"א) … "הקונה מן הגנב לא היה צריך להחזיר הגניבה אלא אם כן ידעינן דלא נתיאש, דהא קנאה ביאוש ושינוי רשות, עכ"ל. וכמו כן כאן כיון דהאשה נתנה לו פטור, וזה מה שאמר אדם הראשון להשי"ת 'האשה אשר נתתה לי היא נתנה לי ואוכל', ושכח כי איתא שממנו לוקחה זאת והם בשר אחד (ב, כג-כד).

– ד –

ובדרך הלצה אפשר לפרש כאן ג"כ דעינו הטעתו, שהוא חשב שהם שנים ובאמת הם אחד 'והיו לבשר אחד'. ובזה אפשר לפרש המדרש פליאה 'מפני מה חטא אדם הראשון מפני שראה שתים', שראה שהם שתי אנשים, והותר לו לאכול כמו בגנב וגזלן, וב' עינים שלא ראה שפלות עצמו כנ"ל.

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: (בראשית ג, א).

– א –

נחש בגימטריא משיח

נחש בגימטריא משיח – 358. וידוע שכאשר יבוא משיח יתבטל היצר הרע. והוא מרומז בזה שהגימטריא של "נחש" וכן של "משיח" – 358.

– ב –

הנזהר מנבילות וטריפות נוחל ב' עולמות

במדרש ויקרא רבה (יג, ג), א"ר ברכי' בשם רבי יצחק אריסטוון, עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא אכל נבילות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא, הדא הוא דכתיב (ויקרא ז, כד) 'וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו', בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם (שם יא, ב) 'זאת החיה אשר תאכלו', עכ"ל המדרש.

והכין איתא בקהלת רבה (א, [ח]א), רבנן אמרין לעתיד לבוא הקב"ה מוציא כרוז, ומכריז ואומר כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו, והרבה מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם והם באים ליטול שכרן, באותה שעה הקב"ה אומר נשתכרו אלו שני עולמות, לא דיין שאכלו עולמן אלא שהם מבקשין לאכול עולמן של בני עוד, באותה שעה הקב"ה מוציא כרוז פעם שני' ומכריז ואומר כל מי שלא אכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים וכו'.

– ג –

היצה"ר יושב על כסא של ג' רגלים

בספר הקדוש תורת משה להחת"ס (סוף פ' קדושים) ביאר דברי חז"ל, מ"ד 'במדרש לעתיד לבוא הקב"ה נוטל ס"ת בזרועו ואומר מי שקיים מה שכתוב בזה יבוא ויטול שכרו, מיד באים אומות העולם ואומר הקב"ה מי שלא אכל נבילות וטריפות יקבל שכרו, והוא תמוה.

וי"ל הלא הרבה ורוב מצות ובפרט שבין אדם לחבירו שכליות המה, וגם אומות העולם מקיימים אותם, כגון כיבוד אב ואם ושאר מצוות שבים אדם לחבירו, ועל זה לא יקבל שכר, רק אם עושה מצוות אלו רק למען שמו ית' כאשר צוה הקב"ה. ואיתא שרוב אפיקורסות רחמנא ליצלן מתנוצץ באדם ע"י אכילת נבילות וטריפות, ויען שאומות העולם אוכלים כזה, ממילא מובן כי מצותיהם שמקיימים הם רק יען ששכל שלהם מחייב אותם, ובזה אין להם שכר, ומובן המדרש הנ"ל, וזה תשובתו ית' לאומות העולם והבן, עכת"ד ז"ל.

ובשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סי' ו') וז"ל: "ועיני ראו כמה יראי השם לומדי תורה שהיו אצל צדיקים, ולאחר שנתחנכו באומנות הלזו נהפכו לאיש אחר, אשר אם לא ראיתי בעיני לא האמנתי" עכ"ל.

וד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וכבר גילה לן מרן רשכבה"ג בעל חתם-סופר זצ"ל פתרון הדברים שקיבל כן מגדול אחד, וכתב בשו"ת חתם-סופר (או"ח סי' ר"ה) "כי המלך זקן וכסיל יושב על כסא של ג' רגלים חזנים שוחטים וסופרים". וכן כתב בתולדות יעקב יוסף (פ' נשא ד"ה והעולה): וכונת המלך הכסיל ידוע, שהלא מאכלות אסורות מטמטם הלב והמוח ומכניס מחשבת מינות וכפירה ואפיקורסות, וכמ"ש הרמב"ם באגרת הידוע מובא בדגל מחנה אפרים (פ' עקב) משמו, (ועיין בפרי חדש ובברכי יוסף ביו"ד סי' פ"א).

– ד –

הבעל התניא מסר נפשו על אכילות איסור

הבאנו לעיל ד-נחש בגימטריא משיח – 358. ונראה לבאר בזה, דכמו שהנחש נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא שיושב בבורות 'והבור מלא נחשים ועקרבים', כמו כן האוכל מאכל איסור יורד לבירא עמיקתא. והאיסור הראשון בעולם היה מאכל איסור, שהנחש הסית לאדם וחוה, וזה היה הנסיון הראשון וזה יהיה הנסיון האחרון, ומשום שהנחש בגימטריא משיח, על כן השטן עומד בתקפו להאכיל את בני ישראל במאכלות אסורות, ועל ידי זה שנזהר להיכשל בהם, נזכה לביאת בן ינון[ו]. ובגלל זה מסר בעל התניא נפשו על זה[ז].

וכשהייתי לנחם את כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, כשישב באבילות על אשתו הרבנית הצדיקת מרת חי' מושקא ע"ה, שאלתי את האדמו"ר, למה מסר נפשו אדמו"ר הזקן על אכילת פת פלטר[ח] שמובא בשו"ע (או"ח סימן תר"ג ס"א) שמותר לאכול כל השנה פת פלטר ורק בעשרת ימי תשובה צריך להחמיר בזה?.

הדו-שיח נדפס בספר "תורת מנחם – מנחם ציון" וזה הלשון שם:

יום השביעי דה"שבעה" – יום ג' כ"ח שבט

להרה"ג שלום יהודה גרוס שליט"א – גאב"ד האלמין

הגרש"י גרוס שליט"א: שמעתי שכאשר אדמו"ר הזקן היה במאסר, מסר נפשו על אכילת פת פלטר, באמרו – במענה לשאלה היתכן לאבד נפשו על דבר שיש למצוא לו היתר ע"פ הלכה [ורק בעשי"ת יש להזהר ולהקפיד יותר כו'][ט], הרי, המאבד עצמו אין לו חלק לעוה"ב[י] – שמוטב לו לאבד עוה"ב מאשר לאכול דבר שאינו כשר בתכלית!

כ"ק אדמו"ר שליט"א: כללות ענין המיתה בעולם [שבגלל זה ישנו הענין דניחום אבלים] הוא כתוצאה מאכילת דבר בלתי-רצוי – עץ הדעת, כמו שכתוב[יא] "כי ביום אכלך ממנו גו'", שעי"ז נקנסה מיתה על האדם על כל הדורות.

ולפלא, שמהחידושים דלעתיד לבוא הוא היתר דבר שאסור באכילה – כמארז"ל[יב] שעתיד חזיר להטהר, עתיד הקב"ה להחזירו לישראל. ומעין זה מצינו גם בכיבוש הארץ – שהותר להם אפילו קדלי דחזירי[יג].

אמנם, ענין זה אינו אלא באופן היוצא מן הכלל, מצד פקוח נפש [בכיבוש הארץ], או כשיבוא הזמן ש"עתיד הקב"ה להחזירו". אבל העבודה ע"ד הרגיל, שזוהי ההכנה לזמן ש"עתיד הקב"ה להחזירו", היא – דוקא ע"י שלילת מאכל בלתי-רצוי, שלילת עץ הדעת.

ויש להוסיף ולהעיר על פלא נוסף – שכל האיסור דעץ הדעת לא היה אלא למשך ג' שעות בלבד, "ואילו המתין ג' שעות עד שבת היה כל פריו קודש הילולים לה'"[יד] (ע"ד הענין ד"שלש שנים יהיה לכם ערלים"[טו]), שהיה זוכה לקדש על יין מעץ הדעת ש"גפן היה"[טז].

ויה"ר שנזכה בקרוב ממש ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[יז], שאז יקדשו על יין המשומר, ויאכלו הסעודה דלויתן ושור הבר.

– ה –

מעשה נורא מהרמב"ם אודות אנשי מדינה אחת שכפרו בתחיית המתים מן התורה מפני שנטמטמו במאכלות אסורות

ובא וראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל, הובא בספר הק' צפנח פענח ובספר הק' דגל מחנה אפרים (פרשת עקב), ששמע מהבעל שם טוב זי"ע, שפעם אחת שאלו אנשי מדינה אחת[יח] במכתב להרמב"ם ז"ל על תחיית המתים לומר להם מן התורה. ומה שדרשו חז"ל בגמרא מן הפסוקים, אמרו שיש לדורשם באופן אחר. ולא רצה להשיבם הוא בעצמו דבר, אך אמר לתלמידו ר' שמואל אבן תבון שהוא ישיבם.

וזה תוכן דבריו בקיצור על פי חכמת הטבע, כי מכל מיני מאכל ומשקה נעשה דם, ומהדם יורד אל הכבד, ומהכבד עולה הברירות אל הלב, ומהלב יורד המובחר והדק אל המוח, ושם שורה השכל וחיות של האדם. ומי ששומר עצמו ממאכלות המותרות והאסור והטמא, נעשו דמיו צלולין וטהורין, ויש לו לב טהור, והמוח והחיות שלו נעשה חיות טהורות להשיג אמיתית החיות שהיא אלקות של כל העולמות המחי' את כולם. ומי ששומר עצמו יותר, ומקדש את אכילתו עפ"י דרכי ד' ותורתו, נעשה מזה בנין אב, והוא השכל לכל רמ"ח איבריו ומתקדשים ומתטהרים.

וכן להיפוך ח"ו, נעשה בנין אב שֵׂכֶל עקור ומעופש בדעות זרות, וחיות שלו נעשה בחינת מת, והוא אבי אבות הטומאה וכו', ורמ"ח איבריו נטמאים וטמא טמא יקרא לכל דבר, ונעלם ממנו אמיתת החיות שהיא אלקות של כל העולמות, ונטמא ונופל לדעות זרות ואלהים אחרים, הם אלילים אלמים מתים וזבחי מתים יקראו להם.

לכן התנאים ואמוראים ובעלי המדות וחכמי המשנה הם שמרו נפשן שלא יתגאלו בפת בג המלך וביין משתיו (עי' ע"ז דף לו.; מדניאל א, ה), ולכן האירו שכלם והיה שורה עליהם רוח הקודש, לפרש כל מאמר סתום בדת התורה הקדושה, כי שרתה עליהם כח אלקי, אשר הוא ואורייתא כולא חד, ואור נשמתם ג"כ הוא חוט המשולש אשר לא ינתק לעולם ולעולמי עולמים.

אבל אנשים הללו בודאי טמאים ונטמאו דמם, ומשם לבם ומוח שלהם נטמטם במאכלות האסורות והטמאות, ולכך החיות שלהם נוטה למינות ואפיקורסות[יט], ולא יכלו לקבל מתיקות נופת צוף דברי מאמרינו הבנוים עפ"י שכל אלקי עולם ומלך עליון. והואיל והעיזו פניהם ויצאו לחוץ, פתאום יבוא עליהם הכורת, וכרות יכרתו אותם וכל אשר להם. וכך עלתה להם, כי לא היו ימים מועטים עד אשר בא עליהם מלך גדול והרג אותם וביזז כל אשר להם, ע"כ תוכן דבריו.

וכל זה בא להם ע"י שאכלו נבילות וטריפות, חלב ודם, ונטמטם מוחם כל כך עד שאין רואים ומרגישים כלל עד שכפרו בביאת המשיח, כי הנחש בגימטריא משיח, והנחש הזה מסית ומדיח בכל עת ובכל שעה על מאכלות אסורות.

ומשום זה איתא, שהשוחט לחולה בשבת יעברו ב' לאווין ולא יתנו לו כזית נבילה שהוא רק לאו אחד, שע"י שיאכל מאכל איסור יכפור בביאת המשיח[כ] כו', כמו שאדם כפר בהקב"ה ע"י שאכל מעץ הדעת, כמו שהבאתי במקום אחר מספר דרוש לציון (דרוש י"א דף מ"ב: ד"ה הנה) שחטא אדם הראשון היה בכפירה ברבש"ע, כי ניסת והודח מנחש לאמור והייתם כאלקים, ומשם הודחו כל הברואים לכפור ביחידו של עולם, עיין שם.

– ו –

המכתבים אל האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל

וראה בדברי תורה פרשת כי תבא: באמצע אמירת הדרשה באוסטרליה, בקשני המארח הרב גוטניק שליט"א, לספר את הקשר שהיו לי עם – להבחל"ח – כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. ולהיות אשר "כל מה שבעל הבית אומר לך עשה", לכן הפסקתי באמצע אמירת התורה, ומפני קוצר הזמן סיפרתי רק ענין אחד, כדלהלן.

הנה כאשר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע יצא בקריאה אודות מבצעי-הקודש בענין תפילין, מזוזה, "בית מלא ספרים" ועוד, וע"י פעולותיו הק' עשה הרבה בעלי תשובה, נתעוררתי אז מאד מענין הבעלי-תשובה, ונזכרתי מ"ש בעל המאור ושמש בפרשת כי תבא, וז"ל: שמעתי מהרה"ק האלקי האבדק"ק נשחיז זצוק"ל, כי מפני זה יארע לבעלי תשובה שחוזרים לקלקולם אח"כ, לפי שאין נזהרין במאכלות אסורות, ואינם נזהרים לאכול בקדושה, וע"י כן הנצוצים המגולגלים בהמאכלים[כא] הם מושכים אותם אחורנית, עכ"ל.

ישבתי אז לילה שלם וכתבתי לכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש מכתב ארוך (בערך טו"ב עמודים), שהיות וכ"ק האדמו"ר פועל הרבה ועושה הרבה בעלי תשובה ב"ה, והיות ומובא במאור ושמש הנ"ל שבעלי תשובה חוזרין לקלקולן ע"י שאינם נזהרים במאכלות אסורות, וכן ידוע המכתב שכתב הרמב"ם לאנשי מדינה אחת[כב] (והעתקתיו במכתבי לכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש), שע"י שאכלו מאכלות אסורות נעשו כופרים רחמנא ליצלן, שלא האמינו בביאת המשיח, וכן הארכתי בגודל מעלת מצות תפילין ומזוזה (עיין ספרי מזוזת ישראל כהלכתה[כג]) שכן ירבה וכן יפרוץ, סיפורים נוראים על זה, מה שבעיני ראיתי[כד] כו' – ע"כ הצעתי לכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, שיצא ב"מבצע" חדש, שהבעלי-תשובה יאכלו בכשרות. כמובן שלא כתבתי לו פרטים איך ומה לעשות, רק הצעתי שיעשה מבצע כשרות בדרך כלל. גם הצעתי שיסדרו כתה ללמד שוחטים ובודקים, כי אין אומן בלא כלים, ואם אין שוחטים טובים, אזי אין כשרות. ולדאבונינו אין כמעט שוחטים טובים שאפשר לסמוך עליהם כידוע כו'.

עברו כמה שבועות ולא קבלתי תשובה. התקשרתי עם ליובאוויטש ודברתי בטלפון עם הרב חודקוב ואמרתי לו שכתבתי מכתב ארוך לכ"ק אדמו"ר זי"ע, ושאלתיו האם הגיע מכתבי ליעדו. וענה לי, שאכן מכתבי הגיע והרבי ראה את המכתב. על שאלתי למה לא קבלתי תשובה על מכתבי, ענה לי: התשובה למכתבך קיבלת כבר בעתון "אלגעמיינער זשורנאל". על תמיהתי מהי כוונתו בזה, סיפר לי, שזה עתה יצא כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש במבצע חדש "מבצע כשרות האכילה ושתיה", והוא, שכל מי שמקבל עליו להכשיר את המטבח שלו, הנה ליובאוויטש תשלם עבורו חצי ממחיר הכלים החדשים, שיוכלו לקנות אותם בחצי ממחירם בחנות "G. & SONS". ולאמת דבריו אמר לי, שאני יכול לילך בעצמי לברר בחנות הנ"ל, אשר אנשים כבר קנו שם כלים בעד עשרות אלפי דולר [אשר מחצית המחיר משלמים מליובאוויטש]. הלכתי תיכף ומיד ודברתי עם בעל החנות הנ"ל, ואישר לי את כל הנ"ל. ועל הצעת השוחטים אמר לי הרב חודקוב, שאכן בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש המרכזית ב"770", מתקיים בכל שנה או שנתיים כתה של שוחטים כו'.

כעבור זמן מה כתבתי לכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש עוד מכתב, ותוכנו היה, שראיתי שדברַי היוצאים מן הלב נכנסו אל לבו כו', וב"ה שרבינו יצא במבצע כשרות הכלים הנ"ל, אך דא עקא, שכאשר מכניסים בכלים חדשים וכשרים, בשר שאינו כשר, אז הכלים נטרפים ביום אחד, והרי אי אפשר לקנות כלים חדשים בכל יום. ולהיות שלדאבונינו היום הרבנים נמכרים בעד בצע כסף כידוע והמכשולות עצומות מאוד, ע"כ לדעתי אין עצה אחרת רק שרבני ליובאוויטש [שאי אפשר לקנות אותם בבצע כסף] יסדרו שחיטה תחת השגחתם, ובמסירות נפש יכולים לסדר כשרות על צד היותר טוב.

כעבור זמן קצר טילפנו אלי – להבחל"ח – הגה"צ ר' זלמן שמעון דווארקין זצ"ל והרב דוב בער ליווי ע"ה, וסידרו תיכף שחיטה וכו', וקראו לי שאבוא לראות את השחיטה וכו'. ופרסמתי אז, שבזמן שאצל שאר החסידים שחטו 1,200 עופות לשעה ע"י שוחט אחד, הנה בליובאוויטש שוחטים רק 300 עופות לשעה (ועיין בספרי אכילת בשר הלכה למעשה).

– ז –

אדם גדול מותר למסור נפשו על מצוה קלה

והנה יש לפרש למה בעל התניא זי"ע מסר נפשו על פת פלטר, בהקדם דברי חז"ל (פסחים דף כה:) דעל ג' דברים חייב אדם למסור נפשו על ע"ז ג"ע שפיכות דמים, דאם אומרים לו לאדם שיעבור על אחד מג' דברים הנ"ל, ואם לא יעבור יהרגו אותו, הדין הוא שצריך למסור נפשו ואל יעבור וכו'.

ואיתא בנימוקי יוסף (סנהדרין י"ח ע"א מדפי הרי"ף) [והובא בכסף משנה (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד)], דאדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, ועיין ישמח משה באריכות, שצדיק מותר למסור נפשו על מה שמותר שמותר על פי הלכה, [ועיי"ע שו"ת עטרת פז (יו"ד סימן ז')].

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם וגו', (בראשית ה, א).

– א –

כל הנשמות הם משורש נשמתו של אדם הראשון

עי' עמודי ארזים (דף ו'). ועי' בספר הגלגולים כי כל הנשמות הם חלק מנשמת אדם הראשון, והצדיקים הק' הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא זי"ע ידעו באיזה מקום של אדם הראשון היה נשמותיהם, וראה בספר סוד ה' ליריאיו מובא באריכות בשכר ועונש פרשת פנחס.

ועי' באר מים חיים (פרשת בראשית) שמי שאינו יודע שורש נשמות של כל הגלגולים אינו יכול להוסיף שם באדם, [ועי' בספר ויקרא שמו בישראל, וראה בד"ת (פרשת יתרו) זהירות בשמות הכתובה, ועי' בספר שחיטת ואכילת בשר כהלכתה חלקים א-ב הסיפור מבעל עשרת השבטים המובא בספר האבי"ב [ר"ת: א'חינו ב'ני י'שראל ב'גולה] שהיה כתוב שם שרשי נשמות[כה]]. וזה הביאור "זה ספר" כי הספר של אדם הראשון הוא הספר שרואים בו "תולדות אדם" דהיינו כל שרשי נשמות.

– ב –

'כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'

ובהקדם זה אמרתי לפרש מה שכתוב בפירוש רש"י ז"ל על מאמר חז"ל (סנהדרין דף לז.), לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, ו'כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא', ופירש רש"י, לפיכך נברא אדם יחידי – להראותך שמאדם אחד [אדם הראשון] נברא מלואו של עולם,

ואפשר לפרש בזה שכל יהודי יוצאים ממנו עולם מלא. עיין בקונטרס הצלת נפשות באריכות 'כל המקיים נפש', ששם מבואר החשבון כמה נפשות יוצאים מנפש אחת[כו]. וכמבואר ברמב"ם (הל' אישות פט"ו הט"ז) 'שכל המוסיף נפש אחת מישראל כאלו בונה עולם', עכ"ל.

ובענין זה אעתיק סיפור נפלא מספר אחד שנדפס בלשון אידיש, ותירגמתי אותו ללשון הקודש.

האדמו"ר הראשון לבית שטעפינעשט, הרה"ק רבי נחום זצ"ל, בנו של הרה"ק מרוזין זצ"ל, נכנס פעם לבית מדרשו [שהיה נקרא "קלויז"] ופגש בשני חסידים שמדברים אודות מאמר חז"ל "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא" [דהרי רואים שמאדם אחד – אדם הראשון – יצא עולם מלא אנשים]. נענה ר' נחום זצ"ל ואמר: "אבל לא ברצועה" [אבער נישט מיט קיין בייטשל]. תמהו החסידים לכוונת הרבי, וענה:

הא לכם סיפור: אחד מחסידיו של הרבי ר' משה לייב מסאסוב זצ"ל היה לו בית מזיגה בכפר, פעם אחת חלה אחד מבניו ולא מצאו הרופאים תרופה למחלתו, קם ונסע לבית רבו בסאסוב, הרבי התאנח מאד ואיחל לו ברכת רפואה שלימה.

בהיותו מאמין גדול בברכת רבו, נסע החסיד לביתו שמח וטוב לב. כאשר חזר לביתו לפנות ערב, ראה שמצבו של בנו התדרדר מאוד ל"ע, אך התחזק באמונתו בברכת רבו שיקוים בשלימות ושבנו יבריא, גם את אשתו היה מחזק בדברי אמונה והאיץ בה שתשכב במטתה לנוח, והוא ידאג כבר לשלום הילד, ויתן לו כל התרופות שרשם הרופא לרפואת הילד.

אך כאשר ישב סמוך למטת הילד ראה שמרגע לרגע הורע מצבו רחמנא ליצלן, מה עשה? הניח את התרופות בצד ולא נתנן עוד להילד, אלא כל חצי שעה השקה לו כף מים נקיים, כדי להחזיקו בחיים. כדי להסיח דעתו מעגמת נפש, עסק בלימוד גמרא.

כחצות הלילה שמע דפיקות בדלת, והנה עומד נכרי שרוצה לקנות יין שרף, מרוב מרירות נפשו לא רצה החסיד לפתוח את הדלת, אבל הנכרי לא הרפה ודפק עוד יותר, מרוב פחד שמא תתעורר אשתו מחמת הדפיקות ותראה מצבו הנורא של בנם, לקח יי"ש והוציאו לחוץ וצעק על הנכרי, מדוע בא בשעה מאוחרת כל כך לקנות יי"ש, בפרט בעת אשר אין מוחו עמו מחמת חולשת בריאותו של בנו, אך הנכרי שאלו: "מדוע פניך זועפים כל כך, ומה קרה לבנך?".

סיפר לו החסיד את כל אשר קרהו, כדי שיעזוב אותו לנפשו וילך משם, אבל הנכרי שהיה רוכב על סוס, הוציא מכיסו בקבוק קטן, נתנו ליד החסיד ואמר: "הא לך בקבוק זה, ותראה שמכף הראשון ייטיב לבנך, מכף השני שיטעום מבקבוק זה יצא מחולשתו, וכאשר ישתה כף השלישי יבריא לגמרי כאחד האדם" – ורכב לדרכו.

כאשר חזר החסיד לחדר אשר בו היה מונח בנו, התבונן בפני בנו ונדמה היה לו שהוא נמצא כבר ברגעים האחרונים לחייו רחמנא ליצלן, כיון שכן חשב שבין כך ובין כך אין לו מה להפסיד, ועל כן נתן לבנו לטעום מן הבקבוק שנתן לו הנכרי, ולגודל תמהונו נרדם הילד. חיכה האב חצי שעה, ואחר כך עורר את בנו והשקה לו עוד כף מהבקבוק שקיבל מהנכרי, לאחר חצי שעה כאשר ראה שהילד ישן במנוחה, עורר את אשתו וסיפר לה את הבשורה הטובה שמצבו של הילד הוטב ע"י שנתן לו מהבקבוק שקיבל מהנכרי. שניהם האמינו שקרה כאן מופת [בזכות ברכתו של הרבי ר' משה לייב זצ"ל], והתבוננו בבנם איך שישן במנוחה, כילד בריא, אחר כך נתנו לו את הכף השלישי והוטב לו לגמרי, למחרתו ירד הילד ממטתו כמו בריא אולם.

מרוב שמחה אפתה אשת החסיד שני עוגות, ושלחה את בעלה שיקח בקבוקים גדולים מלאים יין שרף עם העוגות ויסע להרבי על שבת קודש ויתן לו את זה במתנה. כאשר הגיע לבית הרבי ר' משה לייב, שאל הרבי בתמהון: "מדוע מגיע לי מתנה יפה זו?", סיפר לו החסיד את כל אשר קרהו, איך שהוטב לבנו בכח ברכת הרבי, ואמר שהוא ואשתו מאמינים שהרוכב הנכרי לא היה כי אם שליחו של הרבי, ויתכן שהיה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, הרבי לא הגיב על זה כלום אלא הלך להתפלל קבלת שבת.

מנהגו של הרבי ר' משה לייב זצ"ל היה לשבת עם חסידיו בליל שבת קודש ולהגיד בפניהם דברי תורה וחסידות ולרקוד עימהם בריקודים של שמחת מצוה לכבוד שבת, אבל בליל שבת קודש ההוא ישב לבדו בחדרו, וכן היה במשך כל יום השבת, אף אחד מתלמידיו לא הרהיב בנפשו עוז לשאול את פי רבו פשר דבר מדוע יושב לבדו בהתבודדות.

בעת סעודה שלישית בתוך קהל עדתו, נענה הרבי ר' משה לייב ואמר בקול: אף אחד מכם לא שאל אותי במשך השבת לפשר השינוי בהתנהגותי מבכל שבת, לכן אגיד לכם בעצמי, כל זה מחמת החסיד בעל הבית מזיגה (קרעטשמער).

בשבוע שעברה היה אצלי אודות רפואה לבנו, אבל בתוך הפתקה ראיתי שאין ביכולתי לעזור לו, אבל מרוב אהבתי לכל ישראל לא יכולתי לשבור את רוחו בשתיקה שלא לענות לו, ועל כן הוכרחתי לברכו שבנו יזכה לרפואה שלימה.

אבל בעל הבית מזיגה (הקרעטשמער) – המשיך הרבי והראה בידו הקדושה על החסיד – בגודל אמונתו המשיך את המופת הגדול ["אמונה" מלשון המשכה, כמו שכתוב (אסתר ב ז) ויהי אומן את הדסה], כאשר הביא אלי ביום ששי את המתנה וסיפר לו את כל אשר קרהו, שאלתי במרומים מי היה הרוכב שהביא רפואה לבן בעל הבית מזיגה הנ"ל, ובמשך השבת עשיתי מה שעשיתי לפי מה שקיבלתי מרבותי נשמתם עדן, כדי להתוודע מי היה הרוכב שהביא הרפואה, וברגע זו שעברה עלינו נתגלה לי סוד הדבר.

פעם היה איש שהיה לו רצועה (בייטש) בידו [היינו בעל עגלה], היה מתנהג כפי שראוי לאדם כמותו … פעם אחת בלילה נסע לביתו בעגלה ריקה ושמע קול בוכים, נסע אחר הקול ופגש ביהודי ארחי פרחי שמונח בתוך ערימת שלג ותרמילו סמוך אליו, וחיותו כמעט שיצאה ממנו מעוצם הקור ששרר אז ביער, לקח אותו העגלון והעלהו על עגלתו וכיסה אותו במעיל חם [פעלץ], אחר כך הוליכו לבית מזיגה הקרובה לשם וציוה לחמם את היהודי המקורר במים חמין עד שתשוב אליו רוחו, ולא עוד אלא שהעגלון השאיר כסף לבעל הבית מזיגה עבור הטירחא, וגם אם יצטרך לרופא.

אחר כך נסע העגלון לביתו, כי הזמין נסיעה ליום המחרת להוביל אנשים וסחורה, אך כיון שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"ב) 'מצוה גוררת מצוה', על כן כיון שזכה העגלון ברוב רחמנותו להציל נפש מישראל, משך אותו עוד ועוד למדת הרחמנות, על כן כשהגיע לביתו לא עורר את אשתו משינתה, אלא אכל חתיכת לחם קרה והלך לישון.

בשמים נעשה רעש גדול, הלא אמרו חז"ל "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא", ואם כן הרי העגלון קנה עולמו בשעה אחת, ואם יתעורר משינתו ויחיה עוד בעולם הזה, עלול לחטוא חס ושלום ולקלקל מה שתיקן, על כן יצא פסק דין מבית דין של מעלה שהעגלון לא יתעורר משינתו אלא יסתלק מן העולם, כדי שיבוא לעולם שכולו טוב כשהוא נקי מן החטא. וכאשר עלתה נשמתו למרומים נפתחו לפניה שערי גן עדן.

אמרו חז"ל (ברכות דף יז.) "העולם הבא וכו' וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה". ויש לדקדק באומרם "ועטרותיהם", ותירצו בספרים, על פי דברי המשנה (אבות פ"ד מכ"א-כ"ב) "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין". והכוונה, שאם איש יהודי עוסק בתורה בעולם הזה, נותנים לו לעולם שכולו טוב את הספר שלמד בו בעולם הזה, ובאותו ספר עוסק גם שם. אם היה אומר תהלים, מעמדות, שערי ציון, נותנים לו את כל אלה. אם קיים מצוות ומעשים טובים, נותנים לו בעולם הבא את ההזדמנות לקיים את המצוות עוד הפעם, כמו שעשה בחיים חיותו בעולם הזה, ומכל זה יש להנשמה נחת וקורת רוח בעולם הבא. וזהו הכוונה במאמרם "ועטרותיהם בראשיהם", היינו מה שקיים בחיים חיותו מצוות ומעשים טובים, הוא עטרה לראשו לעולם הבא.

אך מה יעשה בן אדם כמו העגלון שלנו, אשר זכה לעולם הבא על ידי הרצועה שבידיו? על כן נתנו לו גם בעולם הבא רצועה כזו, והוא עובר בגן עדן מחדר לחדר, ועושה ברצועתו כמו בעל עגלה, ומזה יש לו הנאה וקורת רוח. ונעשה מזה צחוק גדול בשמים, כי הלזה יכונה "עולם הבא"? אבל העגלון חשב שכולם שבעי רצון ממנו, ועל כן צוחקים…

לימיו זכה אביו של העגלון – אשר נפטר לעולמו זמן מרובה קודם לכן – לצאת מן הגיהנום וליכנס לשערי גן עדן, ושם פגש את בנו העגלון שמטייל בגן עדן ורצועתו בידו, לקחו לבית דין של מעלה כדי לפעול עבורו גן עדן טוב יותר, וכן הוה, בבית דין של מעלה פסקו שכיון שזכה לגן עדן בגלל שהחיה את נפש אחת מישראל, על כן יהא שכרו מכאן ואילך, שכאשר יצטרך יהודי להחיות את נפשו, יהא העגלון השליח לדבר. והוא היה השליח אל בעל הבית מזיגה [שהזכיר את בנו אצל הרבי ר' משה לייב מסאסוב], והבקבוק שהביא אל הקרעטשמער היתה מגן עדן העליון. וכל זה המשיך החסיד בשלימות על ידי אמונת צדיקים שלו.

את הסיפור הזה סיפר הרבי ר' משה לייב מסאסוב זצ"ל בעת סעודה שלישית.

וסיים הרבי משטיפינעשט את סיפורו, ואמר להחסידים: ולזה נתכוונתי כאשר אמרתי "אבל לא ברצועה" [און נישט מיט קיין בייטשל].

[א]) ואמרתי להרחיב בגודל מעלת ומדרגת הצדיקים שמדברים עליהם לשון הרע וגודל שכרם, בהקדם לפרש הפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" (דברים לב, כו).

א. מפרש רבינו עובדיה ספורנו, "אמרתי אפאיהם" אשאיר איזה פאה מהם, והמותר אכלה, כמו שאעשה באחרית הימים, אחרי שלא השגתי שלימותם לא במתן תורה, לא בארץ ישראל ולא בגלות, כאמרו: (יואל ג, ה) "כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה', ובשרידים אשר ה' קורא".

ב. ועל פי זה אפשר לומר, דהנה אמרו רז"ל (עי' סנהדרין קיא.; מירימי' ג, יד) דקודם ביאת המשיח ישאר רק אחד בעיר ושנים במשפחה שיזכו לילך לקראת משיח צדקנו. וי"ל דזהו מה שכתב הספורנו אשאיר איזה פאה מהם, פי' שישארו אחד בעיר ושנים במשפחה, והביאור בזה מדוע ישארו אחד בעיר ושנים במשפחה, הלא כתיב (ש"ב יד, יד) לבלתי יודח ממנו נידח?

ואפשר לומר על פי מה שכתב בספר הק' חובת הלבבות (שער הכניעה פ"ד) דהרבה אנשים כשבאים לעוה"ב מוצאים שם על חשבונם מצוות שלא קיימו מימיהם, וכן להיפך, מצוות שקיימו אבל אינם עולים על חשבונם. והטעם לזה, כי מצוות אלו קיבלו במתנה מאנשים שדיברו עליהם לשה"ר ורכילות, וכן להיפך, אם הוא דיבר נגד חבירו הרי חבירו נוטל ממנו כל מצוותיו וע"כ חסרים מחשבונו כל המצוות שעשה בחייו, (וכ"ה בספר חסידים, של"ה, מגיד מישרים פ' ויקהל, ועי' מהרש"א עבודה זרה דף י"ט, וישמח משה פרשת תצוה). בהעלות האדם דבר נורא זה על לבבו, רעדה ופלצות יאחזנו, איך שגרם בדיבור פיו שכל המצוות ומעשים טובים שיגע עליהם לקיימם בכל ימי חייו, ניטלו ממנו במשך כמה דקות ע"י איזה דיבורי לשה"ר נגד חבירו, וניתנו לחבירו שעליו דיבר לשה"ר. וע"כ צריך כל אחד ואחד ליזהר מאד בזה, שלא לדבר לשון הרע נגד חבירו.

ג. וע"כ ע"י שמדברים לשון הרע על הצדיקים ותלמידי חכמים, עי"ז באים מצוות שעשו הם, על חשבונם של הצדיקים ותלמידי חכמים.

וזהו ענין אחד בעיר ושנים במשפחה, שהם לוקחים את המצוות שעשו שאר בני אדם שדיברו עליהם, ושלא יהיו ראויים ח"ו להיות נשארים לפליטה.

ד. ובזה פירשתי מאמר הגמרא (שבת ל"ב ע"א) 'מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב'. וצריך ביאור הלשון מגלגלין, וגם צריך ביאור מדוע באמת הוא כן, הלא סוף כל סוף לפעמים עושה החייב גם כן זכות ומדוע לא יתגלגל הזכות הזה גם כן על ידו.

אך להנ"ל י"ל דקאי על אותם שמדברים לשון הרע על הצדיקים שהם הזכאים, ועי"ז מגלגלין זכות על ידי זכות, פי' שמגלגלין את הזכות שעשה החייב, שיבא לחשבון הזכאי, אשר החייב דיבר עליו, וכמו שכתב החובת הלבבות דהמצוות שעושה המספר לשה"ר באים לחשבון הצדיק שדיבר עליו החייב. והוא על דרך אמרם ז"ל (שבת קנ"א ע"ב) 'גלגל החוזר בעולם', והבן.

ה. ובזה יש לפרש מאמר המשנה (אבות פ"ו מ"א) 'רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו'. והמפרשים מדייקים באמרו דברים הרבה, מאי הכוונה בזה. גם צריך ביאור מה שאמר 'ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו'.

ולהנ"ל יבואר שפיר, דהלומד תורה לשמה אין לו שום פניות ונגיעות עצמיות וממילא מוכיח את בני דורו, כי אינו מתיירא מהם, משא"כ הלומד תורה שלא לשמה אינו מוכיח את בני דורו, דהלא יש לו פניות ונגיעות עצמיות ומתיירא להוכיחם פן יתלוצצו ממנו. וידוע מאמר רז"ל (כתובות ק"ה ע"ב) 'האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, משום דלא מוכח להו במילי דשמיא'. וכן בדורינו, הרבנים הקלים שמקילים לבני אדם כמו שאיתא (ראה שמ"ח סימן י"ח) ומקלם יגיד להם, אוהבים אותם ואומרים עליהם שהם הרבנים שאפשר לסמוך עליהם.

ו. וזהו 'רבי מאיר אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה', פי' שבני אדם מדברים עליו ומתלוצצים ממנו כיון שמוכיח אותם שילכו בדרך הטוב, וע"כ כיון שמדברים עליו הרבה, ממילא זוכה לדברים הרבה, שבאים אליו מעשיהם הטובים של אותם בני אדם שמדברים עליו, וזהו 'זוכה לדברים הרבה'.

ולזה סיים רבי מאיר, 'ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא', פי' שכדאי עבורו, והטעם בזה, 'לו', כי כל מעשיהם של בני אדם שמדברים עליו באים לו, שעולים לחשבונו, וע"כ כדאי הוא לו, ודו"ק.

ז. ובזה אמרתי דבר נכון בס"ד בלמדי ברבים רמב"ם הלכות טומאת צרעת (פט"ז ה"י) שכתב אריכות דברים מענין הצרעת, ואמרתי דיש לדייק מדוע האריך הרמב"ם מהלכות טומאת צרעת, שהיו נוהגים רק בזמן שבית המקדש קיים, ואינו שייך בימינו אלה.

ושם בהלכה י' האריך הרמב"ם וזה לשון קדשו: וזהו השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קורות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר (דברים כד, ח-ט) 'השמר בנגע הצרעת [וגו',] זכור את אשר עשה ה"א למרים בדרך', הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנבואה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה וסכנה לעצמו להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאוד", ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.

לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר (קהלת ה, ב) 'וקול כסיל ברוב דברים', ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר (דהי"ב לו, טז) 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו', ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר כענין שנאמר (מ"ב יז, ט) 'ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלקיהם', והרי הוא אומר (תהלים עג, ט) 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ', מי גרם להם לשית בשמים פיהם, לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר (מלאכי ג, טז) 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'. עכלה"ק של הרמב"ם ז"ל. ואחר כך סיים סליקו להו הלכות טומאת צרעת.

ח. ואמרתי בביאור הרמב"ם הזה שהביא בסיום דבריו פסוק זה, 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע' וגו', דיש לדייק כפל הלשון, ויקשב ה' וגם וישמע, הלא שניהם ענין אחד הוא.

אך יש לפרש עפ"י מה שאמרתי כבר לבאר פסוק זה, 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע'. דטרם ביאת המשיח לא יוכלו בני אדם לדבר דיבורי קודש למען כבוד שמו ית', רק בצנעה, וכששני בני אדם מדברים ביניהם בסוד ואיש אחר רוצה לשמוע מה שמדברים, צריך לנטות אזנו היטב לשמוע מה שמדברים. וזה שאמר הכתוב 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו', שידברו כ"כ בצנעה מחמת גודל הבושה בימים ההם לדבר דיבורים שבקדושה בריש גלי, ויהיה כל כך בצנעה עד שכביכול 'ויקשב ה' וישמע', שהקב"ה כביכול יטה אזנו לשמוע מה שמדברים, להראות דבעוונותינו הרבים אין איש שם על לב דיבורים שבקדושה, ועל כן מתביישים שניהם ומדברים על זה בצנעה.

ט. ועל כן הביא הרמב"ם מקרא זה גבי טומאת צרעת, דמקודם לזה מגנה אותן בני אדם שבאין לספר בגנות הצדיקים וכו', וממילא עי"ז יבואו מעשיהם הטובים לחשבונם של הצדיקים, וכדברי חובת הלבבות הנ"ל, ועל זה הביא הפסוק 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו', ולא יטו אזנם למה שבני אדם מדברים נגדם, ויקשב ה', פי' שהקב"ה יקשיב אם אותן בני אדם המדברים כעת לשון הרע, עסקו פעם בתורה או עשו איזה מצוה, וכעת וישמע מה שמדברים לשון הרע על הצדיקים, כדי לתת לצדיקים את המעשים טובים של הרשעים.

י. וזהו שסיים הכתוב ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, פי' דהמעשים טובים שעשו הרשעים באיזה פעם, וכעת מדברים על הצדיקים, אותם המעשים טובים יכתבו כעת לפני השי"ת על חשבון ליראי ה' ולחושבי שמו, וכדברי החובת הלבבות הנ"ל.

יא. ולזה סיים הרמב"ם במתק לשונו, 'סליקו להו הלכות טומאת צרעת', פי' דגבי הצדיקים שאין מדברים לשון הרע על בני אדם אחרים רק כל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, להם באמת סליקו להו הלכות טומאת צרעת, שלא תבא עליהם הצרעת ח"ו, כי אינם מדברים לשון הרע על בני אדם רק כל שיחתם הוא בדברי תורה וחכמה.

יב. ומיושב גם קושייתינו מדוע הזכיר הרמב"ם ענין טומאת צרעת שאינו נוגע לזמנינו. אך להנ"ל מיושב, דהרי הלשון הרע הוא רעה חולה שבני אדם אינם נזהרים בו בעוונותינו הרבים, וע"כ הוא נוגע לכל עת ולכל זמן, ושפיר העתיקו הרמב"ם ביד החזקה, ועוד האריך בזה.

ומענין בזיון הת"ח כתב החיד"א זצ"ל בספרו יוסף תהלות (מזמור י"ד) וז"ל: ה' השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש וכו' (תהלים שם). אפשר דמתאונן על מיעוט הלימוד ועל העשירים שאין מחזיקים ביד לומדי תורה, ובזה אינם יכולים הת"ח ללמוד, דטרידי המה למצוא טרף לביתם. וזהו שאמר 'לראות היש משכיל' שעוסק בתורה, או אם ימצא עשיר מחזיק ביד הת"ח, דורש את, דורש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים (פסחים דף כ"ב ע"ב), וראה 'הכל סר יחדיו', לא משכיל ולא מחזיק 'אין עושה טוב', אין מי שיעשה טוב שהיא התורה, אין מי שיעשה לתלמיד חכם שילמוד, ומשום הכי אין גם אחד שיעסוק בתורה כי אין מחזיק, ומהתימה כי 'הלא ידעו כל פועלי און', הם העשירים אשר כל טרחם שבתם וקימתם ומשאם בהבלי העוה"ז, 'אוכלי עמי', שהם הת"ח כמ"ש בפרק שני דמציעא (דף ל"ג:) 'הגד לעמי פשעם (ישעי' נח, א) אלו ת"ח'. 'אוכלי עמי אכלו לחם', כלומר יודעים שאם הת"ח אוכלים משלהם, נחשב להם כאילו אכלו לחם, שהם עצמם עסקו בתורה, ועכ"ז 'ה' לא קראו', ונמצא שכל העון הוא על שאינם מחזיקים, ומפני כך באים ח"ו גזירות רעות. וע"ז תמהים המון העם, כי יש בדור צדיק ולמה אינו נתפס לכפר, והתירוץ הוא כי הצדיק מוכיח ואין שומע, ובזה ניצול, כמ"ש ז"ל גבי נח (סנהדרין דף קח.) שהיה מוכיחם ולא שמעו תוכחתו, והם אבדו והוא ניצול, וכתיב (יחזקאל ג, כא) 'ואתה כי הזהרתו וכו' ואתה את נפשך הצלת'. וזה שאמר 'שם פחדו פחד כי אלהים בדור צדיק', פירוש כי אלהי"ם מדת הדין בגזירה רעה ח"ו בדור שיש בו צדיק, וע"ז פחדו כי מסורת בידינו שהצדיק נתפס לכפר, 'ועתה אלהי"ם' במדת הדין בדור צדיק חיילא בכולל והוא ניצול, לזה אמר 'עצת עני תבישו', העצה גם התוכחה מן העני הצדיק תבישו, ואין אתם שומעים, ולכן 'ה' מחסהו' והוא לבדו ניצול, לפי שכבר הוכיח ולא נשמע, ומאי קשיא לכו 'אלהים בדור צדיק' עכ"ל.

עוד כתב החיד"א ז"ל ביוסף תהלות (מזמור נ"ג) וז"ל: 'לראות היש משכיל דורש את' וכו', אפשר להסמיך מה שכתבתי בעניותי בדרושים, דאמרו ז"ל (שבת דף קיט:) 'לא חרבה ירושלים עד שביזו בה לתלמידי חכמים', והוינן בה הרי היה ע"ז ג"ע וש"ד, וכתבנו דאם היו מכבדים ת"ח לא היו באים לזה, דהתלמיד חכם חשוב בעיניהם והיה מוכיחם ושומעים לדבריו, אבל כיון שהת"ח בזוים שומע אין להם, ובאו לידי עבירות גדולות, ומשום הכי החמירה התורה בכבוד החכמים, וכתיב (דברים י, כ) 'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים (פסחים דף כב:) כי הוא יסוד מיסוד התורה עיי"ש באורך. וזהו שאמר 'לראות היש משכיל שדורש את' לרבות תלמידי חכמים, דאם מכבדים התלמידי חכמים ויראים מהם – היו מוכיחים, ויש מקוה לישראל לשמור התורה, עכ"ל עיי"ש.

יג . ועל פי דרכו בקודש של החיד"א זצ"ל יש לפרש עוד המאמר את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, על פי מה שהבאנו לעיל דברי החובת הלבבות דהמדבר לשון הרע על חבירו נוטל ממנו עוונותיו ונותן לו מצוותיו שעשה. ונמצא דאם מדבר על תלמידי חכמים נותן להם המצוות שעשה, משא"כ אם מתיירא מהם ואינו מדבר נגדם, נשאר עם מצוותיו שאין הולכים על חשבון הת"ח. וזהו את ה' אלקיך תירא, מתי יישארו המצוות וחפצי גבוה שקיימת על חשבונך, שתהא נקרא ירא שמים, על זה אמרו חז"ל לרבות תלמידי חכמים, אם תתיירא מן התלמידי חכמים, ממילא לא תדבר נגדם לשון הרע, וממילא ישארו המצוות שלך ברשותך, ותהיה בגדר את ה"א תירא.

ובספר מלין דרבנן (מובא בספר דרך אמונה) כתב וז"ל: אמר ליה מלך קיסר לגאון, כתוב בתלמוד (ברכות דף ד:) 'העובר על דברי חכמים חייב מיתה', והלא העובר על דברי תורה ויש כמה לאוין חייב מלקות ארבעים. וזה הדבר רחוק מן השכל שתעשו דבריכם אתם עבדי השי"ת, יותר מהעובר על דברי תורה שהיא דבר השי"ת.

שתק הגאון לפני המלך ולא ענה דבר מפני כבוד מלכות. אחר חצי שעה שאל לפני המלך זה עבד המלך העומד בחוץ לפני שער המלך, למען שלא יעבור אחד מהמון העם ויכנס להיכל המלך בלתי רשות המלך, אם בא אחד ודחפו לעבד ורצונו לעבור וליכנס בלתי רשות, מה דינו של האיש הזה שלא שמע מעבד המלך, ודחפו ורץ ליכנס להיכל המלך.

אמר לו המלך, הרשות נתונה ביד העבד להכותו בסייף ולהמיתו, מבלי שידון אותו לפני ב"ד המלך, אלא תיכף מכהו בסייף שבידו, דאי לאו הכי כולם עוברים להיכל המלך, וזה אינו מכבוד המלך שזה העבד שמו לשומר המלך, אמר הגאון כן הוא האמת. נשתומם כשעה ושאל, אם אחד מהמון העם הקל בכבוד המלך או עבר על מצותו, כיצד דינו, אם הורגים אותו תיכף ומיד או עד שידינוהו בערכאות, אמר לו עד שידינוהו בערכאות. אמר למלך נמצא עבד המלך השומר כבוד המלך כבודו גדול מכבוד המלך, שהעובר על דברי העבד הורגין אותו מיד מבלי שידינוהו בערכות, והעובר על דבר המלך אין הורגים אותו מיד עד שידינוהו בערכאות, ויתכן יפטר.

אז אמר המלך די, תשובתך תשובה נצחת, והאמת אתכם שהת"ח עושים משמרת למצות המלך – מלך מלכי המלכים, והיא התורה, אם יעברו על דברי חכמים יעברו על כל התורה ח"ו, ע"כ.

יד. ועפ"י הנ"ל מדברי החובת הלבבות אפשר לפרש הגמרא (פסחים דף קיח.) 'כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו, וכתיב בתריה (שם כג, א) לא תשא שמע שוא'. וצריך ביאור מדוע עונשו חמור כ"כ עד כדי כך שראוי להשליכו לכלבים.

ואמרתי בזה דהנה אמרו רז"ל דהמאכיל נבילות וטריפות עונשו שהכלבים מלקקין את דמו, ומובא בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ג) 'מעשה בטבח בציפורי שהיה מאכיל לישראל נבילות וטריפות, פעם אחת שתה יין בערב שבת ועלה על הגג ונפל ומת, והיו הכלבים מלקקים את דמו, אתו שאלו לר' חנינא וכו' א"ל כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וזהו היה גוזל לכלבים ומאכיל לישראל ארפינון דמן דידהו אכלין, [והובא במדרש (ויק"ר ה, ו) ושם איתא שאירע דבר זה בערב יום הכיפורים], עיי"ש.

וא"כ יש לומר דאם הרב מוכיח את ישראל שלא יאכלו נבילות וטריפות וחלב, ואחר כך בא איש רשע ובליעל ומדבר סרה על הרב שאינו יודע מה שמדבר, נמצא דהמקבל ממנו לשון הרע זה אוכל אח"כ נבילות וטריפות וחלב ח"ו [דהרי אינו שומע בקול הרב כיון ששמע לשון הרע עליו, כמובן], ועל ידי זה מאכיל גם כן נבילות וטריפות ח"ו, וכיון שמאכיל נבילות וטריפות לאחרים עונשו שהכלבים מלקקין את דמו, וע"כ גם המקבל לשון הרע על אחרים ראוי להאכילו לכלבים, כי על ידי זה יכול לבוא לידי עון החמור להיות מאכיל נבילות וטריפות לאחרים, בעוונותינו הרבים.

טו. ואפשר להוסיף דזהו מה שהביא המדרש רבה ויקרא הנ"ל שדבר זה (המוזכר בירושלמי) אירע בערב יום הכיפורים, וטעמא מיבעיא מדוע דוקא בערב יום הכיפורים, הלא הכל בידי שמים. אך כיון דזה יכול לבוא ע"י שישמע לשון הרע מפי אחרים, או שיספר לשון הרע על אחרים, והרי אמרו חז"ל (יומא פ"ח מ"ט) דעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסו ויתרצה לו, א"כ אף אם יתכפר לו עון שבינו לשמים, אבל מה שדיבר או שמע לשון הרע על חבירו לא נתכפר לו כיון שלא פייסו, ע"כ אירע דבר זה בערב יום הכיפורים דייקא, דכיון דהאכיל את ישראל נבילות וטריפות רח"ל, א"כ החטיא את הרבים בזה והוי חטא בין אדם לחבירו גם כן.

וגודל העונש של השומע זלזול תלמיד חכם אפילו רק פעם אחת, רואים אנו במסכת בבא מציעא (דף פד:) וז"ל: רבי אלעזר [ברשב"י] בתר דנח נפשיה אוגניתיה דביתהו בעליתא [השכיבה אשתו את גופתו בעליה], יומא חד חזת תולעת דקא ריחשא מאוניה [יוצאת תולעת מאזנו] חלש דעתה, איתחזי לה בחלמא, אמר לה לא מידי הוא – יומא חד שמעי בזלותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי, עיי"ש.

וא"כ אם בארזים נפלה שלהבת מה יענו איזובי קיר, דאם רבי אלעזר ברשב"י ששמע רק פעם אחת ועם כל עוצם גדולתו לא ויתרו לו, א"כ אנו מה נאמר שלא נכווה בגחלת החכמים, והרבה פעמים שומעים בני אדם שאומרים "מה הועילו החכמים שיושבים ולומדים" ["קוועטשט א באנק"], או שאומרים "מדוע הרב מתערב בענינים שאין שכלו משיג, גם לנו יש רבנים היודעים ללמוד", אבל האמת הוא שאין מבינים החילוק בין לומדים תורה לשמה ללומדים תורה שלא לשמה רק לשם גאות ופניות, שתורה לשמה יש רק אצל יחידי סגולה שבדור.

טז. ועפ"י הגמרא פסחים הנ"ל דהמספר והמקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, ויליף לה מסמיכות המקראות 'לכלב תשליכון אותו' וסמוך ליה 'לא תשא שמע שוא', אפשר לבאר על פי זה גם תחילת הפסוק שם (שמות כב, ל) ואנשי קודש תהיון לי וגו' לא תשא שמע שוא, פי' על פי דברי החובת הלבבות הנ"ל שהמספר לשון הרע על חבירו, מקבל חבירו מעשים הטובים שעשה הוא. ולזה אמר הכתוב ואנשי קודש תהיון לי, שתהיו קודש לה' ולא תאבדו את המצוות שקיימתם, ואם תשאל איך תזכו לזה, על זה אמר העצה בפסוק שלאחריו לא תשא שמע שוא, שלא תדבר לשון הרע על חבירך, וממילא לא ילכו המצוות שעשית לחשבונו של חבירך הצדיק.

יז. וזהו הענין של אחד בעיר ושנים במשפחה, פי' דהמצוות ומעשים טובים שעשו אותן שדיברו עליהם לשון הרע, ילך להצדיקים שכל שיחתם הכשרה היתה רק בתורה ויראת שמים.

יח. והנה ידוע דיש ד' מדריגות בתואר האדם, א) אדם, ב) איש, ג) גבר, ד) אנוש, ואנוש הוא הפחות מכולם. וזהו כוונת הקרא, אמרתי אפאיהם, שקודם ביאת המשיח ישאר רק פאה מהם, כדברי הספורנו הנ"ל, וזהו שכתב הספורנו והמותר אכלה, אכל"ה מלשון כלתה נפשי, כמובא בספרים דכלי' מלשון כלתה נפשי, היינו שהקב"ה באמת חושק וחומד שגם המותר ישארו לפליטה, אך היות ואינם ראוים לישאר לפליטה כיון שדיברו נגד צדיקי ה' ואוהביו, על כן המותר אכלה.

יט. וזהו שאמר הכתוב אשביתה מאנוש זכרם, שאשבית מהרשעים שאינם ראויים להיות נקראים יותר מתואר אנוש, אשבית מהם התורה והמצוות שעשו, וזהו זכרם, פי' התורה והמצוות שנשארים לזכרון אחר פטירת האדם לעולם הבא, את זה אשבית מהאנשים שהם בחינת אנוש, ואתן את זה להצדיקים אשר הרשעים דיברו נגדם, כי בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי (סוטה דף מט.) והרשעים ידברו הרבה על הצדיקים, על כן אשביתה מאנוש זכרם, וזהו ישאר אצל הצדיקים, והם יהיו שארית הפליטה בביאת הגואל בב"א.

[ב]) מובא להלן.

[ג]) בו יבואר גודל הפגמים והעונשים שבאים על האדם האוכל מאכלות אסורות:

א. רוב אפיקורסות רחמנא ליצלן מתנוצץ באדם על ידי אכילת נבילות וטריפות, (תורת משה להחת"ס פרשת קדושים).

ב. מאכלות אסורות פוגם אפילו בשוגג, אלא שישתנה הפגם דבמזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמטם נפשו ונטמאת, (אור החיים הקדוש פרשת שמיני).

ג. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי, (רש"י פר' משפטים, שמות כב, ל).

ד. אין עבירה גדולה כל כך כמאכלות אסורות, שמזה יצאו מדינות שלימות לתרבות רעה – שלשה וחצי מיליון נפשות. (שו"ת דברי חיים סימן ז').

ה. כל מה שסובל האדם בעולם הזה הוא מפני שלא נזהר במאכלות אסורות, (זוהר הקדוש ח"ג דף מב.).

ו. יוצא מרשות הקדושה ונכנס לרשות הסטרא אחרא, (זוהר הקדוש שם).

ז. מדבק נפשו בסטרא אחרא וגועל נפשו ורוחו, ורוח הטומאה שורה עליו (זוהר הקדוש שם).

ח. אוי להם ואוי לנפשם כי לא יתדבקו בצרור החיים כלל, ודנין אותו לאחר מיתתו כאדם מגועל, כי הקב"ה גועלו בעולם הזה ובעולם הבא, (זוהר הקדוש ח"ג דף מא:).

ט. נעשה פני חיה רעה (זוהר הקדוש ח"ב דף קכ"ה).

י. נכנס בו מחשבת כפירה ומינות, (רמב"ם).

יא. הבנים יוצאים לתרבות רעה ח"ו, (אגרא דפרקא אות קכ"ו).

יב. מכניס טומאה בלבו ובנפשו של אדם, (מסילת ישרים)

יג. למה משיח לא בא בשנת הכת"ר? – תשובה! עבור שוחטים קלים, (דרך הנשר, שמרו משפט).

יד. כל האוכל מאכלות אסורות מעכב ביאת משיח צדקינו – מי החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו, והשכינה בגלות עדיין בעונינו? – מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום? עבור שוחטים שמאכילים נבילות וטריפות, (ברית מטה משה על הגדה של פסח).

טו. אין לו טהרה עולמית ומאבד חלק עולם הזה ועולם הבא (יש שכר עמוד מ"ב).

טז. נעשה מין ורשע, (האריז"ל).

יז. מליון יהודים נהרגו בשנת ת"ח עבור שוחטים קלים, (קב הישר פרק קב).

יח. שלשה וחצי מיליון יהודים יצאו מן הדת בגרמניה עבור שוחטים קלים, (שו"ת דברי חיים).

יט. שבע מאות אלף יהודים יצאו מן הדת עבור שנתפטמו במאכלות אסורות, (דגל מחנה אפרים פ' עקב).

כ. הבעל שם טוב בא לעולם לתקן השחיטה, (ברכת אברהם).

כא. אכילת נבילות וטריפות חמור יותר מחילול שבת קודש, (חפץ חיים).

רואים אנו מכל זה גם כן דהמכשול במאכלות אסורות מביא את האדם לידי מינות ועבודה זרה רחמנא ליצלן, והוא כדברי זקיני הרה"ק מאפטא זי"ע שאמר לאיש ההוא שאם לא אכל בנו חמץ בפסח אפשר להושיעו, כי בזה תלוי כל ענין חטא עבודה זרה, דאם אכל חמץ בפסח ח"ו אין לו הזכות והאפשרות לינצל מחטא עבודה זרה, מה שאין כן אם ניצול מאיסור חמץ.

[ד]) ופירשתי בזה מה שאומרים בהגדה של פסח, הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים וכו' השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, וצריך ביאור מה השייכות של הסיום לרישא של ענין המצה 'הא לחמא עניא'.

ואמרתי בזה עפ"י עובדא שהיה באיש אחד שהיו לו קשרי מסחר עם אדונים בעלי אחוזות, ובחוה"מ פסח היה אצל אדון אחד בעניני מסחר, ואירע לו מקרה רע רחמנא ליצלן דאותו האדון כיבדו בכוס שכר, והיהודי ששכח שפסח היום, שתה השכר.

אח"כ כשנזכר בא אל הגאון ר' יוסף שאול נתנזון זצ"ל אב"ד לבוב בעמח"ס שואל ומשיב, לקבל תשובה על זה. הגאון בעל שואל ומשיב שלחו להרה"ק מוה"ר יהושע זצ"ל מבעלזא, וציוה עליו שבשובו מבעלזא יבא אצלו עם תשובת הרה"ק מבעלזא. ויהי כאשר סיפר האיש למהר"י מבעלזא מה שאירע לו וביקש תשובה על מעשהו, הורה לו הרה"ק מבעלזא שיסע מביתו לארה"ק.

בחזרתו נכנס להגאון בעל שואל ומשיב כבקשתו, וכששמע את תשובת הרה"ק מהר"י, אמר שהיה רוצה לדעת מקור ענין זה שציוה עליו לנסוע לארה"ק. ואמר הרה"ק מבעלזא שהמקור לדבר זה הוא ממדרש איכה (איכ"ר א כח): 'גלתה יהודה מעוני שאכלו חמץ בפסח'. מבואר דעונש אכילת חמץ בפסח הוא גלות. ואם אדם צריך כבר לגלות מביתו למקום אחר, מוטב כבר שיסע לארה"ק.

אח"כ אמר הגאון מהרי"ש זצ"ל: ראו איך שיש לצדיקים עינים פקוחות ומאירות בתורה, דהטעם שעל תיבת 'ונכרתה' (שמות יב, יט) האמור גבי אוכל חמץ, הוא גרשיים, מה שאין כן בשארי לאוין דכתיב בהו נמי 'ונכרתה', אין הטעם גרשיים, לרמז דהתיקון של עון חמץ בפסח הוא גלות, ע"כ.

ורואים אנו בזמנים הללו שהרבה אנשים מאנשי שלומינו בארה"ק ובתפוצות הגולה, צריכים לנדוד למרחקים למשך שבועות או לחודשים לקבץ כסף עבור מטרות שונות, וטעמא מיבעיא מדוע צריך לנדוד למרחקים כדי למצוא את לחמו, והלא הקב"ה הוא זן ומפרנס לכל ויכול להזמין להם פרנסתם גם במקומות מושבותיהם. אך אחר שהרה"ק מבעלז והגאון בעל שואל ומשיב גילו לנו הסוד הזה, דמי שנכשל באיסור חמץ כתיב בו טעם 'גרשיים', שצריך לנדוד מביתו בגלות, אפשר דאנשים אלו נכשלו בעוונותינו הרבים בחשש של איסור חמץ אף במצות שאכלו, ע"כ צריכים לגלות מביתם ולמצוא טרף לחמם במרחקים.

וצריכים אנשים אלו ללמוד מזה מוסר השכל שכל עיקר הטעם שהולכים כ"כ הרבה בגלות הוא אולי משום שנכשלו באיסור חמץ רחמנא ליצלן, ומהם ילמדו אנשים אחרים, שתודה לה' לא היו צריכים לנדוד למרחקים עד עתה, שידעו מכאן ולהבא גם כן ליזהר מאוד בענין שמירת המצות, שיהיו באופן מהודר ביותר בלא שום חשש ופקפוק של איסור חמץ כלל.

והנה מובן מאליו דבני ישראל שאכלו מצות ביציאתם ממצרים, אשר התורה הק' (שמות יב, יט) מעידה על זה שהיו "עוגות מצות כי לא חמץ", היו המצות האלו שמורים מן השמים שלא יהא בהם אפילו נדנוד וחשש של חמץ ח"ו.

ובזה יש לפרש סיום הכתוב, "עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים", דבגלל שהמצות היו 'לא חמץ', ע"כ 'גורשו ממצרים', שלא היו צריכים עוד לצרת הגלות הבאה בעון אכילת חמץ בפסח ח"ו, ודו"ק.

ועיין בספר הק' אור לשמים (פרשת משפטים) על פסוק (שם כג, יד-טו) "שלש רגלים תחוג לי בשנה את חג המצות תשמור", וז"ל, דע"י מצות שמירת מצה שישראל שומרין בגלות המר הזה מתוך הדחק והלחץ, נזכה במהרה בימינו לקיים שלש רגלים וכו', ולראות פני ה' ולעלות לציון ברנה, כמצווה עלינו בתורתינו, אכי"ר. עכ"ל.

וזהו שאומרים, 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים', שמקוים אנו שמצה שלנו היא שמורה מן השמים כמו המצה שאכלו אבותינו במצרים, וממילא אין אנו מחויבים גלות ח"ו, דרק בעון חמץ כתיב גרשיים כנ"ל מבעמח"ס שואל ומשיב, ע"כ שפיר מסיימין על זה, 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל', שלא נצטרך ללכת בגלות ח"ו כעונש על עון חמץ ח"ו, ודו"ק.

[ה]) עיין לקמן מכתב מהרמב"ם שהובא בדגל מחנה אפרים פרשת עקב.

וד"ת עניים במקו"א ועשירים במקו"א, וכבר גילה לן מרן רשכבה"ג בעל חת"ס זצ"ל פתרון הדברים שקיבל כן מגדול אחד, וכ' בשו"ת חת"ס (או"ח סי' ר"ה) כי המלך זקן וכסיל יושב על כסא של ג' רגלים חזנים שוחטים וסופרים, וכ"כ בתולדות יעקב יוסף פ' נשא ד"ה והעולה, וז"ל: וכוונת המלך הכסיל ידוע שהלא מאכלות אסורות מטמטם הלב והמוח ומכניס מחשבת מינות וכפירה ואפיקורסות, וכמ"ש הרמב"ם באגרת הידוע מובא בדגמ"א פ' עקב משמו, ובפר"ח שולי בברכ"י בסי' פ"א, ובחת"ס פ' שמיני שרוב אפיקורסות בא ממאכלות אסורות.

אבל סוד כל הדברים ומטרה המרכזית הוא העברת הדת רחמנא ליצלן, וכמ"ש בשו"ת ד"ח (ח"א יור"ד סי' ז') שע"י השוחטים קלים יצאו מדינות שלימות מדת ישראל ואבד זכרם.

ועיין מה שכתב בספר טיול בפרדס (ח"א מער' שחיטה) כי כח הציונות נתהוה גם ע"י השוחטים הקלים ובשר טמא שנתפטמו שלומי אמוני ישראל.

[ו] ) בספר ברית מטה משה על הגדה של פסח, התאונן מרירות על רוע המצב וחורבן השוחטים, והא לך קצת מהעתקת לשונו: הבשר עדיין בין שינינו שאכלנו נבילות וטריפות עד כה, שהיה גודל המכשלה הזאת בישראל שהרבה שוחטים אין להם הרגשה וכו', דבר זה החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו והשכינה בגלות עדיין בעונינו, וכאשר נמצאו כמה קלקולים אשר אין להעלות על הספר כי קצר היריעה מלהשתרע וכו', ואין לנו פה לדבר ומי יוכל להגיד ולספר מה שעבר עלינו עד כה שגרמו לנו השוחטים כמה רעות וכו' עכ"ל.

[ז] ) ובספר התולדות – רבינו שניאור זלמן מליאדי מובא כל הסיפור בזה, לאמור:

רבינו הזקן בישבו במאסר, עברו עליו כמה ימים שלא אכל מאומה משום שלא היה שם מאכל כשר. שר בית הסוהר חשב שזהו מחמת יראתו מהמשפט ולכן אינו אוכל כדי שימות. וכאשר אמר לו כמה פעמים שיאכל ולא פעל בדבריו, צוה לחיילי המשמר להאכילו בעל כרחו. אך רבנו הזקן סתם פיו הקדוש בחזקה ולא יכלו לפתחו בשום אופן ותהי שם צעקה גדולה ורבנו היה בצרה גדולה. אך ה' ראה בעניו ויחלצו מצרתו כי בתוך כך בא השר הנ"ל לשם ושמע קול הצעקה ושאל מה זאת, וסיפרו לו. ויאמר השר, לאיש כזה לא יאות להאכילו בעל כרחו כי אם לדבר על לבו עד שיתרצה, ויכנס השר בעצמו אליו וישאלהו למה אינו אוכל, הלא מהמשפט יכול להיות וקרוב הדבר שיצא זכאי וכשלא יאכל ימות בודאי וכך יאבד עצמו לדעת ולא יהיה לו חלק לעולם הבא.

אין כאן מאכלים כשרים – ענהו רבנו הזקן – ומאכלי טריפה לא אוכל אף אם לא יהיה לי חלק לעולם הבא.

ואם אשיג לך מאכל כשר תאמין לי? – שאלו השר.

לעת עתה – ענהו רבנו הזקן – לא נצרך לי כל מאכל, כי קיבתי נחלשה וצריכים רק להשיג דבר מה כדי לחזק את הקיבה, ואם היו משיגים בשבילי מרקחת טובה מאיש יהודי הייתי אוכל.

ואם אשיג לך זאת תאמין לי? – שאלו השר.

אם אתה בעצמך תקח זאת מידי היהודי – ענהו רבנן הזקן – ושום אדם זולתך לא יגע בו עד שיגיע לידי, אוכל.

בפטרבורג עיר הבירה גר אחד החסידים המפורסמים, הגביר ר' מרדכי מליעפלי שהיה נכבד מאד בעיני השרים על אמונתו וישרת לבבו. וישלח השר מיד אליו שיכין לו במיוחד מרקחת טובה וכשרה בשביל איש יהודי. לבו של רבי מרדכי אמר לו שזהו בשביל רבנו הזקן, כי למה נצרך לשר מאכל כשר מאיש יהודי דוקא. ויכין מיד את המרקחת ובתחתית הקערה הניח פתק וכתב שם שברצונו לדעת מי הוא אוכל המרקחת, ומסרה השר לרבנו הזקן וכאשר פתח רבנו את הקערה מצא את הפתק.

כאשר תם האוכל, בקש רבנו הזקן עוד הפעם את השר להביא לו מרקחת, והשאיר קצת מהמרקחת בקערה ומתחת לזה שם פתק ויכתוב שם אני הוא האוכל ונמצא אני במקום זה ומיד לשלוח איש אחד לוילנה. השר מסר את הכלי לידי רבי מרדכי אשר מצא את הפתק של רבנו הזקן, ותחי רוחו ורוח כל החסידים.

מיד הכין רבי מרדכי מרקחת שני' ושלח לשר. ואיש אחד נשלח מיד לוילנה אף שלא ידעו על מה ולמה נשלח, רק בטחו בכח רבנו הזקן שבודאי בוילנה יוודע לאיש מטרת נסיעתו.

[ח]) עי' הערה הקודמת.

[ט] ) ראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תר"ג. וש"נ.

[י] ) נסמן בלקוטי שיחות חלק יז סוף עמוד 190 ואילך.

[יא] ) בראשית ב, יז.

[יב] ) נסמן בלקוטי שיחות חלק יב סוף עמוד 175 ואילך.

[יג] ) חולין דף יז ע"א. וראה רמב"ן מטות לא, כג.

[יד] ) ש"ך עה"ת קדושים יט, כג. הובא בלקוטי תורה ר"פ קדושים. וראה לקוטי שיחות חלק כד ריש ע' 133. וש"נ.

[טו] ) ויקרא יט, כג.

[טז] ) ברכות מ, סע"א. וש"נ. וראה ב"ר פי"ט, ה.

[יז] ) ראה ברכות לד, ב. ב"ב עה, א. ויק"ר פי"ג, ג. ועוד.

[יח]) בצפנת פענח פ' יתרו: וחתמו על שאלה זו כמספר ע' אלף.

[יט]) וכתב הרמ"א (יו"ד סימן פ"א) שלמרות שאנו פוסקים (באו"ח סי' שמ"ג) כשהילד אוכל מעצמו איסור שהוא רק איסור דרבנן והאבא עושה את עצמו שאינו רואה, אין הבית דין חייב לנזוף באב, זה רק "להלכה", אך באיסורים אחרים כמו בענין חילול שבת ומאכלות אסורות חייב הבית דין למחות באב, ובית הדין חייב למנוע בכח מהילד לאכול את המאכלות האסורות, וזאת למרות שמדובר באיסור דרבנן בלבד, כי מאכלות אסורות יזיק לילד בעתיד – כך כותב הפרי חדש שם – כי מאכלות אסורות גורם שהוא יהיה עם טבע רע, והסוף יהיה שהוא ייצא לתרבות רעה (ח"ו).

עוד כותב שם הפרי חדש, שלדאבוננו מאחר ואיננו יכולים להיות נזהרים בענינים אלו, זו הסיבה שרוב הילדים יורדים מן הדרך ועוזבים את הדת (ר"ל), ורוב הילדים הופכים להיות בעלי עזות פנים של הדור, ואין להם יראת שמים בלבם, ואפילו כשאומרים להם מוסר הם אינם יכולים לקבל זאת וכו', ומי לנו גדול יותר מ"אחר" [אחד מן התנאים, הרבי של התנא האלוקי רבי מאיר, שבסוף ימיו יצא לתרבות רעה] שהסיבה לירידתו מדרך הישר היה כי כשאמו היתה מעוברת עברה פעם אחת ליד בית עבודה זרה, והיא התאבה בטעם וריח של העבודה זרה, והריח הזה התפשט בכל גופה, וזה אשר גרם שירד מדרך הישר, לכן חייבים להיות זהירים מה שנותנים לילדים הקטנים לאכול, עכ"ל הפר"ח, (ועי' ג"כ במחזיק ברכה מהחיד"א שם אות י"ד וזב"ז אות נ"ג).

הגאון הצדיק והקדוש בעל המחבר של הספר בני יששכר כותב בספרו אגרא דפרקא (אות קכ"ו) בשמו של הצדיק ר' מענדעלע מרימנוב זי"ע תירוץ על הקושיא הגדולה, שאנו רואים הרבה ילדים כשהם קטנים עדיין הם הולכים לחדר ולומדים שם בהתלהבות רבה, מתפללים בכונה, ועונים אמן יהא שמיה רבא, ומתנהגים כהילדים הטובים ביותר, וכשהם גדלים הם הופכים להיות בעלי מדות רעות, ומפסיקים ללמוד ולהתפלל, מהיכן זה קורה, מדוע הם מחליפים את עורם, הרי זה צריך היה להיות ההיפך שבזכות לימוד התורה והמצוות שקיימו כשהיו ילדים קטנים יעמוד להם כשיהיו גדולים יותר, כפי הכלל שמצוה גוררת מצוה, ובינתיים מה שקורה הוא בדיוק ההיפך.

משיב על כך הרבי רבי מענדעלע זי"ע שהסיבה היא, כי שכשהיו הילדים קטנים הוריהם פיטמו אותם באוכל של גזל, אוכל שקנו בכסף שאינו כשר, ואצל אחרים שהכסף היה לכאורה כשר, אך קנו אוכל שאינו כשר והאכילו בזאת את הילדים, כך שהגוף ובשרם גדל ממאכלים שאינם כשרים, ועל ידי זה נבראו מדות רעות עם תאות לכל הדברים הרעים (השם ישמרנו) עכ"ד.

כך כותב גם האור החיים הקדוש (בסוף פרשת שמיני; ויקרא יא, מג) שכל אלו שאוכלים מאכלות אסורות, שקצים ורמשים, הם הופכים בעצמם לחתיכת שרץ, וזו כוונת הגמרא (פסחים דף מט:) שעמי הארץ הינם שרצים וילדיהם שקצים, כי בכך שהם אוכלים שרצים הם הופכים בעצמם לשרצים והילדים הם ילדי השרצים.

ועל כך מסיים האור החיים הקדוש, שכל זה כשאוכלים שרצים במזיד, אבל כשאוכלים בשוגג, לא הופך הנפש ממש בעצמו לשרץ רק שהוא הופך להיות טמא ואטום, וזאת אפילו כשהוא אינו יודע כלל שאכל איסור, במיוחד היום כשהאויר דחוס כך שבכל הארצות כולם ביחד, כמעט ואין דבר אחד שיהיה נקי מתולעים, ולכן כל מי שרוצה לשמור את נפשו שבאמת יזהר וישמר.

ובזוהר הקדוש (ח"ב דף קכה.) כתוב שמי שאוכל בשר בחלב [חלב עם בשר ביחד] הוא אינו פוגם רק את עצמו אלא גם את ילדיו, וכי לפגם זה תהיה השפעה לדורות.

[כ] ) ובספר אוצר הסיפורים מובא מה שאמר אדמו"ר הר"י מבעלז זצוק"ל על אמעריקא:

שמעתי מהריא"ז מרגליות שליט"א, ששמע ממו"ר הרב יהושע'לי זצוק"ל מבעלז, ונזדמן אז שבאו שני אנשים חשובים יראים ות"ח מאמעריקא ביחוד לבעלז, ובקשו להרבי כאשר שמתחילים לבא הרבה יהודים מארצות אירופה לאמעריקא, והמדינה שמה משובשת מאוד מחמת כי אין שם שום אדם גדול שיסדר בתי ת"ת והשחיטה ומקואות והקהלות וכו' כמו שצריכין, לכן למטרה זו נתאספו שמה היראים באמעריקא והם נבחרו מהאסיפה לנסוע לאירופה ולהביא לאמעריקא אדם גדול אחד, ובכן בראשונה באו לבעלז ומבקשים אותו שיסע עמהם עם כל המשפחה לפחות על שנה אחת שיסדר שם הנ"ל, ואח"כ יסע עם ב"ב חזרה לבעלז. והצירים החשובים האלו בכו בבכיות ותחנונים לפני הרבי זצוק"ל שזהו הצלת נפשות, ולא לבד על נפשות אלו היהודים שכבר באו, אלא שהוא גם כן הצלת נפשות אלפי ורבבות ישראל שיבואו אח"כ, והמקיים נפש אחת מישראל אחז"ל (סנהדרין פ"ד מ"ה) כאלו קיים עולם מלא, כ"ש לנפשות רבות מישראל. והם ספרו לפניו מגודל השפלות ביהדות שבאמעריקא, והכל הוא מחמת שאין שם אדם גדול, ואם הוא יבא עמהם, אליו כולם ישמעון וייראון, ויהיה בזה תועלת גדול לכלל ישראל אשר מתחיל לבא שמה, והרבי זצוק"ל השיב להם שישבו בבעלז איזו ימים עד שיתיישב בדעתו מה להשיב להם תשובה.

ואמר מו"ר הרב מבארניב הוא כבר היה שם איזה שבועות והיה צריך ליסע לביתו, אבל יען שרצה לשמוע תשובתו הרמתה אל האורחים הצירים, לכן כדאי היה לו לשהות עוד איזו ימים. וכן הוה כעבור איזו ימים קרא הרבי להאורחים הצירים להשיב להם תשובתו, וכה אמר הרבי זצוק"ל, דעו כי ידוע הוא כי אויר העולם הוא מלא מהחיצונים ר"ל, וכמו שאמרו חז"ל בברכות (דף ו.) 'אינהו נפישו מינן ככסלא לעוגיא', וכמעט לולא רחמיו ית"ש לא היתה במציאות להיות אפילו רגע אחת בעולם הזה, מחמת גודל רבוי הקליפות אשר סובבים ועומדים עלינו ר"ל על כל צעד ושעל שאנו הולכים. והנה בארצות אירופה כבר היה שם בדורות הקודמים קדושים עליונים ראשונים ואחרונים וגם בעלי התוספות וכדומיהן, והם בגודל קדושתן וכח תורתם טיהרו את האויר מהקליפות, ובפרט אחרון אחרון שריחם ה' על ישראל ושלח עירין קדישין משמיא הבעש"ט והחברייא ותלמידיהון ותלמידי תלמידיהון, שהם טיהרו האויר עד סוף כל הדורות שיוכלו ללמוד ולעבוד את ה' שם, אבל בארצות האלו של אמעריקא שם מבריאת העולם ועד היום עוד לא היו שם אנשים גדולים מטהרי האויר, וזש"כ (בירמי' ב, ו) 'המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ צי' וצלמות בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם'.

ולכן אין חידוש לנו מה שאתם מספרים לי מגודל עזיבת התורה שיש שם באמעריקא, כפי לפי הבנתינו אשר כמעט ר"ל אפשר ניטל שם הבחירה מהאדם ומוכרחים ר"ל לחטוא, לכן גם אני מפחד ממני בעצמי ליסע ולבוא שמה בארץ הזה אשר לא עבר שמה איש, וגם איני מאמין שגדולי צדיקי אחרים מדורנו מהאדמורי"ם שירצו לבא שמה אצלכם, כי יראו לנפשם לילך שם, אבל אייעץ לכם שתסעו למדינת ליטא ושמה יש גדולים וגאונים וגם צדיקים אשר הם אינם מבינים כ"כ גודל הסכנה עבור נפשם שם, ותוכלו למצוא שם אחד מהם אשר יסע עמכם לאמעריקא, והוא יסדר ויתקן כל מה שצריך לכם.

וספרתי זאת פעם אחת בהיותי בר"ח לקבל פני קדשו של מרן הגה"צ רבינו יוסף חיים זאנענפעלד זצ"ל הגאבד"ק פעיה"ק ירושלים תובב"א, ואמר לי אמת הדבר, שגם הוא שמע זאת מאיש נאמן. וסיים לי רבי שהם נסעו למדינת ליטא ולקחו עמהם לאמעריקא את הרב הגאון האדיר ר' יעקב יוסף זצ"ל, והוא התחיל לסדר שם בתי הת"ת וסדרי השחיטה כידוע.

וכשספרתי המעשה הזאת על הגה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע, עלה על לבי לפרש הפסוק (שמות כב ל) "ואנשי קודש תהיון לי – ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", אם רוצים לדעת מי הם אנשי קודש תראו אם מזהירים על בשר בשדה טריפה לא תאכלו – ואם אומרים שתאכלו תדעו שהם מהערב רב (עיין ד"ת וישלח, ובד"ת פרשת בשלח, והיכל הברכה פרשת ואחנן, ובספר הערב רב והמסתעף י"ח חלקים, ובהקדמת מהרח"ו ועוד, הסימנים לדעת מי הם הערב רב), וכמבואר בכנסת יחזקאל פרשת משפטים על הכתוב ואנשי קודש, (וע"ע בספרי שחיטת ואכילת בשר כהלכתה באריכות), וז"ל: דהנה היצר הרע בעוונותינו הרבים בחר לו דרך יותר מרווח לעבודתו, ואינו הולך לכל אחד ואחד בפרט להסיתו על כל עבירה מיוחדת, כי אם הולך לבית המטבחיים אשר משם יאכלו בני ישראל בשר ומסית את השוחט או את הקצב להאכיל ח"ו נבילות וטריפות וממילא יש לו בידו כל העיר, כי הנבילות וטריפות מטמטם את לבם וממילא בנקל לו ללכוד את כל העיר ברשתו.

והנה מהר"י מבעלזא זי"ע הלך בדרך הבעש"ט ועסק הרבה בתיקון השחיטות בכל העולם, כמבואר בדברי תורה להגאון הצדיק בעל מנחת-אלעזר זצ"ל (ח"ג פ"ו) שעמודי העולם נתרופפו, עד שבא הבעש"ט הק' וחיזקם, וז"ל:

שמעתי בשם הבעש"ט הק' כי בא לעולם הזה לתקן תיקון עולם ואשר היו ג' עמודי העולם מתרופפין, עמוד התורה ע"י הדרשנים שהלכו מעיר לעיר לדרוש דרשות של דופי והיו קלים ופוחזים, עמוד העבודה ע"י החזנים הקלים, עמוד גמ"ח קלקלו שוחטים הקלים דע"י שנתנו בעלי בתים לעניים לאכול מבשר נבילות וטריפות משחיטת שוחטים הקלים נמצא שלא עשו גמ"ח רק עוד הכשילו את העניים הסובבים ממקום למקום, עד שבא הבעש"ט והיה בתחלת ימיו שו"ב, ואח"כ היה ש"ץ ועורר לבב העם בתפלותיו, ואמר תורות ע"ד האמת לתקן אלו הקלקולים.

[כא]) ראה באריכות שער המצוות להאריז"ל פרשת עקב. ובספרנו פ' עקב.

[כב]) המובא בסה"ק דגל מחנה אפרים פ' עקב ובצפנת פענח פ' יתרו. והבאניהו לעיל.

[כג]) שהעתקתי שם סיפור בענין מזוזה מכ"ק אדמו"ר זי"ע בלי שם בעל המעשה, כדי לעורר גם את אלה שאינם ידידי חב"ד, וד"ל.

[כד]) בהיותי בגיל 13 שנה הייתי הולך כמה פעמים [בשעות הצהרים כשהילדים היו משחקים] לבקר אדם זקן בן שבעים שנה ששכב במטה הרבה שנים ולא היה יכול ללכת, ונתתי לו לאכול סעודת צהרים. פעם אחת שמעתי מאאמו"ר ז"ל שאמר בדרשה בענין תפילין ומזוזה, שמי שיש לו מזוזה כשרה ניצול מכל פגעי הזמן, והרבה פעמים יכול להיות שרואים אנשים זקנים שהולכים עם מקלות, או שאינם יכולים להלך ברגליהם כלל, ואם היה להם מזוזות כשרות היו יכולים ללכת ולקום מהמטה לבד, בלי עזר של אנשים, כמו שכתוב בתורה (דברים ו, ז) "ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", ועורר אז אאמו"ר בענין המזוזות הקטנות שרובם פסולות, שמכרו אז באה"ק מזוזות נדפסות רחמנא ליצלן בעד חצי לירה [שאז היה זה לערך 15 סענט], ואמר אז אאמו"ר שהמזוזה הזאת אינה שוה כלום וכו'.

והנה פעם בעת ששמשתי את הזקן הזה, נזכרתי בדברי אאמו"ר זצ"ל, שאם המזוזה כשרה יכולים ללכת לבד כו'. רצתי תיכף לאמי תחי' ובקשתי ממנה מזוזה בשביל היהודי הזקן, והסרתי מן המשקוף את המזוזה הישנה של הזקן, ומצאתי שם נייר קטן נדפס עשרת הדברות, ושמתי במקומה מזוזה חדשה כשרה, ועד כמה חדשים התחיל הזקן הזה ללכת לבד והיה בא כל יום לבית המדרש, והיה יכול כבר לקיים "ובלכתך בדרך".

[כה]) ואעתיק ממקצת מספר האבי"ב מהנוגע לדעת בדורנו, וז"ל: ר' נתן אדלר ותלמידו ר' משה סופר מפ"ב מקובלים בנסתר, רבי נתן אדלר רצה לפסול השוחטים דפרנקפוט דמיין, ולהכניע חותם הסטרא אחרא ששורה על שוחטים פסולים בסוד על חרבך תחיה וגו', ואלמלא השיג כל רצונו בא משיח, אך הס"ם העמיד עליו רודפים קצבים והוצרך לברוח מפ"פ, ועל ר' משולם סטימניץ מפ"ב [הצה"ק רבי משולם איגרא] כתב – נשמת שרף, ועל הנודע ביהודה כתב – עינו כעין חשמל, ועל מדינת מעהרן פיהם כתב – נחתם היא עם חותמו של ס"מ [סמ"ך מ"ם] ר"ל, וישמור עצמו כל בעל נפש לעבור שם [ואין לך דבר שעומד בפני התשובה].

ובעיר פראג כל זמן שהיה הנודע ביהודה בחיים לא היה יכול הס"מ להיות שם, רק בדוחק בבחינת אורח, ועכשיו מולך שם, ותחילת הקלקול יצא ע"י חזן וקאה"ר וכו' – ועל בתי כנסיות אלו כ' שם כל תפלתם בהם תועבה כמו אשר מתפלל בבית הכבוד, וגרוע יותר כי שם אשר מזכירין שם, ועוד זאת היה לי לפלא, כי בבית מו"ח [הצה"ק רבי הלל מקאלאמייע] היה כלב מונח תחת שלחנו תמיד ובשום אופן לא היה כח לגרשו מן הבית, וכל הכאות בו לא הועילו, וכאשר ראה הוא כן, אמר לי [האיש מעשרת השבטים] למה אינו מתקן את הכלב הזה, וכי לא ידע מנהו, כי זה היה רב לוע"ז ממקום פלוני ושהיה סמוך לו, אשר קללו בקללות נמרצות, ונתגלגל בכלב הזה, והיא בסוד 'ויקרא לה נובח בשמו' (במדבר לב, מב), כי ל"ה ראשי תיבות ל'שון ה'נכרים, [וכזה כ' בילקוט ראובני גם בר"ת ל'שון ה'רע].

וחשבתי שאינו כדאי להזכיר זה למו"ח, אך בא היום וכו', ספרתי דברים הנ"ל למו"ח אשר אמר לי האיש הנעלמי הנ"ל, והשיב לי אני לא אדע איזה תיקון לעשות לו, והגדתי זה להנ"ל, וא"ל זה תיקונו אשר יעשה לו והגדתיו למו"ח ועשה כן, ומן אותה השעה נעלם הכלב ולא בא עוד והיה לפלא, וגם בעיני יפלא, והאיש הנ"ל ברגלו בא וברגלו הלך בבוקר אור אס"ח אחר תפלת שחרית, והיה ברצוננו שיסע על מסילת הברזל כנהוג ולשלם בעדו, ולא רצה לקבל שום ממון לעזר, וכתב כי אם לקיים את פקודתו אשר קבל מן הראשים שלהם, להיות פסח אצלינו לבד, ושוב לשוב לדרכו אשר פנה על דרך קאשויא, ומשם דרך פולין ורוסיא לפנות, והלכתי אני עם בני הישיבה שלי שהיו לי לערך ע' תלמידים אז, ללותו לדרכו, עד כי נעלם. עכ"ל.

([כו] וז"ל שם: בלומדי מסכת סנהדרין במסגרת הדף היומי, כשהגעתי לדף ל"ז, במאמר חז"ל 'כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'. ובעת לימוד גמרא הנני מתעמק מאוד ואני רוצה להשיג בעצמי את פירוש רש"י ז"ל שהנני נכדו. ורק כשאני גומר להבין את הגמרא מעצמי אני מעיין בפירוש רש"י ז"ל.

והנה כאשר הגעתי למאמר הנ"ל "כאילו קיים עולם מלא", התבוננתי בדבר ועשיתי חשבון כמה נפשות יכולים לצאת מבן אדם אחד כדי להגיע לעולם מלא. חשבתי כך שהעולם יכול להתקיים רק ששת אלפים שנה, ומהיום יש לערך מאתים וארבעים שנים עד לסוף העולם, ועשיתי חשבון שאם יש לאדם אחד חמשה ילדים ולכל אחד מהם יש חמשה ילדים, יוצא שבמאתים וארבעים שנה יֵצֵא מאדם אחד שבע מאות אלף (700,000) נפשות, וזה נקרא עולם מלא ממש. ושמחתי מאוד בחידוש זה וחשבתי שצריך אני להשתדל להציל נפשות ישראל מעולם התוהו. וחשבתי לעצמי, אי, אי, אלמלא היה הרבי שלי עדיין חי בעולם הזה, הייתי הולך אליו תיכף לגלות לו המסתרים במאמר הזה.

כשגמרתי את הלימוד ניגשתי לארון הספרים והוצאתי משם ספר אחד שקיבלתי במתנה, ופתחתי את הספר, ומצאתי את שאהבה "נפשי", סיפור נפלא על מאמר חז"ל הזה. ואחר כך למדתי עוד הפעם את המשנה הנ"ל ומצאתי בפירוש רש"י ז"ל, לפיכך נברא אדם יחידי – … להראותך שמאדם אחד [אדם הראשון] נברא מלואו של עולם, ע"כ לשון קדשו.

כשסיפרתי לחבירי שהוא למדן גדול, את הסיפור הנ"ל, העיר לי שחשבוני הוא טעות גדול, ואמר לי, לקחת עושה-חשבון (הנקרא מחשבון, קאלקולעיטא"ר בלע"ז) ולספור י"ב פעמים כפול חמש, ויצא מזה לערך חמישים מיליון נפשות, לכן אשרי חלקכם של כל אלו שמעוררים בני אדם ללימוד הדף היומי.

פרשת נח

דרשה שדרש כ"ק אדמו"ר שליט"א בסעודת ר"ח לילדי תשב"ר ובחורי ישיבת זכרון יחיאל בלאָס אַנדזשעלעס.

יום ג' פרשת נח, ר"ח חשון תשנ"ו לפ"ק

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: (בראשית ו, ט).

– א –

ודקדקו בזוה"ק (תוספתא דף נ"ט ע"ב) ובאור החיים הק', נח נח תרי זימני למה לי, היה לו לכתוב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו'. לכן פירש רש"י: 'ד"א ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים' (ב"ר ל, ו), ופי' בשפתי חכמים וז"ל: ונ"ל דרוצה לומר מדכתיב אלה תולדות נח ומפרש נח איש צדיק, ש"מ דמעשים טובים איקרי נמי תולדות, ומדנקט בתחלה איש צדיק ואח"כ ויולד נח וגו' ש"מ דמעשים טובים עיקר תולדותיהם. עכ"ל.

ואפשר לפרש ענין כפל הלשון נח נח איש צדיק, דהנה איתא בפרקי אבות (פ"ו מ"א) 'רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו' וכו', ואח"כ איתא במשנה שם, 'אוהב את המקום אוהב את הבריות' וכו'. וצריך ביאור הסמיכות של 'אוהב את המקום' ל'אוהב את הבריות'?

כפי שאוהב את הבריות הוא סימן כמה שאוהב את המקום

ואפשר לבאר כוונת המשנה, דאם רוצים לדעת אם הוא אוהב את המקום, הסימן לזה הוא אם "אוהב את הבריות", דכפי מדת אהבתו לבריות כן הוא אהבתו למקום.

וזהו ביאור הכתוב, נח איש צדיק, אם רוצים לדעת מדת צדקתו של נח, הסימן לזה הוא מה שפתח אלה תולדות נח, שהיה נוח לבריות, ועל ידי זה ניכרת מדת צדקתו גם למקום, וזהו שמסיים הכתוב תמים היה בדורותיו, שהיה נח לבריות בני דורו, ודו"ק.

– ב –

מי שמתנהג כראוי, אחרים ילמדו ממנו

ועוד אפשר לפרש הכתוב אלה תולדות נח, דאם רואים תולדות, בנים שהם נוחים לבריות, סימן הוא שהוא יהיה איש צדיק, ועל ידי זה שילדים אחרים רואים איך שאחד מתנהג בנחת עם חבירו, ילמדו ממנו ג"כ הדרך הטוב הזה. וזהו שפירש רש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, דמעשים טובים עיקר תולדותיהם כנ"ל, דזהו מוליד גם אנשים אחרים שילכו בעקבותם, והבן.

– ג –

ליזהר מאוד באהבת ישראל ולא לדבר לשה"ר על חבירו

איתא בירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. פי' שר"ע מלמד אותנו הדרך האמיתי שנוכל ליכנס עי"ז לכלל שמירת מצוות התורה הק', ע"י מצוה רבה זו של "ואהבת לרעך כמוך", דהרי פשוט שאם חבירו גרם לו רעה ח"ו אסור להחזיר לו רעה, דזהו בכלל הלאו של "לא תקום" (שם), רק עיקר המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" הוא שאפילו אם יודע בבירור שחבירו יחזיר לו רעה תחת הטובה, אף על פי כן מרוב אהבתו לכל אחד מישראל שזהו המצוה היסודית שהוא כלל גדול בתורה, אעפ"כ יעשה לחבירו חסד, ואם מתנהג באופן הזה אז יודע שמקיים מצוות ה' ואינו מכוון לתועלת עצמו רק למען קיום מצוות ורצון השי"ת. וזהו כלל גדול בתורה שע"י מצוה הלזו יהיה לו מפתח ליכנס לכלל שמירת מצוות התורה הק'.

ומאוד צריכים ליזהר במצות אהבת ישראל. הרבה פעמים קורה שאחד עושה עוולה נגד חבירו, וחבירו יש לו טינא בלב עליו. ואין זה מהנכון מפני שגורם לכמה עבירות, 1) שנאת ישראל, 2) לשון הרע על חבירו, 3) מחלוקת, ועוד כמה עבירות. ע"כ הדרך הנכון הוא שילך המתבייש לחבירו ויאמר לו היתכן שעשית לי עוולה כזאת (עיין מג"א או"ח סימן קנ"ו סק"ב). ומובן מאליו, דאם רוצה לשכוח מכל מה שעשה לו חבירו, ולמחול לו עלבונו, הרי זה מדת חסידות ותבא עליו ברכה.

ומגודל הפגם של חטא לשון הרע מובא בספר הק' חובת הלבבות (שער הכניעה פ"ד), דהרבה אנשים כשבאים לעולם הבא מוצאים שם על חשבונם מצוות שלא קיימו מימיהם, וכן להיפך, מצוות שקיימו אבל אינם עולים על חשבונם. והטעם לזה, כי מצוות אלו קיבלו במתנה מאנשים שדיברו עליהם לשון הרע ורכילות, וכן להיפך אם הוא דיבר נגד חבירו הרי חבירו נוטל ממנו כל מצוותיו, ועל כן חסרים מחשבונו כל המצוות שעשה בחייו, (וכן הוא בספר חסידים, של"ה, מגיד מישרים פ' ויקהל, ועי' מהרש"א ע"ז דף יט, וישמח משה פ' תצוה). בהעלות האדם דבר נורא זה על לבבו, רעדה ופלצות יאחזנו, איך שגרם בדיבור פיו שכל המצוות ומעשים טובים שיגע עליהם לקיימם בכל ימי חייו, ניטלו ממנו במשך כמה דקות ע"י איזה דיבורי לשון הרע נגד חבירו, וניתנו לחבירו שעליו דיבר לשון הרע. ועל כן צריך כל אחד ואחד ליזהר מאד בזה, שלא לדבר לשון הרע נגד חבירו.

– ד –

גודל חשיבות קיום מצות מזוזה

אנו מלמדים את בנינו לנשק המזוזה בכל ערב קודם השינה, ואומרים שד"י שהוא שמירה להבית. ונחוץ מאוד לדעת אם המזוזה היא באמת כשרה, כי בעוונותינו הרבים 97 אחוז מהמזוזות בזמנינו הם פסולים לדאבונינו. והבנים צריכים לעורר את הוריהם מענין גדול זה, כי הרבה פעמים אין יודעים ואין מרגישים בזה, שרוב המזוזות הקטנים שמוכרים כהיום בחניות הספרים וכדומה פסולים המה.

סגולת המזוזה לשמור את האדם וביתו בכל עת ועונה, כמו שנתבאר בהלכות מזוזה (דרכי משה יו"ד סימן רפ"ז בשם מהר"ם), דכל בית שיש על פתחו מזוזה כשרה א"א לשום שד ומזיק לשלוט עליו. ע"כ צריכים ליזהר מאוד בקניית מזוזה שתהא כשרה למהדרין מן המהדרין.

לפני איזה שנים נזדמן לי לדרוש ברבים בבית המדרש בבארא פארק מענין קדושת תפילין ומזוזות. באותה שבוע קרה מעשה נורא בארגענטינא, תאונה במטוס שהיו עליו 179 בני אדם, בגובה עשרת אלפים רגל. על המטוס היו ששה אנשים מאחבנ"י, רב אחד, משגיח אחד ועוד ארבעה יהודים. אחד נמצא אז על אילן, בלי שום היזק בעז"ה, אחד מהם היה ג"כ על האילן ורגלו האחת נשברה ל"ע, שנים מהם היו על הר גבוה עם פצעים קלים, והששי נהרג אז ל"ע.

עלה אז בדעתו של אחד מהניצולים של התאונה, שאולי הששי שנהרג ל"ע לא היו לו מזוזות כשרים, וכשהלך לנחם את משפחת היהודי הששי שנלב"ע, בדק את המזוזה בחדר שהיה ישן הנהרג, ומצא בנרתיק המזוזה [מזוזה האלטער] עשרת הדברות נדפס על נייר פשוט!!! אז הבינו כולם מדוע לא ניצול היהודי הששי. וידוע מה שכתב מרן הבית יוסף זי"ע (יורה דעה סימן רצ"ו) שגבי מזוזה רואים נס גלוי, שמי שאין לו מזוזות כשרים הרי הוא ניזוק ל"ע, ומי שמזוזות ביתו כשרים ניצול מכל צרה וצוקה, עיי"ש.

בעת ההוא דיווחו כל עיתוני הסביבה אודות המאורע, וכולם הוסיפו [אף הנכרים] שרואים בחוש איך שהקב"ה שומר את עמו ישראל, שאף אחד מהנכרים לא ניצול מתאונת המטוס, רק חמשה אנשים מאחבנ"י, והיה קידוש השם גדול מזה.

הרבה אנשים אין יודעים ההלכות בדיוק איפה צריכים לשים המזוזה, למשל במרפסת הנקרא פארט"ש, וכן בארונות קיר [קלאזעט"ס בלע"ז] וחדרי מחסן [הנקראים סטארעדז"ש רו"ם] שיכולים ליכנס בהם, צריכים לשאול שאלה אצל רב מורה הוראה. וכן מפתח הבית לחצר ג"כ צריך מזוזה.

ואיתא בספר הק' ישמח משה (בהנהגות, נדפס בתהלים תפלה למשה), שבמצוות ציצית, תפילין ומזוזה צריכים לדקדק בכל פרטיהם ודקדוקיהם, וכמבואר באריכות בספרינו "מזוזת שלום".

– ה –

חשיבות התורה של תשב"ר

איתא באבות (פ"ה מכ"ו) בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה וכו', כי זמנים הללו של האדם מסוגלים ביותר ללימוד המיוחד לאותו הזמן, ימי הנערות והעליה, וצריך להשתדל ולהתאמץ ללמוד ולחזור עוד הפעם ועוד הפעם מה שלמדו, כדי שיהיה נשרש בקדושה תיכף בימי הילדות והבחרות, ועי"ז מכשיר את הילד והבחור יסוד חזק ואמיץ לבנות עליו בנין חזק במשך כל ימי חייו, כמו שכתוב בקהלת (יא, ט) שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותיך. שמח בחור, פי' אין שמחה כשמחת התורה (לשון ראשונים), שע"י שילמד בשמחה את התוה"ק, מבטיח לו הכתוב ויטיבך לבך בימי בחורותיך, ועל ידי זה יהיה היסוד של הבנין טוב וחזק, ויהיה לו טוב כל ימי חייו. שהתורה שלומדים בימי הילדות והבחרות נקרא תורה לשמה, כמו שכתב בספר הק' אגרא דפרקא, ותורה לשמה נקראת תורת אמת כמבואר במלאכי (ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון".

ויש לפרש הכתוב, שעל ידי שלומד תורה לשמה שנקראת 'תורת אמת', על ידי זה ממילא ועולה לא נמצא בשפתיו במשך כל ימי חייו, רק יעסוק בתורה עוד ועוד, כמאמר המשנה (אבות פ"ו מ"א) 'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה', פי' שיעסוק בתורה עוד ועוד בלי הפסק. וע"י שלומד בהתמדה וחוזר פרקים משניות ופרקים שלמים בגמרא, ומדבק א"ע בתוה"ק ובדביקות השי"ת שאורייתא וקוב"ה חד הוא, נמשך לו חיות מכל תיבה שלומד, וכדכתיב בפרשתינו (בראשית ו, טז) צוהר תעשה לתיבה, ופירש רש"י 'אבן טובה המאירה להם' (והוא מב"ר לא, יא), ופירשו רבותינו תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע שכוונת הכתוב שיעשה בהירות וחיות להתיבה, שתאיר באור וקדושה עליונה. אבל בתינוקות של בית רבן שלומדים תורה לשמה, אז כל תיבה שלומדים הוא אבן טובה המאירה להם, ועי"ז זוכים לדברים הרבה כנ"ל.

– ו –

חשיבות ימי הנערות

בנים יקרים!!! אתם צריכים לדעת שיסוד חיי האדם הוא כשהוא בקטנותו, כי כל הצדיקים נתקדשו כבר בצעירותם כשהיו קטנים ביותר, וכידוע מהצדיק הק' ר' מרדכי'לע מנאדבורנא זי"ע כשהיה ילד בן ג' שנים, והילדים שחקו אז עם טאשטיכל ע"י שאחד החזיק את הטאשטיכל ושני ילדים מב' הצדדים רצו לתפוס הטאשטיכל, והצדיק הנ"ל בשעה שהוא נענע את הטאשטיכל אמר כל רגע "שויתי ה' לנגדי תמיד", וכל הילדים אמרו אחריו שויתי וכו', וכשהיה כבר בן שבעים שנה אמר פעם כי מיום היותו בן ג' שנים הכיר את בוראו ולא שכח אף רגע אחת מהקב"ה.

וכמו כן ראינו ושמענו אודות הרבה צדיקים שבהיותם בני י"ג שנים נבחנו על מסכתות שלימות בעל פה, וכמה מהם גמרו כבר אז את כל הש"ס, וכל זה ע"י שלמדו הרבה תורה בילדותם כשהיו קטנים, שאז לומדים תורה לשמה ויכולים לזכות בשעה לימוד התורה בקטנותם יותר ממאה שעות בגדלותם.

– ז –

גודל עניית אמן יהש"ר, ובפרט מהבל פיהם של תינוקות

איתא בחז"ל (בבא בתרא דף ח:) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב, ג), "אלו מלמדי תינוקות". פירש רש"י 'מצדיקי הרבים הן שמלמדים ומחנכין אותן בדרך טובה', עכ"ל. הרי שעיקר שכר הגדול הגנוז למלמדי תינוקות של בית רבן לעתיד לבוא, הוא עבור מה שמחנכין ומדריכין את התלמידים בדרך הישרה.

ובשבת (דף קיט:) 'אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן'. רואים אנו מזה גודל מעלת תינוקות שלא טעמו טעם חטא. וחז"ל לא ביארו איזה הבל, ומסתימת לשונם נראה כי הכל במשמע: תורה ותפלה, וכיוצא. ומצאנו בחז"ל (סנהדרין דף קי:) 'קטן מאימתי בא לעולם הבא? משעה שיאמר אמן'. ובשו"ע (או"ח סי' קכ"ד ס"ז) כתב המחבר, 'לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו'. וברמ"א שם: 'וילמד בניו הקטנים שיענו אמן, כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא'. ומביא המג"א (ס"ק י"א) משל"ה הק', 'וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה, ואותן שרצים ושבים בבית הכנסת בשחוק, מוטב שלא להביאם'. עכ"ל.

עוד איתא בשבת שם (דף קיט: ובתוספות שם) 'העונה אמן בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה', (וראה תיקוני זוהר יט, דף מ:; ובזוהר ח"א לח:, ח"ב קכט:, וברע"מ ח"ג דף כ.;), [וברעיא מהימנא (שם) הגירסא "אמן יהא שמה רבה מברך" ולא "אמן" בלבד"].

הרי רואים מזה שעצם אמירת אמן ויהא שמיה רבה שגבה מעלתה עד מאד שמבטל כל טנרין תקיפין ופגעים רעים וגזירות קשות רחמנא ליצלן, ומשפיע השפעות טובות ומקרב קץ גאולתנו ופדות נפשנו, עד שאמרו חז"ל בסוטה (דף מט.) ד'עלמא קיימא אאמן יהא שמיה רבא דאגדתא', ועכשיו אנו יכולים לשער כמה גדול כחם של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ומקיימין העולם בהבל פיהם כשיענו אמן יהא שמיה רבא.

ומגודל מעלת וחשיבות תינוקות של בית רבן מובא בחז"ל (מסכת כלה רבתי פ"ב ה"ט) וז"ל: 'כל יום מלאך יוצא מלפני הקדוש ברוך הוא לחבל את העולם וכו', וכיון שהקדוש ברוך הוא מסתכל בתינוקות של בית רבן מיד נהפך כעסו לרחמים'.

ואיתא בזוהר הק' (ח"ג דף רפה:) בשעה שבני ישראל עונים אמן, נפתחים בשמים שערי ברכה ושמחה.

– ח –

משל מתאים מהרה"ק מאפטא זי"ע על הכסילות של הפתאים המאבדים הון יקר בביטול עניית אמן

איתא מהרה"ק מאפטא זי"ע בעל מחבר ספר אוהב ישראל על התורה (פרשת עקב), על המדרש, והיה עקב תשמעון (דברים ז, יב), הדא הוא דכתיב (תהלים קכו, ו) הלוך ילך ובכה וגו'. והיא פליאה.

ואמר הרה"ק מאפטא, עפ"י משל לאחד שהיה מחוסר פרנסה לא עלינו, והיה צריך ללכת ולקבץ במקומו שיתנו לו צדקה, והיה לו לבושה עד שהוכרח לעזוב ביתו ומקומו לילך למקומות שאין מכירין אותו, והלך ממקום למקום כמה וכמה שנים, עד שבא למקום החוילה אשר שם הזהב כי שם הרים גדולים ומחצב הזהב וכל אבן יקרה נמצא שם, ובמדינה זו מונחים אבנים טובות הפקר בשווקים וברחובות כמו במדינותינו אבנים פשוטים שמונחים הפקר, ולכל אבן היקר משם [הם הדימאנטין וברילאנטין] אפילו הקטן שבקטנים מהם אין לה שיעור וערך כמה שוה במדינותינו.

אבל האיש הזה לא שם על לבו ולא הבין איכותם עד היכן הם יקרים, כי עלה בדעתו שהם אבנים פשוטים, רק ממה שראה בהם קצת שינוי במראיתם מהאבנים שבמקומו הוטב בעיניו ולקח אמתחת קטנה ושם מעט אבנים קטנים באמתחתו כי היה בדעתו לשוב לביתו למקומו. וגם במדינה זו הנזכרת אשר שם האבנים הטובות עושים לבגדים כפתורים מהאבנים הטובות היקרים שבהם, וגם האיש הזה כאשר נתעכב שם זמן רב עשה לו שם גם כן בגד אחד ועשו לו גם כן בגד עם כפתורים ההם, וחזר לביתו ממקום למקום עד שישוב לביתו, ותעה על הדרך איזה ימים ולא היה לו מה לאכול.

ופגע באחד והיה לו שק גדול מלא לחם רק שהיה תרמית, כי כל השק היה לחם מעופש ואינו ראוי לכלום, רק השק מלמעלה היה מכוסה בלחם יפה ולא היה ניכר לחם המעופש. ואמר האיש שיתן לו לחם לאכול כי היה רעב, ואמר לו מה תתן לי בעד כל השק לחם, אמר לו האיש אין לי כלום רק אבנים באמתחתי. וכן עשו, שהאיש הריק לו מאמתחתו האבנים הטובות ולקח בעדם השק עם הלחם המעופש.

כאשר בא לביתו יצאו לקראתו בני ביתו וילדיו, והיה להם שמחה גדולה כי לא ראו אותו כל כך הרבה שנים ודימו בנפשם כי הביא להם מתנות גדולות והון רב, וכאשר ראו אצלו השק עם הלחם המעופש היה להם צער גדול וצעקו במר נפשם מה זה שהיית כך וכך שנים על הדרך והבאת לנו שק לחם מעופש שאינו ראוי לכלום.

ואחר איזה ימים, כאשר חיפשו באמתחתו מצאו עוד אבן אחת מהאבנים הטובות, שלא הריק כראוי כאשר החליף האבנים בעד הלחם המעופש, וגם ראו על בגדו הכפתורים מהאבנים הטובות שהיה תפור על הבגד, ולקחו בני ביתו האבן הטוב עם הבגד לשומו אצל סוחר גדול ומבין על אבנים טובים, ואמר להם שיתן בעדם עשרת אלפים אדומים, ושמחו שמחה גדולה כל בני ביתו. אבל האיש הזה התחיל לצעוק צעקה גדולה ומרה ותלש בשערו, אוי לי, וי לי, שהייתי במקום אבנים הטובים והיקרים ההם, והייתי יכול ליקח כמה שרציתי ולא ידעתי איך יקרים הם בכאן, ועוד הוספתי חטא על פשע שנתתי מעט האבנים הטובים שהיה באמתחתי בעד הלחם המעופש שאינו ראוי לכלום, ובכה מאד והיה לו לצער גדול רחמנא ליצלן.

והנמשל מובן. הנשמה קודם שבאה לעולם הזה בעולם העליון אוכלת נהמא דכסופא, ובאה לעולם הזה ללמוד תורה הקדושה ולעשות מצוות ומעשים טובים שתהא אוכלת בשכרה, וכל מצוה ממצוות התורה ודרבנן אין לה שיעור וערך גודל שכרה [הדא הוא דכתיב (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה], ועל זה אמרו חז"ל (קידושין דף לט:) 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא', הפירוש שאין בנמצא בכל העולם הזה לשלם שכר בעד מצוה אחת. והחכם עיניו בראשו אינו מאבד זמנו לבטל רק בתורה ומצוות ומעשים טובים, ואפילו במשא ומתן הוא עושה לקיום התורה והמצוות בכל דרכיך דעהו. אבל הכסיל בחושך הולך ומאבד ימיו לבטלה ומדבר דברים בטלים כל היום, ולא די לו כל היום, אפילו בשעת התפלה ובחזרת הש"ץ השמונה עשרה, אשר כל אמן שעונה אין לה שיעור וערך גודל שכרה, והמדבר דברים בטלים העונש גדול מאוד.

וזהו פירוש המדרש והיה עקב תשמעון, ופירש רש"י 'אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון', וכל המצוות שבידו לעשות ולא לדבר בשעת התפילה ולשמוע כל הברכה ולענות אמן, וקלים הם בידו לקיים בכל יום, ומשולים הם לאבנים טובים שמונחים הפקר ואינו רוצה לקבלם, והוסיף עוד חטא על פשע ומדבר אז דברים בטלים המכוונים ללחם המעופש, [אבל עם כל זה אין ישראל שלא יעשה מצוה, כמאמר חז"ל (ברכות דף נז.) כפלח הרמון רקתך (שיה"ש ד, ג) 'אפי' ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון', ואין אדם שלא יענה אמן איזה פעמים והם מכוונים לאבנים טובים שנמצא באמתחתו הוא גופו], וכאשר הלוך ילך מזה העולם לעת פקודתו, ובכה, כי שם הוא מעוות שלא יוכל לתקן רחמנא לשיזבן.

ונגמור בטוב כל הפסוק, נושא משך הזרע, באם ששומע כל הברכות ועונה אמן, אשר בעולם הזה נראה שהוא דבר קטן כמו הזריעה שזורעין בקרקע, אבל אחר כך בעולם העליון לעת פקודתו בא יבא ברנה נושא אלומותיו, נעשה מזה אלומות אלומות גדולים (ספר הפנים דף טו: אות לא).

– א –

מי שהוא טוב לשמים וטוב לבריות יכול להפך מדת הדין לרחמים

בזוהר הק' פ' בראשית (ח"א דף נח:) פי' הפסוק 'ונח מצא חן בעיני ה", וז"ל: אמר ר' יצחק וכו' נח בהיפוך אתוון ח"ן, כד"א 'ונח מצא ח"ן בעיני ה" [פירוש נח בהיפוך האותיות הוא ח"ן, כמ"ש ונח מצא חן בעיני ה']. אמר ר' יוסי ח"ן היינו נ"ח. עכ"ל.

א. וצריך ביאור דבסוף הפרשה בפרשת בראשית כתיב (ו, ח) 'ונח מצא חן בעיני ה", שם הוי"ה, וכאן בפרשת נח כתיב את האלקים התהלך נח, וידוע דשם אלקי"ם הוא מדת הדין, ולמה לא כתיב 'את הוי"ה התהלך נח', במדת הרחמים כמ"ש לעיל בפ' בראשית ונח מצא חן בעיני ה'?

ב. אנו אומרים בברכת המזון 'ונשא ברכה מאת הוי"ה וצדקה מאלקי ישענו, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם'. ויש לדייק למה התחיל בשם הוי"ה ומסיים בשם אלקי"ם? ומן הראוי שיתחיל בשם הוי"ה ויסיים בשם הוי"ה, או להיפוך, שיתחיל בשם אלקי"ם ויסיים בשם אלקי"ם.

ג. עוד יש לדייק, דבכל מקום וי"ו מוסיף על ענין ראשון (פסחים דף ה. ועוד), ומה מוסיף כאן אות ו' ד"ואדם"?

ונראה לתרץ כל זה בהקדם מה שאמרו חז"ל (קידושין דף מ.) 'אמר רבא, רב אידי אסברא לי (ישעי' ג, י) 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב'. עכ"ל.

היוצא לנו מהגמרא הנ"ל, שמי שהוא טוב לשמים ולבריות הוא צדיק טוב.

ובזה אפשר להבין מה שאנו אומרים בברכת המזון ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים "ואדם", בוי"ו המוסיף, דהכוונה שנהיה טוב לשמים וטוב לבריות, דאם לא כן נקרא צדיק שאינו טוב כנ"ל.

ולפי זה יתורצו גם ב' קושיות הראשונות, דע"כ אמר שם של מדת אלקי"ם, להורות דאם הצדיק הוא נח לבריות, אז אפילו שם אלקים שהוא מדת הדין ג"כ נעשה רחמים, כי הקב"ה מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה, וכמו שהוא מתנהג ברחמים עם הבריות, כמו כן מתנהגים אתו ברחמים.

וזהו כוונת הקרא בפרשתן, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, דלכאורה קשה למה הוצרך הכתוב לומר 'בדורותיו'. הלא מובן שמדבר מדורותיו של נח ולא מדורות אחרים, אלא הכוונה הוא שהיה טוב לבריות בדורותיו, שאע"פ שבני דורו היו רשעים כמאמר הכתוב (ו, יא) ותמלא הארץ חמס וגו' כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, אף על פי כן היה נח טוב לשמים וטוב לבריות, ועי"ז ונח מצא חן בעיני ה', שאת האלקים התהלך נח, שהיה יכול לנצח אף במדת הדין כי השי"ת מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה.

עוד אפשר לומר בביאור מה שאומרים בברכת המזון ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, שאם רוצה האדם למצוא חן בעיני אלקים, צריך לראות "ואדם", וי"ו רומז על מדת היסוד (עי' זוהר ח"ג דף סו:), שהיסוד של כל המצוות הוא להיות 'נוח לבריות', וזהו "וי"ו אדם", שיהא נח לבני אדם, ואז נמצא ח"ן בעיני אלקים, כמו שכתוב בזוה"ק הנ"ל דנ"ח אותיות ח"ן, כמ"ש למעלה ונשא ברכה מאת הוי"ה, שיהיה הוי"ה הוא האלקים (מלכים א' יח, לט), שלא יהא נפק"מ לגביה בין שם הוי"ה לשם אלקי"ם, כי מדת הדין תסכים שינצח כיון שמתנהג עם בריותיו ית' ברחמים.

– ב –

הצדיק בדרכיו יכול להוכיח אחרים

במדרש רבה (ב"ר ל, ה) "אלה תולדות נח נח, אתמהא, לא הוה צריך קרא למימר אלא 'אלה תולדות נח שם', אלא נייחא לו נייחא לעולם, נייחא לאבות נייחא לבנים, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא", עכ"ל המדרש.

ואפשר לומר בכוונת המדרש, דהנה הנביא מלאכי אמר (ב, ו) 'תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון'. וצריך ביאור השייכות בין רישא לסיפא, "תורת אמת היתה בפיהו" ל"ורבים השיב מעון".

ואפשר לומר עפ"י דברי חז"ל (ב"מ דף קז: ועי' סנהדרין דף יח. יט.) "התקוששו וקושו (צפני' ב, א), ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", נמצא דמי שיש לו מעשים טובים יש בכוחו גם להדריך אחרים כיון שאי אפשר לומר לו טול קורה מבין עיניך וכו' (ערכין דף טו:), ועל ידי זה יוכל להשיב רבים מעון שיעבדו את ה' בכל לבם ונפשם, וזהו עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, פי' כיון שהם צדיקים ממילא יכולים להשפיע גם על אחרים שיתנהגו בדרך הישר וזהו 'תולדותיהם'. וכל זה כמבואר במשנה אבות (פ"ו מ"א) הנ"ל 'רבי מאיר אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה'.

וזהו תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, שמתנהג בדרך הישרה ועוסק בתורה כראוי, ממילא משפיע על ידי זה גם על אחרים שרואים התנהגותו ולומדים ממנו איך להתנהג, וזהו הסיום 'ורבים השיב מעון'.

וזהו כוונת המדרש נח נח נייחא לו, שעל ידי שהוא נייחא לו שלומד תורה לשמה, נייחא לעולם, זוכה לדברים הרבה, שדבריו יכנסו גם לאזני אנשים אחרים ויוכל להדריכם במסילה העולה בית קל, כמו שפירש בעץ יוסף "כדאי הוא לו, כלומר שנברא בשבילו", וכן הוא אומר (קהלת יב, יג) כי זה כל האדם, ודרשו חז"ל (ברכות דף ו:) 'כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה'.

וזהו גם כוונת המשך המדרש, נייחא לאבות נייחא לבנים, פי' במה שהאבות מתנהגים בדרך הישר והטוב, משפיעים גם על בניהם שיתנהגו בטוב, כי רואים הם את התנהגות אביהם, וכנ"ל, ועי"ז ממילא יהיה נייחא בעולם הזה נייחא בעולם הבא, כי ע"י שבניו הולכים בדרכיו הטובים, וכל זה ע"י שראו אצלו שהוא בעצמו התנהג בדרך הטוב, על ידי זה ממילא יזכה לנייחא בעולם הבא, כי ברא מזכה אבא אף לאחר מאה ועשרים שנה, כמובא בחז"ל (סנהדרין דף קד. עיי"ש).

יעזור השי"ת שנזכה לגדל ולחנך בנינו על דרך הסלולה לנו מדור דור, ונזכה לבני חיי ומזוני, רפואות וישועות ונראהו עין בעין בשובו אל נוהו, מתוך שמחה ונחת ותשובה שלימה, בהתגלות כבוד מלכותו בביאת משיח בן דוד במהרה דידן אמן.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: (ו, ט-יד).

– א –

הדקדוקים בפרשה

הנה בפסוקים אלו רבו הדקדוקים, ונפרטם אחת אחת.

א. צריך ביאור כפל הלשון 'נח נח' ב' פעמים, ובמדרש רבה (ב"ר ל, ה) וז"ל: "אלה תולדות נח נח אתמהא, לא הוה צריך קרא למימר אלא 'אלה תולדות נח שם', אלא נייחא לו נייחא לעולם, נייחא לאבות נייחא לבנים, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא". וצריך ביאור המדרש.

ב. אחר כך איתא שם במדרש (אות ו): "אלה תולדות נח, הה"ד (משלי יא, ל) 'פרי צדיק עץ חיים', מה הן פירותיו של צדיק, מצוות ומעשים טובים, 'ולוקח נפשות חכם', שזן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, וכו'", ע"כ. וצריך ביאור מדוע דורש המדרש פסוק זה דוקא כאן.

ג. גם צריך ביאור מהו השייכות בין זה שהיה זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, לפסוק 'ולוקח נפשות חכם'.

ד. עוד איתא שם במדרש (אות ג): "אלה, אמר ר' אבהו, בכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים, דור המבול". ע"כ.

וצריך ביאור כיון שמדבר כאן הפסוק מצדקת נח, הו"ל להביא כאן איזה פסוק של שבח, וכמו שהביא (באות א') וז"ל: 'הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד' (משלי יב, ז), 'הפוך רשעים ואינם' זה דור המבול, 'ובית צדיקים יעמוד' זה נח, וכו', 'ואוהל ישרים יפריח' (שם יד, יא) זה נח, ע"כ. ומדוע הביא כאן ענין הפסול של דור המבול, הלא זה היה לו להביא בפסוקים שלאח"כ, כשמדבר אודות שפלות דור המבול, 'ותמלא הארץ חמס' וגו'.

ה. איש צדיק תמים היה בדורותיו. ובגמרא (ע"ז דף ו.) תמים בדרכיו. ופירש רש"י תמים בדרכיו – עניו ושפל רוח. וצריך ביאור מדוע הזכיר ענוותנותו של נח דוקא כאן, ולא במקום אחר.

ו. את האלקים התהלך נח. יש לדקדק על זה, מדוע נקט שם אלקי"ם, שהוא שם של מדת הדין.

ז. כתב בבעל הטורים האלקי'ם התהלך' נ'ח ס"ת חכ"ם, וזהו שנאמר 'ולוקח נפשות חכם'. וצריך ביאור שייכות ענין חכמתו של נח דייקא לתיבות 'האלקים התהלך נח'.

ח. ותשחת, פירש רש"י לשון ערוה ועבודת אלילים, כמו פן תשחיתון. ותמלא הארץ חמס, פירש"י גזל. כי השחית כל בשר, פירש"י אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. קץ כל בשר, פירש"י כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם וכו'. כי מלאה הארץ חמס, פירש רש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

וצריך ביאור, דאם השחיתו התעיבו כל כך, שעבדו ע"ז, ועברו על איסור זנות, וגזלו, א"כ מדוע באמת נחתם גזר דינם רק על הגזל, הלא גם הני תרי הם עבירות חמורות.

ט. והנני משחיתם את הארץ, פירש רש"י 'כמו מן הארץ וכו', דבר אחר את הארץ עם הארץ, שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו'.

וצריך ביאור דאם הכוונה 'מן הארץ', מדוע לא כתיב באמת בקרא לשון 'מן הארץ', וכן קשה ללשון ב', מדוע לא כתיב 'עם הארץ'.

י. עוד צריך ביאור לפי לשון ב', מדוע באמת היה הפגם גדול כל כך שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו.

– ג –

חומר וגנות חמדת המותרות וגזל

ואפשר לומר בהקדם הידוע מפי סופרים וספרים שבנו דבריהם הקדושים על דברי חז"ל, בגנות בני אדם שרודפים תמיד אחר מותרות, ולא די להם במה שיש להם. ודא עקא דע"י שצריכים בכל פעם עוד ועוד, באים לחמוד במה שאינו שלהם, וזה גורם להם שילכו לגזול מאחרים רחמנא ליצלן, כי אין להם שכל להבין שכל הכסף וזהב שיש להם הכל הוא מהקב"ה, ובלתי דברו יתברך אין לאדם כלום בעולם הזה.

והנה חמדה מתועבה זו שקולה כנגד כל עשרת הדברות, וכי האי דאיתא בתנא דבי אליהו לפרש הטעם דלא תחמוד הוא הלאו האחרון של עשרת הדברות, כיון דלאו זה הוא חמור מאוד ואם עובר עליו הרי הוא כעובר על כל עשרת הדברות. ונמצא דהחמדה שהאדם חומד מה שאינו שלו חמורה כאילו עובר כל עשרת הדברות.

– ד –

הבנים סרים מהדרך מפני שנתפטמו מגזל

ובוא וראה מה שכתב בספר בנין דוד להגה"צ מאוהעל זצ"ל (בפרשתן) בשם הרה"ק מוה"ר חיים מקאסוב זי"ע בעמח"ס תורת חיים, שאנו רואים חסידים ואנשי מעשה ובניהם סרו מדרך השי"ת, דיש לנו ב' סוגי מצות, מצות שבין אדם למקום ומצות שבין אדם לחבירו, להיות נושא ונותן באמונה שלא להנות מממון של אחרים, דאם נהנה מממון של אחרים לגזל יחשב ואזי הבנים נתפטמו מגזל המוליד טבע רע, לכן ח"ו התולדות פורקים מעליהם עול מלכות שמים, עכ"ד הק'.

והביא שם שכ"כ בישמח משה (בפ' בחוקותי), וקדמו בזה הגאון הרבי ר' יונתן זצ"ל, לפרש הפסוק (ישעי' יא, ז) 'ואריה כבקר יאכל תבן', דהנה איתא בספר הפליאה אשר הארי יש לו כל סימני טהרה ואפילו הכי אסר לנו השי"ת לאכלו, יען כי נתפטם מגזל ואוכל החיות טמאות אשר מולידים לו טבע רע, אבל בעת הגאולה שיהיה שלום בין החיות וגר זאב עם כבש, ולא יאכל הארי את החיות רק יאכל תבן, ממילא יהיה הארי כבקר וזאב. וזהו פירוש הכתוב, וארי' כבקר, שיהיה בעת הגאולה בהמה טהורה הראוי לאכילה כמו הבקר, והטעם, כי יאכל תבן ולא יאכל את החיות, ודפח"ח.

ועל פי זה מפרש בבנין דוד הפסוק בתהלים (יב, ב) 'הושיעה ד' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם', הכוונה שמבקש דוד המלך ע"ה שיעזור ה' כי גמר חסיד, כי הבנים אינם מתנהגים בדרכי התורה והיראה, והגורם לזה כי פסו אמונים מבני אדם כי אינם נושאים ונותנים באמונה ונתפטמו הבנים מדברים האסורים, עיי"ש עוד מה שהאריך בזה.

וכדברים האלו מבואר בספר הק' אגרא דפרקא (אות קכ"ו) וז"ל: אמר כבוד אדמו"ר הרב הקדוש מוה"ר מנחם מענדל [מרימנוב זצ"ל], על מה שהוא מן התימא שאנחנו רואין כמה פעמים הילדים בקטנותם הולכים לבית רבם ומתמידים בלימוד תורתם, ומתפללים בכוונה ועונים איש"ר ואמן ומיישרים אורחותם, ואחר כך כמשתגדלים מתהפכים ח"ו במדות גרועות ומבטלים התורה והתפלה וכיוצא, ומאין יתהוה זה, הרי התורה שלמדו בקטנותם והוא הבל שאין בו חטא (שבת דף קיט:) היה מהראוי שתעמוד למשען להם, ויוסיפו אומץ בנפשותם כי מצוה גוררת מצוה. ואמר הוא ז"ל שהוא על שאבותיהם האכילו אותם ממון גזל, שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה, ונתפטמו באיסורים ושב להם לבשר מבשרם, ועי"ז נולדים תאות ומדות גרועות. והביא לראיה מזפק העוף (ויק"ר ג, ד) על שנהנה מן הגזל לא נתקרב לגבי המזבח כי לא לרצון יהיה, והגם שהעוף לא נצטוה, הנה השי"ת שונא החמס, עכדה"ק.

ושם (באות פ"ב) הביא האגרא דפרקא מספר הזהר (בראשית ח"א דף עח.), 'לך לך וכו' ומבית אביך (בראשית יב, א) שלא תשגח בביתא דאבוך'. וכתב הרמ"ז זצ"ל ר"ל שלא יהנה כלום משל אביו, ושלא יחשוב לברר בירורים מבית אביו מניצוצי הקדושה הכמוסים שם, לפי שעדיין לא הגיע זמנם להתקן.

וכתב האגרא דפרקא וז"ל: מזה ילמוד אדם דעת להזהר שלא להנות מאדם שאינו הגון, ובפרט המשתדלים בעצמם להשיג ממון מרע מעללים ואנשי בליעל הם מתטפשים וקונים לעצמם מדות רעות, כי כח הפועל בנפעל. והאדם הרע מעללים שהסגיל המעות ההוא, הנה כח הפועל בנפעל, [היינו המעות], והאיש הישר בלוקחו אותו הממון ולא יוכל לברר הטוב מן הרע קונה לעצמו מדות רעות, ומשום הכי נאסר לנו מרז"ל (ב"ק דף קיג.) אפילו לפרוט מטבע מתיבת המוכסן. עכלה"ק.

נמצינו למדין מכל זה דאם נהנה אדם מממון של גזל או שאר איסורים, גורם בזה פגם בנפשות בניו אחריו, ודא עקא שאין הבנים מתנהגים בדרך הישר והטוב.

– ה –

להסתפק במועט רק כפי ההכרח

וזהו היה ענין השחתת דור המבול, שרצו כל ימיהם אחר תאוות הכסף והמותרות, ועי"ז השחיתו את דרכם על הארץ, שגם הארץ נשחתה עמהם יחד, וכמ"ש באגרא דפרקא הנ"ל דע"י שנהנה מאותו הממון אינו יכול לברר הטוב מן הרע, וקונה לעצמו מדות רעות, וכיון שלא ביררו הטוב מהרע, אשר זהו עיקר עבודת האדם בעולם הזה, ע"כ אמר השי"ת והנני משחיתם "את הארץ" דייקא, וברש"י כמו 'מן הארץ', או 'עם הארץ', שהשחיתו ביחד עם הארץ, כיון שלא ביררו חלק הטוב מחלק הרע, ודו"ק.

ובמסכת פסחים (דף קיד.) איתא, 'אכול בצל ושב בצל'. ופירש הרשב"ם, אכול בצל או ירקות ותשב בצל ביתך, ואל תצטרך למכור ביתך וכו'. 'פחות ממיכלך וממשתיך, ותוסיף על דירתך', עיי"ש.

ועיין בשל"ה הק' לזקיני זצ"ל (פרשת ויגש, חלק תורה שבכתב) שמביא דברי רש"י על פסוק (בראשית מז, יב) 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף' – לפי הצריך לכל בני ביתם, כלומר ההכרחי ולא יותר מן ההכרח כדי חייו, כי לא יבקש אדם מותרות רק כדי חייו, והיותר יחרים.

ובספר הליקוטים מהאריז"ל (תהלים סימן מ"ח) מביא מהר"ם פאפיר"ש זצ"ל על פסוק (שם מט, יז) אל תירא כי יעשיר איש, שיש בני אדם שכשהם מצליחים קונים מלבושים ותכשיטים כלי כסף וכלי זהב, ואין כוונתם רק מפני הכבוד, וכאשר יכנסו בני אדם בבתיהם, יראו כמה מטלטלים כפולים וכלים מכלים שונים. ואם היו מסתפקים במה שהכרחי, ויזכרו מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, יט) 'גר אנכי בארץ', וכתיב (שם לט, יג) 'כי גר אנכי עמך' – היו עושים חסדים לעניים מרודים, להלבישם או לפרנסם. רק מקיימים הפסוק (קהלת ה, ט) 'אוהב כסף לא ישבע כסף', ואחר כך (תהלים מט, יא) 'ועזבו לאחרים חילם', עיי"ש.

וכבר העיד בנו של החפץ חיים זצ"ל על אביו (דרכיו, נמוקיו ושיחותיו של החפץ חיים, אות נ"ד) שלא היה מרבה בהוצאות ביתו, ומנע עצמו מלהוציא הוצאות הרבה אף לקניית ספרים שאינם נחוצים לו ללימודיו באותו זמן, עיי"ש.

ובספר הק' דברי חיים פרשת תרומה (ד"ה במדרש) הביא דברי זקיני בעל של"ה הקדוש שמביא בשם הרמב"ן ז"ל, ד'קדושים תהיו' (ויקרא יט, ב) היינו בדרך כלל שלא אסרה התורה רק דברים פרטים, ואולי יסבור אנוש שמה שלא אסרה תורה מותר לאכול ולשתות כל מה שלבו חפץ, ורק שלא יהיה מאיסורי תורה, ואם כן יוכל להיות ח"ו נבל ברשות התורה הקדושה, ובאמת אדרבה אסור להתהלך במותרות כמאמרם ז"ל כי מן ההיתר יסיתנו לאיסור, ולכן צריך אדם לקדש עצמו במותר לו. והנה לא היתה התורה צריכה לבאר כמה לחם יאכל אדם וכמה בשר וכדומה, כי לא כל אדם שוה ולא כל עתים שוים, ולכן הזהירה התורה קדושים תהיו דרך כלל, היינו היו פרושים לקדש עצמו במותר, ולא להרבות במותרות ותאוות אפילו בדברים המותרים, את"ד השל"ה הקדוש.

ועל פי זה פירש בדברי חיים (שם) 'ויקחו לי' (שמות כה, ב), היינו שיקחו להשי"ת שישכון ביניהם, וכמו שאמרו בש"ס (תענית דף יא:) 'לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו', ובמה ויקחו תרומה לשון הפרשה, היינו שיפרשו עצמם ממותרות, ומפרש מה היא המותרות, ולזה גזר אומר מאת כל איש, היינו כל אחד לפי ערכו, אשר ידבנו לבו היינו מה שהלב חומד למותרות, כמו נדבה שהוא דבר יותר מחיוב, ומה שהלב יחמוד זה יקחו לתרומה להפרשה. ומפרש יותר הכתוב שלא בדבר תאוות אכילה וכדומה מה שהגוף נהנה, לא בזה בלבד יפרשו מהתאוות שלא יתעבה נפשם בזוהמא ח"ו, ורק אפילו בכסף וזהב גם בזה יפרשו ולא יתעסקו רק במה שצריך לההכרח, עיי"ש עוד.

– ו –

הצדיק אין לו שום רצון עצמי, רק רצון השי"ת

והנה נח היה צדיק תמים בדורותיו, והכוונה בזה שלא הלך אחר תאוות ותענוגי בני דורו שרדפו אחר המותרות כנ"ל, רק הסתפק במה שיש לו, ולא היה להוט אחר הגשמיות עוד ועוד, וממילא לא הלך בדרך גזילה ח"ו כמו בני דורו.

ועל פי זה נבין שפיר מה שאמר המדרש 'נח נח נייחא לו נייחא לעולם, נייחא לאבות נייחא לבנים, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא'. דנח הצדיק לא הוצרך לכלום, רק את האלקים התהלך נח, עיקר רצונו וחפצו היתה לעבוד את השי"ת כראוי, ולא היה איכפת לו אם יש לו עולם הזה או לאו, וגם לא היה איכפת לו אם יש לו עולם הבא או לאו, כי זהו דרכם של הצדיקים, כמו שמובא בשם הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע שאמר, דכשיבוא לעולם העליון ויפסקו לו גיהנום, יקפוץ לתוך הגיהנום בשמחה רבה, בידעו שזהו רצונו של הקב"ה, וזהו העיקר אצלו.

וזהו ענין שנאמר אצל נח נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא, דאצלו היה נייחא מכל, בין אם יש לו ובין אם אין לו עוה"ז ועוה"ב, לא היה איכפת ליה כלל. וע"כ היה באמת נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, כיון שהיה מסתפק במועט לא היה נוגע מעולם במה שמוכן לחבירו, וע"כ היה נייחא לכל הברואים.

– ז –

מי שאינו מקנא אין הרימה שולטת בו

וכיון שנח הסתפק במועט ממילא לא היה מקנא בשום אדם, וכפי מה שמבואר בספר הק' ראשית חכמה ועוד ספרי קודש, דמי שאינו מקנא בשום בן אדם, אין הרימה שולטת בו לאחר מאה ועשרים שנה.

ולפיכך הדגיש המדרש אצל נח שהיה לו נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא, פי' דגם כשנפטר לבית עולמו היה לו מנוחה שלא שלטה בו רימה כיון שלא נתקנא מעולם לשום בן אדם. וזהו ג"כ נייחא בעליונים נייחא בתחתונים, דכאשר נשמתו עלתה לגנזי מרומים וגופו נטמן בקבר, היה לו מנוחת הגוף והנפש, כיון שהרימה לא שלטה בו, וכל זה משום שנח צדיק תמים היה בדורותיו, שתמים היה בבחינת התמימות שכל מה שנותן לו הקב"ה הוא די והותר בשבילו, ואינו צריך תמיד עוד ועוד.

ובזה נבין מה שאמר במדרש על נח 'אלה' פוסל את הראשונים, ודקדקנו לעיל (קושיא ד') דכיון שמדבר מגנות אנשי דור המבול, היה לו להזכיר ענין זה של 'אלה פוסל' וכו' אצל הפסוק שמדבר מגנות דור המבול, ולא אצל שבחו של נח. אך להנ"ל יתבאר שפיר, די"ל דקאי ג"כ על נח, דכיון שהיה תמיד פוסל את הראשונים, שכל מעשיו לא מצאו חן בעיניו [רק בעיני ה', אבל נח בענותנותו לא מצאו מעשיו חן בעיניו], ע"כ באמת הסתפק במועט והיה די לו בקב חרובין, וע"כ נקרא צדיק תמים, שהיה תמיד בתמימות ומאמין בהקב"ה דמה שניתן לו מגיע לו, ולא יותר.

וזהו שאמר הכתוב על דור המבול, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, דכל אחד הסתכל תמיד על פניהם של חבריו, אם הם במצב טוב יותר מהם, ותמיד חמדו מה שהיה לחבריהם, ועל כן מלאה הארץ חמס, דכדי שיוכל לקבל מה שיש לחבירו גם כן היה צריך לחמוס ממנו ג"כ.

ועפ"י יסוד הנפלא של האגרא דפרקא הנ"ל, והרה"ק מקאסוב שהביא בבנין דוד, דע"י הממון של אינשי דלא מעלי מוליד פגם בבנים ג"כ, מובן שפיר מדוע אמר הכתוב בלשון חמס, ולא בלשון גזל, וברש"י 'לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל'.

וי"ל דהנה ארז"ל (ב"ק דף סב.) חמסן יהיב דמי, וע"י שנותן דמים הרי מוליד בהמקבל ג"כ מדות הרעות שלו, וגם בבניו, כמו שמשמע באגרא דפרקא הנ"ל, וזהו ענין החמס שנאמר אצל דור המבול, וע"כ נאמר עליהם כי מלאה הארץ חמס מפניהם, דכיון שגזלו וחמסו, אף שנתנו כסף בעד מה שקיבלו דהלא חמסן יהיב דמי, מכל מקום עצם הכסף ההוא הוליד בכל בני המקבל ג"כ מדות רעות, ועועל ידי זה נעשה הפגם בכל הדור ההוא, ודו"ק.

ועל כן נח הצדיק, שהיה מסתפק במועט ולא הלך אחר המותרות ותאוות לבו, נשתבח בפסוק זה, פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, דעיין בפי' מהרז"ו על מדרש שם שכתב וז"ל: שעיקר תולדות ופירות של צדיקים הוא עץ חיים תורה ומעשים טובים, וזהו פרי צדיק זה נח שנקרא צדיק בתורה, ע"כ.

ולדרכינו יובן שפיר, דהלא עיקר התורה שתתקיים אצל האדם הלומד הוא שיהיה פרוש ממותרות ומתאוות עוה"ז, וכמו שכתב במדרש שמואל על משנה דאבות (פ"ו מ"ד) פת במלח תאכל וכו', דאם רוצה ללמוד תורה צריך להסתפק במועט, דאם לא יסתפק במועט יצטרך בכל פעם עוד ועוד כסף ולא יוכל להתמיד בתורה, עיי"ש.

וע"כ כיון דנח היה מסתפק במועט ולא הלך אחר המותרות וחמדות לבו, ע"כ נאמר עליו פסוק זה פרי צדיק עץ חיים, דקאי על תורה ומצות כמ"ש בפירוש מוהרז"ו הנ"ל, והכוונה כנ"ל שהיה עוסק בתורה, וכמו שפירש"י להלן על פסוק (ז, ח) 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה' וגו' עיי"ש, והיינו דכיון שלא רדף אחר המותרות, ע"כ עסק הרבה בתורה, וכיון שלא גזל מאחרים את כספם, וגם לא נהנה מאינשי דלא מעלי רק הסתפק במועט, ע"כ זכה שיקויים אצלו ולוקח נפשות חכם, שגם נפשות ביתו התנהגו בדרך הטוב והישר, כיון שלא נהנה מממון שאינו ממקור הקדושה, והיה מסתפק במועט.

– ח –

ע"י צמצום בצרכיו זוכה לחכמת התורה

וזהו ג"כ מה שרמז בעל הטורים במתק לשונו, האלקי'ם התהל'ך נ'ח ס"ת חכ"ם, ולוקח נפשות חכם. ולדרכינו יובן הכוונה, דהנה שם אלקי"ם הוא שם הצמצום כנודע מספה"ק, דבשם זה צמצם הקב"ה את העולם בעת הבריאה, וכיון שנח התהלך במדת הצמצום, את האלקי"ם, עי"ז ממילא זכה לחכמת התורה, וזהו חכ"ם, שהיה חכם בחכמת התורה, וכל זה ע"י שצמצם עצמו ממותרות, וכנ"ל.

– ט –

הבוטח בה' מסתפק במועט

ויש להוסיף עוד, דכל זה בא לו מחמת בטחונו בה', דכיון ששם בטחונו בה' והיה יודע שהכל ממילא מהקב"ה, ע"כ הסתפק במועט. וזהו ג"כ הרמז במה שהביא המדרש הפסוק ולוקח נפשות חכם, הביטה וראה דראשי תיבות של לוקח נפשות חכם [בלי אות וי"ו של תיבת ולוקח, דהוי"ו הוא רק אות השימוש ואינה מעיקר התיבה] הוא לנ"ח, אותיות נח"ל, שהוא ראשי תיבות של פסוק (תהלים לג, כ) נפשינו חכתה לה', שהוא ענין הבטחון, דאם מקיים האדם בעצמו נפשינו חכתה לה' לא צריך כלום, וזהו ענין ל'וקח נ'פשות ח'כם נוטריקון שם נח"ל שהוא שם הבטחון, שנח שם בטחונו בה' וע"כ הסתפק במועט.

ומאוד יומתק בזה מאמר הכתוב, ויאמר ה' לנ"ח, נוטריקון נפשינו חכתה לה', פי' הן אמת שאתה, נח, במדרגה זו של מדת הבטחון, ואינך גוזל וחומס מאחרים, אולם קץ כל בשר בא לפני, שאני מסתכל על מעשי בני דורך שהם גוזלים אחד מחבירו, ועל ידי זה אני רואה קץ שלהם שהוא בניהם, שגם בניהם אינם מתנהגים בדרך הישר וא"א להם שיתנהגו בדרך הישר, כיון שאבותיהם חומסים וגוזלים וממון של גזל פוגם בנפשות הבנים, וזהו קץ כל בשר בא לפני, דאלמלא הייתי יודע שבניהם אחריהם יהיו טובים וצדיקים, הייתי מציל גם את אביהם בזכות הבנים, וכדאיתא במדרש סוף פרשת בראשית (ב"ר כט, ה): א"ר סימון מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה עם הראשונים בזכות האחרונים, ונח מצא חן בעיני ה', באיזה זכות, בזכות תולדותיו.

ויש לבאר גם כן על דרך הנ"ל, דכיון שהיו לו תולדות צדיקים, חזינן מזה דהוא בעצמו הסתפק ג"כ במועט ולא היה גוזל מאחרים, וע"כ שפיר מצא חן בעיני ה', ומה שתלה לו בזכות תולדותיו, הוא מטעמא אחרינא, ואכמ"ל.

וזהו שאמר הקב"ה לנח, קץ כל בשר בא לפני, שגם בניהם אחריהם לא ילכו בדרך הישר, ע"כ הנני משחיתם את הארץ.

– י –

רק ע"י הסתפקות אפשר לזכות ולהגיע לתורה ותפלה

וזהו גם כן מה שאמר המדרש על נח ולוקח נפשות חכם, שזן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה. וצריך ביאור הכוונה בזה, וגם מהו השייכות של זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, למאמר הכתוב ולוקח נפשות חכם (קושיא ג').

ולהאמור מובן שפיר, דמה שנח היה זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, לימד בזה מדת ההסתפקות במועט לכל מי שהיה בתיבה, כמו שהתנהג בעצמו, וראה איך שפרנסתו הוא בלי מותרות. וזהו מה שלימדם שם בתיבה, וע"כ הסמיך זה לפסוק ולוקח נפשות חכם, דרק באופן זה אפשר ליקח נפשות לתורה וחכמה, ע"י שאינם רודפים אחר המותרות ואחר הגזל.

ומסופר אודות הגר"א זצ"ל שהיה אוכל כל ימיו רק כזית לחם וכוס מים, ואינו דומה הלומד התורה מתוך הדחק ללומד תורה מתוך רחבות, ואיתא בגמרא (ברכות דף יז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

וזהו מ"ש במדרש שהיה זן ומפרנס כל י"ב חודש 'בתיבה', פי' דהנה מובא בספר הק' דגל מחנה אפרים (בפרשתינו, ובפרשת שלח) בשם זקינו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע על פסוק (ו, טז) 'צהר תעשה לתיבה', וז"ל: פי' תיבה מרומז על מלה, שהוא נקרא תיבה. וזהו מה שאמר צוהר תעשה לתיבה, שתראה להאיר התיבה היוצא מפיך וכו', עיי"ש. (וכן איתא בספר הק' אור המאיר פרשת בשלח בשם הבעל שם טוב, ובעוד ספרי קודש).

וזהו שאמר המדרש שהיה זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, פי' דעיקר פרנסתו ומגמת נפשו של נח היתה בתיבות התורה ותפילה, ובדבר זה היה זן ומפרנס לכל מי שהיה נמצא בתיבה אותן י"ב חודש, ודו"ק.

– יא –

ע"י ההסתפקות זוכה לבנים טובים

וזהו מה שהביא במדרש הפסוק הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, פי' דכל מה שהכינו לעצמם אנשי דור המבול בעולם הזה, ואינם, לא לקחו עמהם לקבר, כי הכל הולך אחר החתום שנשאר בלי כלום, כמו שרואים שכל העשירים אומרים שעובדים בשביל בניהם שיוכלו ללמוד, וכך בניהם עובדים בשביל בניהם, אבל באמת לא נשאר מהם כלום, כנ"ל דאם הכסף אינו ממקור טהור גם הבנים אין להם קיום בתורה ומצות, וזהו הפוך רשעים דגם אחר שמתהפכים בקבר עדיין ואינם, משא"כ בית צדיקים, שבונים ביתם על דרך התורה והיראה ואינם נהנים מממון שאינו ממקור כשר, יעמוד, יש לזה קיום גם בדורותיהם אחריהם, כי גם הבנים הולכים בדרך התורה, ומובן ממילא מדוע נאמר דבר זה על נח ואנשי דור המבול.

וזהו שהביא המדרש אח"כ הפסוק ואוהל ישרים יפריח זה נח, פי' כיון שהסתפק במועט ולא נגע בממון שאינו כשר, ע"כ זכה שיפריח אהלו שהוא בניו אחריו, שילכו כולם בדרך הטוב.

ועל דרך זה יש לפרש מקראי קודש בתהלים (צב, יג-טז) 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, עוד ינובון בשיבה וגו', להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו'. פי' דמי שהוא צדיק ואינו נהנה מממון שאינו ממקור טהור, זוכה שהוא בעצמו כתמר יפרח, וגם שתולים, פי' בניו ובני ביתו שהם שתוליו, הם ג"כ בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, שיפריחו תמיד בתורה ויראת שמים, וכל זה הוא ע"י הבטחון בהקב"ה שהכל ממנו וממילא אינם לוקחים ממון ממקור שאינו טהור, וזה שסיים דוד המלך ע"ה, להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו, פי' דאם יודע האדם שהקב"ה הוא טוב וישר ולא עולתה בו, ממילא מסתפק האדם במועט ודי לו במה שיש לו ואינו צריך תמיד עוד ועוד, ועי"כ זוכה לבנים טובים כנ"ל.

וע"ד הנ"ל אפשר לומר עוד בסמיכות הפסוק פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם לכאן, אלה תולדות נח וגו', דידוע שנפ"ש פי' רצון, כמו שנאמר (בראשית כג, ח) וידבר אתם לאמור אם יש את נפשכם וגו', ופירש"י נפשכם – רצונכם.

וזהו מה שכתוב ולוקח נפשות חכם, שהחכם יודע איך ליקח את נפש"ו שהוא רצונו ולהפכו לטוב, שירצה לעבוד את השי"ת ולא ירדוף אחר חמדות ותענוגי הזמן, והוא חכם, פי' על דרך מאמר רז"ל (תמיד דף לב.) 'איזהו חכם הרואה את הנולד', ומובא בשם המגיד ממעזריטש זי"ע הכוונה, שרואה מראש את התולדות והפעולות שנולדים ממעשיו. וזהו ולוקח נפשות חכם, שרואה בחכמתו את התולדות של מעשיו, ועל כן משתדל להיות לוקח את נפשו רק להשי"ת, ולא לחמדות עולם הזה.

ועל דרך הנ"ל שנח היה מסתפק במועט ולא הלך אחר המותרות, אפשר לבאר עוד מה שאמר המדרש נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא, נייחא בעליונים נייחא בתחתונים. דהנה מובא בש"ך על התורה (שהיה אחד מגורי האריז"ל) על פסוק (בראשית נ, כה) 'וישבע יוסף וגו' והעליתם את עצמותי מזה', ומדקדק מדוע אמר לשון עצמות"י, הלא אדרבה מצינו בגמרא דהצדיקים אין גופם כלה בקבר רק נשאר בשלימות, וא"כ מדוע אמר יוסף לשון עצמותי. ומתרץ דכיון דיוסף היה מלך ע"כ הוצרך להתנהג קצת במותרות כדי למצוא חן בעיני בני מדינתו, ע"כ אמר לשון עצמותי, דמה שהאדם נהנה ממותרות, זהו כלה ונפסד בקבר ונשאר רק עצמות, עיי"ש.

ולפי זה, כיון דנח לא התנהג במותרות רק הסתפק במועט, על כן נאמר עליו נייחא בעולם הזה נייחא בעולם הבא, נייחא בעליונים נייחא בתחתונים, שלא נעשה מבשרו עצמות רק נשאר בשלימות כמו שהיה בעולם הזה, ודו"ק.

ועל פי זה יש לפרש מה שקרא הכתוב לנח כאן איש צדיק תמים, ובגמרא ע"ז הנ"ל 'תמים בדרכיו', וברש"י 'עניו ושפל רוח'. ולכאורה מאי ענין ענוותנותו של נח לכאן. אך י"ל בזה על פי מה שכתב בספר הק' בדברי חיים פרשת אמור (ד"ה בפסוק לנפש לא יטמא בעמיו) בתוך הדברים, וז"ל: ורק בהנהגת עולם הזה יהיה נשבר לבו, ואם רואה צדיקים מתנהגים בעניני הנאת העולם בהרוחה ירחיק עצמו ממותרות, ויאמר מה לי לדמות לצדיקים שלא פגמו משא"כ אני, וחוטא בל יתגאה, עכלה"ק עיי"ש.

נמצא דהעניו אינו מדמה עצמו לצדיקים לעשות כמותם להתנהג בהרחבה. וזהו ענין ענותנותו של נח, תמים במעשיו עניו ושפל רוח, דכיון שהי ה עניו ע"כ לא הלך אחר המותרות רק את האלקים התהלך נח.

– יב –

לא המלאכה מביאה הפרנסה

ועל פי זה יש לפרש דברי בעל הטורים את האלקים התהלך נח ס"ת חכ"ם, דהנה מובא בספר הק' דודאים בשדה (פרשת וילך, עמוד רפ"א) לפרש הפסוק (הושע יד, ד) 'ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו כי בך ירוחם יתום'. וזה לשון קדשו: "פי' כי יש בני אדם שסוברים שעושים משא ומתן או בעלי מלאכות ומרויחים הרבה ממון ואינם נותנים אל לבם כי הכל מהשי"ת, רק סוברים כי כוחם ועוצם ידם עשו חיל, זה נקרא עבודה זרה שאומר שמשא ומתן זה נותן לו פרנסה, או מלאכה זו נותן לו פרנסה ושפע, עושה ח"ו אלהות לדבר זה, כי האמת צריך האדם לתלות הכל בהשגחת הבורא ב"ה, והמלאכה והמשא ומתן הוא שליחות הברכה והשפע מהבורא ברוך הוא.

וזהו שנאמר 'ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו', רצונו לומר שלא נאמר עוד שח"ו מעשינו ידינו הם המושא ומתן ומלאכות הם ח"ו אלקינו כנ"ל, רק נתלה הכל בהשגחת השי"ת. והראיה 'אשר בך ירוחם יתום', כי הבעל מו"מ ובעל מלאכה יכול לטעות כנ"ל, וכן מי שנותן מתנה וצדקה לחבירו יכול המקבל לטעות שזה בא מחמת שהנותן אוהב אותו, או אהב את אביו, ומחמת אהבת אביו נותן לו, אבל אם אנו רואים יתום בא לכאן ואין לו לאכול, ובא איש אחד וריחם עליו ולקח אותו לביתו ועשה עמו טובות, יש לחקור הלא אין שום טעם על מה שריחם האיש הזה על היתום, רק האמת שהבעל הרחמים יתברך נתן בלב האיש רחמנות שירחם על היתום, נמצא מוכח שטובה זו בא מהשגחת השי"ת בלי שום סיבה, כמו כן כל הסיבות אינם מועילים, רק הכל הוא מהשגחת השם יתברך", עכדה"ק.

ועל פי זה יתבאר מה שכתב 'את האלקים התהלך נח ס"ת חכם', שנח הבין בחכמתו שכל מה שיש לו הוא מהקב"ה, ועל כן הסתפק במועט.

– יג –

פרנסתו של אדם מגיע לו מצד מדת הדין

ויש לומר עוד במה שכתוב את האלקים התהלך נח, ודקדקנו (קושיא ו') מדוע אמר השם של מדת הדין, אלקי"ם.

ויתבאר בעז"ה, דהנה ידוע מ"ש התוס' יום טוב (ברכות פ"ז מ"ג) בעשרה אומר נברך לאלקינו וכו', "ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו, דבברכת הזימון תקנו אלקינו [פי' שאומרים בברכת המזון נברך לאלקינו], ובברכת התורה ה' [ברכו את ה' המבורך]. אמנם זה מבואר כי "המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו, ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלקות ואדנות, אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו, כדאמר (ישעי' מב, כא) 'למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר', כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים, והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו, ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים", עכ"ל.

וזהו את האלקי"ם התהלך נח, דנח האמין בזה שמדת הדין נותנת שצריך הקב"ה לפרנס ולכלכל את ברואיו, דהרי בראם וצריך לזונם, ועל ידי זה הסתפק תמיד במועט. וזהו את האלקים התהלך נח, פי' דנח התהלך במחשבה שגם מכח מדת הדין מגיע לאדם פרנסתו, וע"כ הסתפק במועט, ולא שם ידו בממון אחרים ח"ו.

ויש לומר דזהו גם כן מה שפתח הכתוב אלה 'תולדות' נח, דלכאורה הוה ליה למימר 'אלה שני חיי נח' וכדומה, ולמה אמר תולדות נח, אך להנ"ל י"ל שנח הסתכל תמיד על לידתו, דאמרו חז"ל (נדה דף לא:) נולד בן זכר ככרו עמו, והיינו שהקב"ה קצב עבורו תיכף בעת לידתו סכום מזונותיו כמה שיהיה לו, ועי"ז בא לידי מדה זו להסתפק במועט. וע"כ אמר הכתוב לשון אלה תולדות נח, ודו"ק.

– יד –

העניו יש לו פרנסה כדי צרכו

ועל דרך זה יש לומר עוד מה שאמרו תמים במעשיו עניו ושפל רוח, פי' עפימ"ש בספר הק' ברית אברם (פרשת פקודי) על פסוק (שמות לח, כז) 'ככר לאדן', וז"ל: אפשר לומר על דרך רמז, ע"ד דאיתא בגמרא (שבת דף לג.) סימן לגסות עניות, כי המתגאה נכשל באשת איש, ונואף אשה חסר לב (משלי ו, לב), אבל מי שהוא עניו שהכל דשין עליו כמו על אדן של הפתח, זה יכול להיות לו ככר לחם. וזהו שאמר ככר לאדן, פי' למי ראוי שיהיה לו ככר לחם, לאדן, פי' למי שמשים עצמו כאדן הפתח שהכל דשין עליו ולא למי שמתגאה את עצמו כנ"ל. וכמו שאמר הכתוב (משלי יב, ט) 'טוב נקלה ועבד לו ממתכבד [וחסר לחם' שמי שהוא 'מתכבד' דהיינו מתגאה] ואז הוא נכשל באשת איש ח"ו, ואז הוא חס"ר לח"ם כנ"ל, עכדה"ק.

ועל פי זה נבין דעל כן הזכיר הכתוב כאן שנח היה עניו ושפל רוח, דזהו גופא טעם לשבח על מה שלא הוצרך לגזול, דהרי העניו יש לו ככר לחם ואינו צריך ממון של אחרים, וכנ"ל.

ועל פי זה יתורץ שפיר קושיא ז', שהקשינו דאם השחיתו כל כך שעבדו עבודה זרה ועברו על איסור זנות, אם כן מדוע נחתם גזר דינם דוקא על הגזל.

אך להנ"ל דע"י הגזל באים לידי כך שהבנים הולכים ג"כ בדרכים עקלקלות רחמנא ליצלן, ע"כ שפיר אמר דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, כי זהו גרם להם אח"כ שיבואו לעבור עבירות חמורות כמו ע"ז ועריות רחמנא ליצלן.

– טו –

צריך לחזור בתשובה עד העבירה הראשונה שפגם

ויתבאר עוד דהנה האדם צריך לתקן תמיד עבירה ראשונה שפגם, והוא עיקר התשובה, כמו שכתב בספר הק' דברי חיים (לשבת שובה), וז"ל: "שמעתי מפי מורי הקדוש [הרה"ק ר"נ מראפשיץ זי"ע] בשם אדמ"ו מו"ה אלימלך [מליזענסק] זצ"ל, שצריך אדם לשוב בתשובה עד העבירה הראשונה שעשה מעודו, כי איך אדם מישראל יעשה עבירה, ומסתמא גרם לו עבירה אחרת, כי עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב). ומסתמא עשה מקודם עבירה קלה שגרם להחמורה, אך גם הקלה אי אפשר מבלתי יבוא על איזה כשלון בשוגג, אך גם זה אי אפשר לבא לנפש הישראלי כמאמר הכתוב (ויקרא ד, ב) נפש כי תחטא, ומפורש בזוה"ק (ח"ג דף יג:) דהתורה הקדושה מתמיה האיך בא לנפש הקדוש לחטוא. והכלל אמר מורי ר"א ז"ל הנ"ל, דכל כך עשה תשובה גם על מה שעשה בעודו עולל מוטל על שדי אמו וטפח על דדיה, גם על זה עשה לו סיגופים, עכלה"ק.

וכן מביא שם בדברי חיים (פ' תבוא) וזה לשון קדשו: וכמו שאמרו עליו זצללה"ה שעשה תשובה ושרף ידיו על אשר ידו הכה על שדי אמו בהיותו יונק, עיי"ש.

ובספר הק' מאור ושמש (פרשת מסעי, ד"ה וידבר ה' וגו' שש ערי מקלט) כתב וזל"ק: שמעתי מאדמו"ר הרב בוצינא קדישא איש אלקי מו"ה אלימלך זצוק"ל, שעשה תשובה על חטאת ימי הנעורים וגם על מה שחטא בהיותו בבטן אמו וציער אותה, עכלה"ק. (ועיין בספה"ק באר משה להרה"ק מקאזניץ זצ"ל, לראש חודש, דף קנ"ב ע"ג).

ועל פי זה מובן מה שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, דהיא היתה עבירה הראשונה שעברו, וגרמה להם לעבור אח"כ עבירות חמורות אחרות, דעבירה גוררת עבירה, אך מכיון דגזל היתה עבירה הראשונה, והיא העיקר, ע"כ לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

ומיושב בזה מדוע גם ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו, דכיון שגזלו אחד מחבירו, לא ביררו את הטוב מהרע ונשאר הפגם בארץ, ע"כ נתקלקלה הארץ גם כן.

רואים אנו מפרשה זו גודל הנחיצות של מדת הסתפקות במועט, שלא ללכת אחר תאוות הלב וחמדת המותרות, רק שיקויים בנו אלה תולדות נח, שכולנו נהיה ראוים להיקרא תולדות נח, ע"י שלא נגזול ולא נחמוס ולא ניגע אחד במה ששייך לחבירו, ועי"ז יתנהגו בנינו בדרך הטוב והישר עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

– א –

הנה יש כמה דקדוקים במקראות אלה.

ברש"י 'הואיל והזכירו וכו', דבר אחר למד שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים'.

עוד כתב רש"י 'בדורותיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

א. והקשו המפרשים על הדורשים לגנאי, דכיון שאפשר לדרשו לשבח ולזכותו, למה ידרשוהו לגנאי, ובפרט שהתוה"ק העידה עליו צדיק תמים. וביותר קשה לשון רש"י ז"ל לא היה נחשב לכלום, איך אפשר לומר דלא היו נחשבים לכלום כל צדקותיו ומעשיו הטובים, ואף אם לא היה נחשב כמו אברהם אבינו, אבל ודאי דלא יתכן לומר שלא היה נחשב לכלום.

ב. גם צריך ביאור איך אפשר לדמות מדור אחד לדור אחר, הלא בדורו של אברהם היו כבר הרבה צדיקים, כמו שֵׁם ואנשי ביתו של אברהם, שהתנהגו בדרכיו, וגם היתה לו ישיבה כמאמרם ז"ל (יומא דף כח:) מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם וכו', ומהו הראיה לדורו של נח שהיו כולם רשעים.

במדרש רבה (ב"ר ל, ג) וז"ל: אלה, א"ר אבהו בכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים דור המבול.

ג. וכבר הקשינו, דאם בא הכתוב לפסול את דור המבול היה לו לכתוב תיבת אלה גבי דור המבול, בפסוקים ותשחת הארץ וגו', ולמה הזכיר זה אצל מעשיו הטובים של נח, ובפרט לפי מה שכתב רש"י ז"ל 'הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה' וכו', א"כ היה לו לומר לומר אצל נח רק דברים של שבח, ולא להזכיר גנאי של דור המבול אצל שבחו של נח, וצריך ביאור.

ד. ובאור החיים הק' הקשה דהלא כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, וכאן אין מקום לומר שנתכוון הכתוב לפסול דורו, שלא היה צריך להודיע זה שכבר נפסלו ונחתמו למחות.

ה. עוד דרש במדרש (שם, ה) ענין כפל הלשון נח נח ב' פעמים, ואנן נימא בה מילתא חדתא ג"כ בביאור כפל הלשון נח נח.

ו. גם דקדקו המפרשים באומרו בדורותיו לשון רבים, דהוה ליה למימר בדורו, כמ"ש להלן (ז, א) 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', ומדוע אמר הפסוק לשון רבים, בדורותיו.

בפסוק (ו יג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם, פירש רש"י ז"ל (והוא מגמרא סנהדרין דף קח.) 'לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל'.

ז. והקשה המזרחי דלכאורה זה סותר מה שכתב רש"י לעיל על פסוק קץ כל בשר וגו' 'כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה' וכו', דמשמע דהגזירה היתה בשביל זנות ועבודה זרה ולא בשביל הגזל, וכמו כן קשו קראי אהדדי דכתיב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר וגו', ויאמר אלקים קץ כל בשר וגו', אלמא דמפני הזנות היתה הגזירה, וכתיב קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס, אלמא דמפני החמס היתה הגזירה.

בפסוק עשה לך תיבת עצי גופר וגו' בכופר, פירש"י 'זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא. בתיבתו של משה על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן מפני חוזק המים זפתה מבית ומחוץ'. ע"כ.

ח. וצריך ביאור בדברי רש"י ז"ל דבאמת מה נשתנה משה מנח, אף אם מפני חוזק המים היה צריך לזפות את התיבה מבית ומחוץ, אבל מכל מקום הרי נח גם כן צדיק היה ומדוע הוצרך להריח ריח רע של זפת, והלא הרבה דרכים למקום, ואם הקב"ה רצה להציל את נח ממי המבול, היה יכול לעשות את התיבה באופן שלא יכנסו לתוכו מי המבול.

ט. במדרש רבה פרשה זו (ב"ר ל, י) וז"ל: ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אמר משל לשר שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני. כך אברהם שהיה כחו יפה 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית יז, א), אבל נח שהיה כחו רע 'את האלקים התהלך נח'.

ודברי המדרש צריכים ביאור, דבשלמא אברהם היה כחו יפה מובן, דהלא צדיק היה, אבל מדוע דרש ר' יהודה על נח לשון גנאי כזה, שהיה "כחו רע", ובפרט שהתורה הקדושה מעידה עליו איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח.

י. גם צריך ביאור הלשון "כחו רע", איזה כח שייך בזה.

– ב –

נשמת משה היה גלגול של נשמת נח

ואפשר לומר בישוב כל הדקדוקים, דהנה ידוע מהאריז"ל בשער הפסוקים (פר' בראשית סימן ו') וזלה"ק: "ודע כי נח היה משה, ולא רצה להתפלל על דורו כמו שאמרו חז"ל (מכילתא יתרו) על פסוק (ישעי' נד, ט) כי מי נח זאת לי וגו', כי הוא גרם שיבואו מי המבול, ולכן נקראו על שמו נח נח וכו', וע"כ משה תיקן אשר עוות נח, וחזר להתפלל עליהם באמרו (שמות לב, לב) ואם אין מחני נא וכו' עיי"ש.

ובזוהר הק' פרשת פנחס (ח"ג דף רטז:) איתא, דמשה רבינו ע"ה היה עתיד לקבל את התורה בדור המבול, אלא בגין דהוו רשיעיא הה"ד (בראשית ו, ג) 'בשגם הוא בשר', בשג"ם זה משה, עכ"ד הזוה"ק. חזינן גם כן דמשה היתה לו שייכות לנח, דבאמת היה צריך להיות בדורו ולקבל עבורם את התורה, ורק שהיו רשעים על כן לא קיבל אז את התורה.

– ג –

צדיק צריך להוכיח אחרים

ובאמת מובא הרבה בספרים הקדושים החילוק בין עבודת נח לעבודת משה רבינו, וזה לשון ספר הק' קדושת לוי (בתחילת הפרשה): "אלה תולדות נח, דהנה יש שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, צדיק אחד יש שעובד הבורא ברוך הוא בהתלהבות גדול והוא לעצמו, ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדי הבורא, כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים. ואיתא בכתבי הארזי"ל שעל זה נענש נח על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו והוצרך לגלגל במשה ומשה היה מתקן שהיה מוכיח תמיד כל ישראל. וזהו הפירוש שאמרו חז"ל (מדרש שם) טוב לשמים וטוב לבריות, כי זה הצדיק שעובד ה' ומקרב את הרשעים ג"כ להיות עבדי ה' נקרא טוב לשמים משום שהוא עובד הבורא ב"ה, וטוב לבריות ג"כ בשביל שהוא מקרב הבריות לעבוד ה', אבל נח לא היה מקרב הבריות לעבוד ה' כנ"ל, וידוע מה שאמרו חז"ל (סנדרין דף יט:) 'כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו', כמו שכתוב אצל אברהם אבינו (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן.

נמצא לפי זה דאברהם אבינו שהיה מגייר גרים הרבה, לכך לא נאמר אצל אברהם 'אלה תולדות' כמו שנאמר אצל נח, משום שלא היה לו תולדות רק מה שאמר הכתוב ויולד נח שלשה בנים את שם וכו' ולא יותר כנ"ל. והטעם את האלקים התהלך נח, ר"ל רק את האלקים היה מתהלך נח, נח לבדו היה עובד הבורא ב"ה אבל לא היה מתהלך עם הבריות לקרבם להיות מעובדי הבורא ברוך הוא, לכן נאמר שוב ויולד נח רק שלשה בנים את שם וכו', ושייך שפיר אלה תולדות נח", עכ"ל הקדושת לוי הנוגעים לענינינו. (עיי"ש עוד באריכות).

ואמרו חז"ל (שבת דף נה:) כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם נתפס על כל העולם וכו'.

– ג –

תוכחה מותר רק אם יפעול

ומענין התוכחה מובא בספר קרני ראם (חלק כליל תפארת שבסוף הספר) בשם היהודי הקדוש זי"ע מפרשיסחא, שפירש הפסוק בפרשתינו (ט, ו) שופך דם האדם, היינו מי שרוצה לפעול ע"י מוסר ותוכחה שיחזור למוטב ושיעמידו שיהיה אדם, וזהו "באדם", אז "דמו ישפך", יכול לבייש אותו בדברי תוכחה, כיון שיהיה לו טובה שיחזירו למוטב, אבל באם שלא יפעול בדבריו להחזירו למוטב, אז אין לבייש אותו בתוכחה ואין לשפוך דמו, עכדה"ק.

ומביא שם עוד בשם זקינו הרה"ק ר' יהושע אשר מפאריסאוו זי"ע שסיפר מעשה שהיה אצל הרבי מלובלין זי"ע, שבא לפניו איש אחד ואמר לו הרבה מוסר ותוכחה עד שביישו בדבריו, ולא היה יכול האיש להתאפק ואמר להרבי בזה הלשון: רבי, אתם מביישים אותי, והשיב לו הרבי מלובלין: אם כן צריך אני לפייס אותך, כי חשבתי שאפעול אצלך בדבר שתחזור למוטב, ועכשיו אני רואה שלא פעלתי כלום, אם כן הייתי מבייש אותך בחנם, עכ"ל.

וכבר הארכנו בזה במאמרים להושענא רבה (בפסקא הושענא דביר המוצנע), והבאנו שם מספר הק' אור האמת [שהוא מכי"ק של הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע אשר רשם לעצמו מה ששמע מפי רבו המגיד הק' ממעזריטש זי"ע, כמובא שם בהקדמה] שכתב (בדף ע"ב), וז"ל בקיצור: על הכתוב (משלי כח, ד) 'עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם', והקשה הלא עוזבי תורה הם רשעים והשומרים הם צדיקים, והוה ליה למימר 'רשעים יהללו רשע וצדיקים' וכו'. ועוד רישא דקרא אמר לשון יחיד וסיפא דקרא אמר לשון רבים יתגרו בם, הוה ליה למימר בתרויהו לשון אחיד.

ותירץ שיש תרי גווני צדיקים, יש צדיק שהוא עוסק בתורה וגמילות חסדים ומקיים כל התורה, אך הוא צדיק לעצמו ולא לאחרים, ואע"פ שהיא מצוה ממצות התורה שנאמר (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח, עם כל זה מגודל רכות טבעו ומזגו הטוב אינו יכול לומר לא עשית כהוגן. ויש צדיקים העומדים בפרץ ומתגרים תמיד בעושי עולה ומוכיחים ומחרפים אותם בתמידות על מעשיהם המכוערים כמו שכתוב (תהלים קלט, כא) בתקוממיך אתקוטט.

והנה לכת הצדיקים הב' הכל שונאים אותם ביותר, בהיות שרואים שכת הראשונים הם צדיקים ושותקים מסתמא אינם רשעים כך כך, ומכח זה מריבים ומתגרים הכת הב' עם הכת הא' מדוע אתם מחשים, למה לא תקנאו קנאת ה' צבאות. וזהו פירוש 'יתגרו בם', ר"ל כת הב' מתגרים עם הכת הא' לשם שמים, שיעמדו גם כן בפרץ עמהם להלחם נגד אויבי ה'.

והנה הכת הא' מחמת רכות טבעם אינם רואים חוב הרשעים ומהפכים בזכותם, ומשיבים אולי לא היה כך כאשר מרננים עליהם, או זכות אחר, או מזכירים מדות טובות שיש להעושים הנ"ל, וזהו 'יהללו רשע' ר"ל מחמת טבעם מהפכים בזכותם, ועוד אומרים אי אפשר להעמיד הדת על תלה, ועוד הנח להם לישראל. ומחמת כל אלו הטענות נמנעים מלהוכיח, אבל עם כל זה אעפ"י שהם צדיקים הכתוב קורא אותם 'עוזבי תורה', והכת הב' נקראו שומרי תורה, עכ"ל. וכן פירש זקיני הגר"א זצ"ל בביאורו על משלי (על פסוק הנ"ל), עי"ש.

– ד –

הצדיקים והתלמיד חכמים נקראים בשם "משה"

ובדברי תורה לפרשת מטות הרחבנו ג"כ את הדיבור בזה, בביאור הפסוק (במדבר ל, ב) 'וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר צוה ה", בהקדם מה דאיתא בתיקונים (תיקון ס"ט דף קיב.) אשר אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא, ואיתא בספר תניא קדישא (פמ"ב), שבכל דוד ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה ללמד דעת את העם כו'. וכמרומז גם בש"ס בכמה מקומות (שבת דף קא:, סוכה דף לט., ביצה דף לח:, חולין דף צג.) שאמרו על התנאים והאמוראים "משה שפיר קאמרת". ופירש"י בסוכה שם, 'משה – גדול הדור'. ובמסורת הש"ס שם ציין למה שכתב רש"י בשבת דף ק"א, 'משה שפיר קאמר – כלומר רבינו בדורו כמשה בדורו', עיי"ש. והיינו דלכל ת"ח ומנהיג בכל דור ודור יש בו ניצוץ של משה רעיא מהימנא ע"ה.

וכתבנו שם שעל ידי הרועה נאמן שבכל דור, בחינת משה שבדור, על ידו פועל משה רבינו ע"ה באנשי הדור שיקיימו את מצוות ה' בכלל, ושיקיימו אותם בבחינה ומדריגה שמשה רצה שייקמו אותם.

והנה התורה היא נצחית ותמידית, וזהו וידבר משה אל ראשי המטות, היינו אשר משה רבינו ע"ה דיבר אל ראשי המטות שבדורו, וכן חכמי הדור, שהם אתפשטותא דמשה בכל דור ודור מדברים לבני ישראל שבדורם, לאמר לדורות אחריהם, זה הדבר אשר צוה ה', שיקיימו את מצוות ה' באופן כזה שמשה רבינו ע"ה מלמדם לקיימם, היינו באופן ובבחינת שהוא מראה להם ["מראה באצבעו ואומר זה"], היינו בבחינתו כפי שמשה רבינו ע"ה רצה לקיימם.

– ה –

ליישב מחלוקת רבותינו אם נח הוכיח את בני דורו

ובאמת איכא פלוגתא דרבוותא בזה אם נח הוכיח את בני דורו או לא, יש אומרים שהוכיחם אבל לא נתקבלו דבריו על לבותיהם, ויש אומרים שלא הוכיחם כלל וכלל רק הלך לדרכו, וכמו שמשמע בקדושת לוי הנ"ל, ויש אומרים שהוכיחם רק על העבירות הקלות ולא החמורות[א].

ומרן החתם סופר זצ"ל דרך ג"כ בדרכו של הקדושת לוי הנ"ל, שלא היה נח מוכיח את בני דורו, וכמ"ש בחתם סופר (בפרשתן, עמוד כ"ב) לפרש אמרם ז"ל (ב"ר כח, ט) 'כי נחמתי כי עשיתים, ונח' (ו, ז-ח), שאפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדאי, אלא שמצא חן בעיני ה'. ולכאורה יפלא והלא הכתוב מעיד עליו נח איש צדיק תמים היה.

ומבאר החתם סופר כי חטאו של נח היה על שהיה נח לשמים וגם לבריות, ובאותו הדור שהיו רשעים בעלי חמס וגזל היה מצוה להתאכזר עליהם, וזה מבואר בלשון הכתוב, אחר שאמר ב' דברים אחד לרע ואחד לטוב, היינו נחמתי כי עשיתים ונח, שגם על נח ניחם, וחזר ואמר לטוב שמצא נח חן בעיני ה', על זה מפרש עתה אלה קורותיו של נח הנזכר, איש צדיק תמים היה בדורותיו, עם אנשי דורותיו הרעים האלו היה מתנהג בצדק ותמים, וזה לא יתכן, ומשום כן נחמתי כי עשיתים ונח, ומה שמצא חן בעיני ה', הוא משום את האלקים התהלך נח. ועל זה נאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כי לכאורה הרבה ריוח והצלה לפני הקב"ה ולא היה צורך להסגיר נח בתוך התיבה, אלא שנח ובניו היו בעונש במה שהיו אסורים בבית הכלא הזה בתיבה, ונצטערו בה בלי ספק, וזה בא לו על שהצטדק עם אנשי דורו הרשעים, והיינו דאמר ליה הקב"ה בא אל התיבה, ומאי טעמא לעונש הזה עליך, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ר"ל שהיה מצטדק עם אנשי הדור הרע הזה, עכת"ד של החתם סופר.

ובזה יתבאר הכתוב, אלה תולדות נח, וברש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. והכוונה לפי הנ"ל, דהנה במשה נאמר (דברים א, א) 'אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל', וזהו שאמר כאן הפסוק, 'אלה' תולדות נח – עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, דעיקר תולדותיהם של צדיקים הוא "מעשים" טובים, מה שהם עושים ו"מעשים" שגם אחרים יעסקו בתורה ובעבודת השם, ואינם נסוגים אחור מלהוכיחם על זה, וזו היתה דרכו של משה רבינו ע"ה שנאמר בו 'אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל', שהוכיח את ישראל שילכו בדרכי ה'.

– ו –

דור המדבר היו נשמותיהם של דור המבול

ובאמת ידוע מהאריז"ל שדורו של משה, אשר יצאו ממצרים, היו גלגולים מדורות הקודמים, וכמו שכתב בספר הק' שער הפסוקים (פרשת שמות) דנשמות שבדור המבול היו כולם נשמות עליונות קדושות מבחינת הדעת, ונתערבו בקליפות ע"י חטא אדם הראשון, וצריכות גלגולים רבים לצרפם וללבנם עד תום חלאתם מהם וכו'. והנה התחלת גלגולם היה בדור המבול, ולהיותם משורש המר ההוא, שיצאו ע"י השחתת זרע של אדם הראשון, לכן היו מורדים וכופרים בהשי"ת, ועיקר חטאם היה וכו', אח"כ נתגלגלו פעם ב' בדור הפלגה, וגם הם הרעו כאבותם וכו', אחר כך נתגלגלו פעם שלישית באנשי סדום, ולכן נאמר בהם (בראשית יג, יג) 'ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאוד' וכו', ואז חזרו להתגלגל פעם רביעי במצרים, בבני ישראל שהיו נולדים אז בדור הגלות ההוא, ואז התחילו ליתקן, והיו מתבררים והולכים בגלות מצרים עד שיצאו ישראל ממצרים, עכלה"ק.

– ז –

תוכחות משה תיקן חטאו של נח

ונמצא לפי דרכינו, דבזה שמשה דיבר אל כל ישראל דברי כבושין, תיקן ממילא מה שלא תיקן נח, כי בני ישראל שיצאו ממצרים היו גלגולי נשמות דור המבול, ומשה היה גלגול נשמת נח, ובזה תיקן את מה שלא הוכיח נח את בני דורו, ודו"ק.

וע"כ יתייחסו שפיר דיבוריו של משה לתקן נשמות ישראל, על חשבונו של נח כיון שנשמתם משורש אחד, וע"י שהוכיח משה את ישראל תיקן ממילא את נשמתו הקודמת שהיתה בנח.

ועל פי זה יתבאר לן גם כן סמיכות הכתובים, דבסוף פרשת בראשית נאמר ונח מצא חן בעיני ה'. דלכאורה איך מצא חן בעיני ה', הלא היה צריך להוכיח את בני דורו ולא הוכיחם כראוי, על זה בא הכתוב בריש בפרשתן כמתרץ ואומר "אלה" תולדות נח, דבזה שהוכיח משה את ישראל, כאמור "אלה" הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, בזה ממילא נחשבו לתולדות נח ג"כ, וזהו גרם ממילא 'צדיק תמים היה בדורותיו', שהיתה עליה גם לדורו של נח, שנתקנו כולם באותו הדור שיצא ממצרים, ע"י שמשה הוכיחם והדריכם בדרך התורה.

ומובן ממילא מדוע אמר הכתוב "בדורותיו" לשון רבים (ולא אמר בדורו – קושיא ו'). דע"י שמשה תיקן את בני דורו, תיקן בזה גם כן את דורו של נח, וע"י זה נתתקן גם כן דור הפלגה, כדברי האריז"ל דנתגלגלו בדור אחר דור עד שיצאו מכור הברזל ממצרים.

ובזה אפשר לפרש מדרש פליאה [מובא בספר ראשית ביכורים] ונח מצא חן בזכות אלה תולדות נח, זה משה ע"כ. וצריך ביאור הלא בפשטות סובב הכתוב על דורו ולא על דורו של משה.

אך להאמור מובן שפיר, דאף שנח בפני עצמו היה צדיק אבל כיון שלא הוכיח את אנשי דורו כראוי ע"כ מצא חן רק בזכות "אלה" תולדות נח זה משה, דרק ע"י שמשה הוכיח את ישראל ב"אלה הדברים", עי"ז נתעלה גם נח ובני דורו, וכאמור למעלה.

ובזה יתיישב מה שכתב רש"י ז"ל 'בדורותיו, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום'. והבאנו (קושיא א') קושיית המפרשים על הדורשים לגנאי, דכיון שאפשר לדרשו לשבח ולזכותו, למה ידרשוהו לגנאי, ובפרט שהתורה הקדושה העידה עליו שהיה צדיק תמים.

אך יש לומר דהדורשים לגנאי כוונתם על מה שלא הוכיח את בני דורו כראוי, ואף שבאמת היה צדיק תמים, אך לא די בכך במה שהוא עצמו היה צדיק תמים, וכדמצינו באמת דעיקר שלימותו נעשה כשמשה הוכיח את בני דורו, וזה נשלם גם נח בצדקתו וכנ"ל.

ועל פי זה יובן גם כן לשון רש"י דאילו היה בדורו של אברהם "לא היה נחשב לכלום", דאין הכוונה דנח לא היה נחשב לכלום, רק מה שנח לא הוכיח את בני דורו, זה "לא היה נחשב לכלום", כי בדורו של אברהם הורגלו כל האנשים לעבודה כזו של תוכחה לאנשי הדור, כי אברהם אבינו ע"ה הוכיחם בשבט מוסר ולא הרפה מהם כמבואר בפסוקים ובמדרשים, וע"כ אמרו שאילו היה בדורו של אברהם "לא היה נחשב לכלום", פי' עבודתו של נח שלא הוכיח את בני דורו, זה לא היה נחשב לכלום, אבל אין הכי נמי שנח בפני עצמו היה עומד בצדקו והיה חשוב, אבל עבודתו שהיתה רק לעצמו, זה היה נחשב כעין פגם בדורו של אברהם.

ובזה יתבארו דברי ר' אבהו במדרש, בכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים דור המבול. והקשינו (קושיא ג'), דאם בא הכתוב לפסול את דור המבול היה לו לכתוב תיבת אלה גבי דור המבול, בפסוקים ותשחת הארץ וגו', ולמה הזכיר זה אצל מעשיו הטובים של נח, ואצל נח היה לו לומר דברי שבח, ולא להזכיר גנאי של דור המבול אצל שבחו של נח, וצריך ביאור.

אך להנ"ל יובן שפיר, דענין אלה פוסל את הראשונים בא לפסול את עבודתו של נח שהיה בדורות הראשונים, נגד עבודתו של משה שהיה בדור אחרון יותר, דמשה הוכיח את ישראל בשבט מוסר משא"כ נח, וזה אלה פוסל את הראשונים האמור גבי נח דייקא, דאף שהיה צדיק מכל מקום נחשב אצלו – לגודל צדקתו – כחסרון כל דהוא, מה שלא הוכיח את בני דורו כמו שעשה משה, וזהו ענין אלה פוסל את הראשונים.

ומיושב גם כן קושיית האור החיים הק' (קושיא ד') שהקשה דכאן אין מקום לומר שנתכוון הכתוב לפסול דורו, שלא היה צריך להודיע זה שכבר נפסלו ונחתמו למחות. אך להאמור מובן שפיר, דבאמת אין כוונת הכתוב לפסול דורו, דזה מפורש בפסוקי הפרשה, רק הכוונה לפסול עבודתו של נח שעבד רק לעצמו, ולא עבד על בני דורו לתקנם שיעזבו דרכם הרעה וידבקו את עצמם בהקב"ה.

ועל פי זה יש לבאר כפל הלשון נח נח ב' פעמים, די"ל דתיבות "אלה תולדות נח", קאי על נח בעצמו, אלה פוסל את הראשונים, שבא הכתוב לפסול במקצת את עבודתו שלא הוכיח את בני דורו, "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" קאי על נשמת נח שנתגלגלה במשה רבינו ע"ה, דהוא באמת תיקן את בני דורו והנהיגם ארבעים שנה במדבר על דרך התורה והיראה, ואת משה שייך שפיר לכנותו "צדיק תמים היה בדורותיו", כנ"ל דבזה תיקן משה רבינו ע"ה את נשמת נח וגם את נשמות בני דורו. וזהו ענין נח נח ב' פעמים, דהראשון קאי על נח בעצמו, והשני קאי על משה שהיתה בו נשמת נח, והבן.

– ח –

נח הסתכל בתמימות על בני דורו

ויש לומר באופן אחר קצת בכוונת הכתוב עפ"י דרכינו, דהטעם שנח בעצמו לא הוכיח את בני דורו היתה משום 'צדיק תמים היה בדורותיו', שהסתכל בתמימות על בני דורו, כמש"כ החתם סופר הנ"ל דנח היה טוב לשמים וטוב לבריות, ולא התאכזר על בני דורו, וזהו 'צדיק תמים היה בדורותיו', שהתנהג בתמימות לגבי בני דורו.

ואפשר לומר דזהו גם כן מה שאמר הכתוב 'את האלקי"ם התהלך נח', אמר שם אלקי"ם שהוא מדת הדין, והכוונה, דכיון שנח לא הוכיח את בני דורו רק התהלך תמיד עם הקב"ה, על כן באה מדת הדין משם אלקי"ם על בני דורו, ונחתם גזר דינם על הגזל.

ובזה יתבארו היטב דברי רש"י על על פסוק בכופר, 'זפת בלשון ארמי וכו', בתיבתו של משה על ידי שהיו המים תשים דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן מפני חוזק המים זפתה מבית ומחוץ', ע"כ. והקשינו (קושיא ח') דמה נשתנה משה מנח, הלא מכל מקום גם נח צדיק היה, ומדוע הוצרך להריח ריח רע של זפת, והלא ישנם הרבה דרכים למקום, ואם הקב"ה רצה להציל את נח ממי המבול, היה יכול לעשות את התיבה באופן שלא יכנסו לתוכו מי המבול, ולמה הוצרך להריח ריח רע של זפת.

– ט –

מהרשעים יש ריח רע, ומהצדיקים יש ריח טוב

אך יש לומר על פי הידוע מספרים הקדושים, שהרשעים בחטאותיהם גורמים טומאה וזוהמא בכל העולם כולו, עד שגם המלאכים הקדושים בורחים מריח רע שנעשה על ידי העבירות, משא"כ מכח מעשים טובים יש ריח טוב, כמאמרם ז"ל (ברכות דף מג:) 'עתידין בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון'. וזהו האמור גבי מלכא משיחא (ישעי' יא, ג) 'והריחו ביראת ה", דכיון שכל העולם יתעלה לעתיד לבוא בביאת המשיח 'ומלאה הארץ דעה את ה" (שם שם, ט) ולא יחטאו עוד, ממילא יהיה ריח טוב בעולם ויתקיים הפסוק 'והריחו', שיהיה אפשר למשיח להריח, והטעם כי 'ביראת ה'', שכל בני האדם יתיראו אז מהקב"ה, ויהיה ריח טוב בעולם, על כן שפיר יוכל מלך המשיח להריח את בני האדם ביראת ה', ואכמ"ל.

ועיין דברים נוראים בספר הק' באר מים חיים (פרשת וישב, דף ע' ע"ב) שכתב באמצע דבריו, 'כי בכל מקום שיש שם קצת נידנוד חטא שורה שם הסטרא אחרא והרע המטונף והמלוכלך כצואה ממש, כמאמר חז"ל (ע"ז דף ה.) 'כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין, ר"א אומר קשורה בו ככלב' וכו", עיי"ש. ומשמע גם כן מדבריו דבמקום החטא רחמנא ליצלן הרי מריח שם ריח רע כמו של צואה, וד"ל.

ויש לומר דזה היה ענין הריח רע של זפת שבתיבת נח, דכיון שנח לא היה מוכיח את בני דורו, על כן רצה הקב"ה להזכירו דמזה שחטאו אנשי דורו [והוא לא תיקן אותם כל צרכם] נעשה ריח רע בעולם, עד כדי כך דזה גרם פגם גם בתיבת נח, מכח מעשיהם הרעים של אנשי דורו אשר לא הוכיחם. משא"כ במשה היה גלוי וידוע לפני הקב"ה דבאמת יוכיח משה את בני דורו, ולא יתן להם ללכת אחר מחשבתם הרעה, ויבטל את הריח רע בעולם, ואם כן שפיר מגיע למשה שלא יריח ריח רע בתיבתו כשנולד, דהקב"ה מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה, ודו"ק.

– י –

כשהצדיק מוכיח ואינם מקבלים תוכחתו אזי הוא נוטל את חלק הטוב שבהם

ועל פי זה אפשר לבאר מאמר הכתוב אצל לידת משה (שמות ב, ב) 'ותרא אותו כי טוב הוא' וגו', ופירש"י כשנולד נתמלא הבית כולו אורה. ויש לפרש דגם זה רמז למה שמשה הוכיח תמיד את בני דורו שיתנהגו בדרך הטובה, דהנה איתא בספר הק' מאור עינים (בפרשתן) על מה שכתב רש"י 'יש מרבותינו דורשים אותו לשבח', דהנה כשהצדיק מוכיח את הדור ואינם מקבלים תוכחותיו אזי נוטל הצדיק חלק הטוב שלהם, וזהו כוונת 'יש דורשין אותו לגנאי', היינו שדורשין מדרגותיו לגנאי שניתוסף בו הטוב מהדור מצד מה שהוכיח בני דורו ולא רצו לקבל ממנו, עיי"ש.

אמנם כיון שמשה רבינו ע"ה הוכיח את בני דורו ודבריו נתקבלו בלבותיהם, נמצא דמשה לא לקח את חלק הטוב מהם, רק נשאר אצל בני ישראל, ואדרבה, משה רעיא מהימנא עשה ופעל כל ימיו שחלק הטוב שיש בבני ישראל יתקיים אצלם תמיד ולא ימוש מהם. וזהו שאמר הכתוב 'ותרא אותו כי טוב הוא', שמשה היה טוב בעצמותו ולא היה צריך ליקח את חלק הטוב של כל אחד מישראל, ועל זה פירש רש"י 'שנתמלא הבית כולו אורה', פי' דאור היינו מעשיהם של צדיקים (ב"ר ב, ה) דמכח מעשיו הטובים של משה רבינו ע"ה שהוכיח את בני דורו ונתקבלו דבריו באזניהם, היו כל בית ישראל מלאים אורה שהוא טובה, וזהו 'נתמלא הבית כולו אורה', ועל כן נקרא טוב, ודו"ק.

– יא –

מי שאינו מוכיח הוא כגזלן – שגוזל נחת רוח מהקב"ה

וכעת נבוא לתרץ קושיית המזרחי (שהזכרנו בקושיא ז') על מה שכתב רש"י 'לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל', סותר מה שפירש רש"י לעיל על פסוק קץ כל בשר וגו' 'כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה' וכו', דמשמע דהגזירה היתה בשביל זנות ועבודה זרה ולא בשביל הגזל, וכמו כן קשו קראי אהדדי דכתיב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר וגו', ויאמר אלקים קץ כל בשר וגו', אלמא דמפני הזנות היתה הגזירה, וכתיב קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס, אלמא דמפני החמס היתה הגזירה.

ואפשר לומר דבגזל נרמזו כל העבירות, ובפרט עבודה זרה וזנות החמורות, ויתבאר עפ"י עובדא שהיה אצל הרבי ר' זושא מאניפאלי זי"ע (מובא בספר כתבי ר' יאשע שו"ב, ועוד) דפעם התאכסן הרבי ר' זושא באיזה אכסניא, ובאו לפניו בעל הבית ואשתו שבתו רוצה להנשא לגוי רחמנא ליצלן, ושידבר על לבה להטותה לדרכך הטוב. אמנם הרבי ר' זושא לא שת לבו לדבריהם, ועסק בעבודת הקודש שלו.

אחר כך בחצות הלילה, כשרצה הרבי ר' זושא לומר תיקון חצות כדרכו תמיד, לא היה יכול להוציא הגה מפיו, והיה הדבר פליאה גדולה בעיניו, כי לא הורגל בזה, ואח"כ שמע כעין בת קול שקורא לו "גזלן", והיה לו חלישות הדעת מזה. והרהר בדעתו שאולי אירע לו זה מפני שלא שת לבו לדברי בעל הבית ואשתו שידבר עם בתם, וקיבל על עצמו שבבוקר ידבר על לב בתו של בעל הבית להטותה לדרך הטוב והישר, וכן עשה, ולמחרת ערך אחר כך תיקון חצות כדרכו מוקדם בלי מפריע, ובסוף חזרה בת הבעל הבית בתשובה ונישאה ליהודי שומר תורה ומצוות.

אחר כמה שנים עבר הרבי ר' זושא עוד הפעם דרך אותו הכפר, והזמינוהו אנשי העיר לבוא לבחון את הילדים בחיידר, והיו שם שני ילדים תאומים שמצאו חן בעיניו מאוד, כי היו אומרים את החומש במתיקות ונעימות רבה, ובחוץ עמדה אמם של שני ילדים אלו, וצעקה מחדר החיצון אל הרבי ר' זושא הלא אנכי האשה אשר רציתי לינשא לעכו"ם רחמנא ליצלן והרבי דיבר אז אתי שלא אנשא להגוי ההוא, ואלה הם בני שנולדו לי מבעלי היהודי שהוא ירא שמים. ואז הבין הרבי ר' זושא מה ששמע אז כעין בת קול "גזלן", כי במה שלא רצה לדבר עם בת בעל הבית היה בזה כעין גזילה מהקב"ה, שיש לו נחת רוח מכל ילד יהודי שלומד בחיידר, ואם היתה נישאת לגוי רחמנא ליצלן בודאי שהיה בזה כעין גזילת הנחת רוח מהקב"ה כביכול, ע"כ תוכן הסיפור.

נמצא מזה דכשמדבר עם חבירו ומוכיחו שיעבוד את השי"ת, עושה בזה נחת רוח להקב"ה, ואם לא איכפת לו במה שעושה חבירו יש מזה כעין גזילה ח"ו כי מחסרים בזה הנחת רוח למעלה בשמים מעבודת כל איש יהודי, ומעבודת תולדותיו שיוצאים ממנו.

– יב –

מי שאינו שב בתשובה הרי הוא גוזל שמחה מהקב"ה

ויתבאר ביותר על פי מה שכתב הגה"ק מוה"ר אברהם אזולאי זצ"ל [זקינו של החיד"א זצ"ל] בספרו חסד לאברהם (מעין ד' נהר מ') בסוד התשובה, וז"ל: 'יש להקשות קושיא עצומה, איך הרשע הלך כל ימיו אחרי שרירות לבו ולבסוף נתחרט, שיהיו נמחלים לו כל עוונותיו. יש לומר כי כל שעה שהישראל חוטא ועובר על מאמר יוצרו, הקב"ה מתמלא כעס וחימה, וס"מ שמח, והכל לפי שיעור החטא ומדריגת החוטא, וכשהישראל מתחרט על מעשיו ואומר חטאתי וכו', ס"מ מצטער לרוב, והקב"ה שמח שמחה גדולה, כי הדאגה שמקבל הס"מ מחרטה הזאת, היא כפלי כפלים מהשמחה ששמח בשעת העבירה, והשמחה ששמח הקב"ה בשעת החרטה, היא כפלי כפלים מהכעס שכעס הקב"ה בשעת העבירה, מפני שהחוטא בשעת החטא נחשב לפני המקום כאילו השווה ס"מ למקום חס ושלום, ובשעת החרטה, כאלו הפילו עד תהום רבה, ע"כ.

העולה מדבריו הקדושים, דהאדם השב בתשובה שלימה על מה שעיוות וחטא לד', גורם שמחה רבה בשמים, ומפאת גודל השמחה מוחל הקב"ה להאדם על כל עוונותיו.

וזהו ענין הגזל, דאם אינו חוטא ח"ו ואינו שב בתשובה שלימה הרי גוזל מהקב"ה את השמחה שיש לו כשאדם מישראל מתנהג בדרך הטובה. ונמצא מזה גם כן דבכל המצוות שאין האדם מקיים, או בכל עבירה שעושה, אית בה משום גזל.

ויש לומר דזהו מה שכתב רש"י ז"ל 'לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל', דאפילו אם היו להם עבירות חמורות גם כן כמו עבודה זרה וזנות, מכל מקום הרי בכולם אית בהו משום גזל, דגוזל מהקב"ה כביכול את השמחה והנחת רוח שיש לו כשאדם מישראל מקיים מצוה או שב בתשובה על עוונותיו, ונמצא דדא ודא אחת היא, דבכולהו אית בהו משום גזל, ודו"ק.

– יג –

כל אחד צריך לנצל את כוחותיו שניתנו לו מהשמים

ועל דרך הנ"ל דנח לא הוכיח את בני דורו שילכו בדרך הטוב, יתבאר שפיר המדרש (שהבאנו לעיל קושיא ט'): ר' יהודה אמר משל לשר שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני. כך אברהם שהיה כחו יפה 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית יז, א), אבל נח שהיה כחו רע את האלקים התהלך נח. והקשינו דמדוע דרש ר' יהודה על נח לשון גנאי כזה, שהיה 'כחו רע', ובפרט שהתורה הקדושה מעידה עליו איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח. גם הקשינו (קושיא י') מהו הלשון 'כחו' רע, האמור בנח, ו'כחו' יפה האמור באברהם.

אך להנ"ל יש לומר דבאמת אין הכוונה דנח נקרא רע ח"ו, דהלא מקרא מלא דיבר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, אלא "כחו" רע פי' מה שלא ניצל את כל כחו להשפיע על בני דורו ולדבר עמהם שישובו מדרכם הרע, זהו "כחו" הרע, דהיה בכחו לעשות יותר ולהוכיח את בני דורו בלי פחד כלל, והוא לא עשה כן, על כן דריש ר' יהודה שהיה "כחו" רע. משא"כ אברהם היה "כחו" יפה, פי' מה שפעל להרבות כבוד שמים בעולם והקריא את שמו של הקב"ה אצל בני אדם, בזה היה כחו יפה, דמה שבני דורו של אברהם עבדו את השי"ת, נחשב ל"כחו" של אברהם אבינו ע"ה.

– יד –

המשפיע על אחרים מקבל שכר כל מצוותיהם, וכן להיפך

והטעם בזה מדוע נחשב הכל ככחו של אברהם אבינו, מובן על פי מה שכתב זקיני הגר"א זצ"ל בביאורו למשלי (יב, יד) וזה לשונו: 'שלעולם יראה אדם להוכיח את חבירו על דבר שעושה לא טוב [פי' לא רק בעבירה ממש אלא גם על דבר שאינו הגון], כי אם ישמע לו ויטיב את מעשיו אז כל המצוות שיעשה הם על ידו [וגדול המעשה יותר מן העושה] יטול שכר כמו העושה עצמו, ואם לא ישמע לו אזי יטול את הטוב ממנו, כמו שכתב האר"י ז"ל, והוא בסוד זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, והרשע נוטל חלקו בגיהנום', עכ"ל, (ועיין בספר חסידים באריכות).

ולפי זה מובן מדוע אברהם היה "כחו יפה", שקיבל שכר בעד כל מה שעשו האנשים שקירב אותם לעבודת השי"ת ע"י דברי תוכחתו, וכנ"ל.

– טו –

הגלות תחתם במדת של אברהם – גמילות חסד, והמוכיח אחרים גומל עמו חסד

ויש לומר עוד בדרך רמז במה שכתב המדרש דאברהם היה כחו "יפה", ולכאורה מדוע לא אמר המדרש לשון אחר של שבח, כגון טוב, או גדול, ולמה אמר דוקא "יפה". אך י"ל דטובא גניז בגויה, דטמון בזה כונה עמוקה, וכדלהלן.

ויבואר על פי הידוע מהרה"ק מראפשיץ זי"ע, וכן כתב בספרו זרע קודש (פרשת וירא) וזה לשונו: רומז לנו הכתוב בר"ת מתיבות י'ושב פ'תח ה'אהל היא יפ"ה, על דרך שאמרו [רבותי] ז"ל מאי האי דאמרו אינשי כשמזווגים ומתחתנים איש ואשה אומרים 'שהזיווג יהיה עולה יפה', ולהבין איזה מקום יהיה עולה, ומאי הלשון הזה שיהיה עולה יפה, ופי' כי כלל העבדות לייחד קוב"ה ושכינתיה בחינת יחוד שמות הוי"ה ואדנ"י שהצדיקים מייחדין במעשיהם הטובים. והנה כתוב בספרים שלעתיד יהיה משם הוי"ה אותיות יהי"ה, שהוי"ו תהיה יו"ד, וזה 'ביום ההוא יהיה ה' אחד' (זכרי' יד, ט), וכו', ונמצא יהיה יחוד קוב"ה [ושכינתיה] יהי"ה אדנ"י גימטריא מספר יפ"ה, שהזיווג הזה של איש ואשה מעורר הזיווג העליון לקרב ביאת משיחנו, ויהיה זיווג יהי"ה אדנ"י גימטריא מספר יפ"ה וכו', ועד שם היתה עבודת אברהם ליחוד הנ"ל, והפתח לזה היה אברהם שממנו התחיל להשתלשל אומה הישראלית, עכדה"ק.

והנה מובא משמיה דהרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע שאמר, שבמתן תורה היה התחלת עמוד התורה, ובבית המקדש היה עמוד העבודה שהוא הקרבנות, והבעל שם טוב זי"ע אחז צדיק דרכו בקודש לדורות עולם בעמוד גמילות חסדים, והוא לזכות גם את חבירו בנפש ובגוף, וזהו דרך החסידות, לסייע לזולתו הן במילי דשמיא והן במילי דעלמא, עכדה"ק.

ועל פי זה פירש בספר קדושת ציון להרה"ק רב"צ מבאבוב זצוק"ל (פרשת בחוקותי) הפסוק (ויקרא כו, מב) 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור'. דהנה בספר הק' מגלה עמוקות (פרשת לך) כתב על אמרם ז"ל (פסחים דף קיז:) 'יכול יהו חותמין בכולן תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין', ופירש שם לפי שהאבות תיקנו הג' עמודים, אברהם אבינו ע"ה תיקן עמוד גמילות חסדים ויצחק אבינו ע"ה תיקן עמוד העבודה ויעקב אבינו ע"ה תיקן עמוד התורה, ובימות עולם היו עמודי התורה בראשונה, ובזמן האחרון יושלם עמוד גמילות חסדים, וזה בך חותמין, עיי"ש. וכתב בקדושת ציון דבזה יתבאר הכתוב וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, ודקדקו המפרשים מדוע שינה הכתוב כאן הסדר מבכל מקום שכתוב אברהם בראש ואח"כ יצחק ויעקב, ועפ"י הנ"ל ניחא שפיר הסדר, יעקב בראש, ואחר כך יצחק, וחותם את בריתי אברהם, שהוא עמוד גמילות חסדים שיושלם עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, כסיום הכתוב והארץ אזכור, כי אז גאולה תהיה לארץ, וכדברי חכמינו ז"ל (שבת דף קלט.) 'אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר (ישעי' א, כז) ושביה בצדקה', עכ"ל.

ולפי זה יש לפרש, דזהו כוונת ר' יהודה במדרש דאברהם היה כחו "יפה", דכיון דעבודת אברהם היתה להוכיח את בני דורו ולקרבם לעבודת השי"ת, א"כ עשה בזה גם כן גמילות חסד עם זולתו, חוץ ממה שעשה עמהם גמילות חסד בגשמיות עשה עמהם גמילות חסד ברוחניות, ועבודתו הזו היתה כדי לקרב הגאולה, כמובא בספרים הקדושים דכל עבודת האבות כבר היתה על קוטב זה, לייחד השמות הקדושים שיהיה הגאולה השלימה כבר אז. וזהו הכוונה אברהם היה כחו "יפה", שכל עבודתו לקרב בני אדם תחת כנפי השכינה היתה על שם זה שיהיה השם "יפה" בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.

עוד יש לומר בביאור המדרש שהבאנו לעיל, שנח היה "כחו רע", וכבר הקשינו למעלה דמהו לשון "כחו רע", ו"כחו יפה" האמור אצל אברהם אבינו ע"ה.

ב. גם יש לבאר דברי המדרש שאמר 'כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים' דקאי על דור המבול, דקשה אם בא לפסול את דור המבול מדוע אמר כן על פסוק אלה תולדות נח.

ג. גם לבאר בדרך אפשר מדוע לא הוכיח נח את בני דורו [או למ"ד שהוכיחם, מדוע לא הוכיחם כראוי].

ונבאר עוד הפסוקים בהמשך הפרשה:

וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ. וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: (ט, יח-כה)

ד. יש לדקדק בלשון שלשה אלה בני נח, לשם מה כפל הכתוב לומר כן כאן, הלא בפסוק הקודם כתיב ויהיו בנח נח היוצאים מן התיבה שם חם ויפת וגו'.

ה. גם צריך ביאור לשם מה משמיענו הכתוב ומאלה נפצה כל הארץ, הלא כתיב בפסוק הקודם שהם יצאו מן התיבה, ומובן מאליו שמהם נפצה כל הארץ.

ו. וירא חם אבי כנען את ערות אביו וגו', צריך ביאור לשם מה מודיעינו הכתוב עוד הפעם שחם היה אבי כנען, הלא כתיב בפסוק י"ח וחם הוא אבי כנען. ועיין רש"י שכתב על זה וזה לשונו: 'יש מרבותינו אומרים, כנען ראה והגיד לאביו, לכך הוזכר על הדבר ונתקלל'.

ז. צריך ביאור במאמר הכתוב ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו, מדוע הוצרך לומר ופניהם אחורנית, היה די שיאמר וערות אביהם לא ראו, בפרט שכבר כתיב בקרא וילכו אחורנית. ועיין גם כאן ברש"י שכתב 'למה נאמר פעם שניה, מלמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו הלכו פניהם אחורנית'.

– א –

נח היה צריך לתקן פגם אדם הראשון

ויש לומר בביאור דקדוקים אלו בהקדם מה שכתב בספר הק' דגל מחנה אפרים בפרשתינו (ד"ה אלה תולדות נח), וזה לשון קדשו: 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח, ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפה. הנה ידוע מזוהר הקדוש (תיקו"ז תיקון ס"ט דף קיג:), אדם הראשון נתגלגל בנח ועדיין לא היה התיקון בשלימות עד דאיזריקו שם חם ויפת בתלת אבהן, ושם ניתקן בשלימות. והנה אדם הראשון פגם בברית קודש כמאמרם ז"ל (סנהדרין לח:) 'מושך בערלתו היה', ואיתא (תנחומא נח, ה) תמים מלמד שנולד מהול, והיינו לפי שהוא היה ראשון לתקן חטא אדם הראשון שפגם בברית קודש.

וזה מרמז הפסוק תמים, היינו תמימותו של נח שבא לתקן חטא אדם הראשון היה אחר כך בדורותיו, היינו בתלת אבהן כנ"ל, כי באברהם כתיב (יז, יא) והיה תמים, יצחק עולה תמימה, ויעקב איש תם (כה, כז), את האלקים התהלך נח, זה היה כל הליכות נח לתקן 'את אלקים' היינו אדם הראשון שהיה יחיד בעולמו את האלקים, ומכל מקום לא תיקן אותו בשלימות עד ויולד נח ג' בנים ונזדרקו בשם חם ויפת, מפני שהיה ביניהם חם שהיה פוגם גם כן באותו בחינה'. עד כאן לשונו הק' של הדגל מחנה אפרים.

נמצא מדבריו הקדושים שבאמת היה נח עובד על ענין זה לתקן פגם ברית קודש של אדם הראשון, אלא שלא גמר את עבודתו, וגם לא נתקן על ידי בניו כיון שהיה ביניהם חם.

והנה ידוע מאמר הבעל שם טוב הק' זי"ע לפרש המשנה (נגעים פ"ב מ"ה) 'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו', פי' שכל נגעי בני אדם שהאדם רואה החוצה הוא רק מנגעי עצמו, יען שיש לו מאותן הנגעים ומומי בני אדם, אבל מי שהוא קדוש וטהור ואין לו בזה מאומה, אינו רואה גם אצל אחרים, עד כאן תוכן דבריו הק'.

ולפי זה יתבאר הכתוב וירא חם אבי כנען את ערות אביו, דחם ראה שאביו נח לא תיקן כראוי את מה שהיה לו לתקן בפגם הברית של אדם הראשון, וכמו שכתב בדגל מחנה אפרים הנ"ל, אמנם הוא לא תלה את זה במה שהוא, חם, אינו מתנהג כראוי [כמ"ש הדגל מחנ"א בסוף דבריו] אלא 'את ערות אביו', תלה את זה באביו נח, ואף אם הפגם הוא על ידי בניו, 'ויגד לשני אחיו בחוץ', שתלה הפגם גם בשני אחיו, שהם מחוץ לקדושה ח"ו, אבל לא תלה את הפגם בעצמו, כי כן הוא דרך הרשעים, לתלות הפגם באחרים, ולא על עצמם.

ומיושב שפיר קושיית רש"י ז"ל מדוע הזכיר הכתוב עוד הפעם 'חם אבי כנען', דכיון שחם היה אבי כנען, מקור הרע, על כן לא היה נח יכול לתקן את הפגם שהיה צריך לתקן בחטא אדם הראשון.

– ב –

סיבת הגלות היא לקבץ הנצה"ק שנפלו ע"י חטא הידוע

והנה ידוע מה שכתוב בספרים הקדושים על מה שאנו אומרים בתפילת מוסף של י"ט ור"ח, 'וקרב פזורנו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי הארץ', דקאי על ניצוצות הקדושה שנתפזרו ונדחו בין הקליפות על ידי החטא הידוע, והיא סיבת הגלות כדי לקבץ ניצוצות אלו בכל מקום שנתפזרו. ופירשו בזה הפסוק (ישעי' מט, ט) 'לאמור לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו', דמקרא זה קאי על הניצוצות הקדושים שנפלו לעמקי הקליפות על ידי החטא הידוע רחמנא ליצלן. וזהו בחשך הגלו, דעל כן נתפזרו ישראל בגלות הדומה ללילה וחושך. [וידוע מהגה"ק בעל ישמח משה זי"ע שהיה רגיל לומר, שרואה את הניצוצות במו עיניו שצועקים ובוכים שיעלו אותם למקורם הקדוש].

וכן פירשו בספרים הקדושים מאמר הגמרא (פסחים דף פז:) 'לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים', גרים היינו ניצוצות הקדושה, דהטעם שגלו ישראל הוא כדי שיקבצו על ידי מעשיהם הטובים את הניצוצות הקדושים שנתפזרו בכל מקום ע"י החטא רחמנא ליצלן.

ובספר הק' תפארת שלמה (ח"א בליקוטים, דף קנ"ח) פירש בזה מ"ש בגמרא (ב"ב דף צא:) 'אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה חס ושלום אפילו מצאו סובין לא יצאו, ואלא מפני מה נענשו, שהיה להם לבקש על דורן ולא בקשו, שנאמר (ישעי' נז, יג) בזעקך יצילוך קיבוציך'. ופירש רש"י על ידי שתזעק לקבל נדחים תנצל. הנראה לרמז בזה, כי ענין הגלות ידוע כי הוא רק לתיקון ולהוציא הני"ק [-הניצוצות קדושים] הנפזרים ומשוקעים בין הקליפות וסטרא אחרא, וזה שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר לט, יד) 'אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים', רומז על הני"ק אשר בכח צדקתם הוציאם לחפשי ולהביאם אל גבול הקדושה. וזהו נוכל לומר גם כן מה שיצאו אלימלך ואשתו לגור בשדה מואב (רות א), גם כן רמוז על הנ"ל שהלכו לללקט הני"ק הנפזרים שם. וידוע כי מעלת הצדיק יסוד עולם הוא הכולל כל הנשמות מבני ישראל, וממילא כל הני"ק הנפזרים בסטרא אחרא של עמון ומואב, ממילא נקבצים ובאים אליו למקום תחנותו לבקש ממנו תיקונם על ידי תורתו ותפלתו ועבודתו בקודש בטהרה ובפרישות, ואז אינו צריך לסבב ללכת ממקום למקום ללקט הני"ק, לא כן אם האדם אינו במעשה הרמה כזה ותפילתו איננו במעלה העליונה כזו שיהיו הני"ק מבקשים ממנו תפקידם, אזי הוא צריך לסבב ולהיות נודד ממקומו כדי ללקט הני"ק הנפזרים. וזה הרמז בדברי רש"י ז"ל 'ע"י שתזעק לקבץ נדחים', פירוש על ידי תפילתך בכוונה הרצויה והנכונה, תקבץ הנדחים הם הני"ק הנפזרים כנ"ל. עכלה"ק של התפארת שלמה.

– ג –

חם עיכב תיקון הפגם של אדם הראשון

ויש לומר דזהו כוונת הכתוב 'שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ', דכיון דנח לא תיקן לגמרי פגם הברית של אדם הראשון, והטעם בזה כי היה פגם בבניו שאחד מהם היה חם וכנ"ל, על כן הדגיש הכתוב 'שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ', דכיון דשלשה אלה בני נח, ואחד מהם חם, על כן נשארו הניצוצות [שנפלו לקליפות] עדיין מפוזרים ומפורדים, ועל כן נפצה כל הארץ בבחינת הגלות וכנ"ל.

ועל פי זה יתורץ קושייתינו (קושיא ו') לשם מה הודיענו הכתוב עוד הפעם שחם היה אבי כנען, הלא כתיב בפסוק י"ח וחם הוא אבי כנען, אך כיון שחם היה אבי כנען, על כן ראה את 'ערות אביו', פי' מה שלא גמר נח לתקן הפגם של אדם הראשון, זה מחמת שחם היה אבי כנען, והוא ראה את זה רק כאילו היא 'ערות אביו' ולא ערות עצמו, כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו כנ"ל מהבעש"ט.

ובזה מתורץ גם מה שהקשינו (קושיא ז') במאמר הכתוב ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו, דמדוע הוצרך לומר ופניהם אחורנית, היה די שיאמר וערות אביהם לא ראו. אך להנ"ל מובן, דבאמת שם ויפת ידעו מכל זה שעל נח לתקן פגם הברית של אדם הראשון, על כן עבדו הם גם כן על זה, וכדברי הדגל מחנה אפרים שכל העיכוב היה רק מחמת שחם היה אחד מהם, אבל שם ויפת באמת עבדו על זה לעזור לנח לתקן הפגם, וזהו שאמר הכתוב ופניהם אחורנית, שהם הביטו על מה שעתיד לצאת מזה, איזה תיקון ייעשה מעבודת נח, ודא עקא שחם היה העיכוב שיהיה התיקון הגמור.

וזהו היה עבודת נח 'איש האדמה ויטע כרם', דידוע מספרים הק' דעבודה בעמל ויגיעה הוא לתקן הפגם, ולפי גודל הפגם כן צריך האדם להתעמל ולהתיגעות.

ועל כן כיון שנח רצה לתקן פגם הברית של אדם הראשון, על כן עבד באדמה ויטע כרם, כדי לתקן ע"י העמל והיגיעה את הפגם של אדם הראשון. אמנם כיון שחם בנו לא רצה לתקן מה שעליו לתקן, על כן ראה את ערות אביו כנ"ל, וזה היה כל העיכוב.

– ד –

פגם הברית מעכב הפרנסה

ולפי זה מובן גם כן מה שקילל נח את חם, ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, דהנה בספר הק' ישמח משה (פרשת מקץ) כתב לפרש הכתוב (תהלים קד, כא) 'הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם', דהנה משמע מגמרא (יומא דף סט:) דיצרא דעבירה והסטרא אחרא הם כפיר ואריה, והפוגמים באות ברית קודש רחמנא ליצלן מושכין ניצוצות קדושות מנשמתו לתוך הטומאה, והנבראים מהניצוצות צועקים לפני הזן ומפרנס יתברך שמו שיטול מאביהם אשר בראם הפרנסה הנקצבת לו, וליתן להם די מחסורם, כי מי ביקש זאת מידו שיבראם. וזהו פירוש הפסוק, הכפירים היינו אלו הנבראים שלא בקדושה שנקראים כפירים, כי המה משורש הסטרא אחרא, והחיות שלהם שואגים לטרף – שיתן להם פרנסתם, ולבקש מאל אכלם – של אותם בני אדם שבראם.

ובזה פירש שם בישמח משה הכתוב (בראשית מג, כ), 'ירד ירדנו בתחילה לשבור אוכל', דעל ידי חטא הנ"ל בא מיעוט השפע. והנה איתא בזוהר הק' (תיקו"ז תי' כ"ב דף סו.) דבשומר הברית שם שד"י מלבר ובאינו שומר הברית ס"מ מלבר, ואם כן נחסר אצלו מספר רי"ד. וזהו כי ירד ירדנו, שהחסרנו וירדנו מנין יר"ד, בתחילה לשבור אוכל, זהו הוי ההתחלה לעכב שפע המזון, עיי"ש בישמח משה.

ולפי זה יש לפרש מה שאמר הכתוב ויחל נח 'איש' האדמה, דלפי הנ"ל דעבודת נח היתה לתקן פגהם הברית של אדם הראשון, אשר שומר הברית שם שד"י הוא אצלו מלבר, וזהו ויחל נח 'איש' האדמה, אי"ש עם הג' אותיות בגימטריא שד"י, שזו היתה עבודת נח, לתקן פגם הברית של אדם הראשון שיהיה שם שד"י מלבר, ודו"ק.

ויש לומר דעל כן כשראה נח שחם הוא עיקר העיכוב לתקן פגם הברית של אדם הראשון, קיללו שעבד עבדים יהיה לאחיו, כי הניצוצות צועקים להקב"ה שיטול מחם את פרנסתו, כמו שכתב הישמח משה, ועל כן יהיה עבד, דעבד לית ליה מגרמיה כלום, כי כל מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים דף פח:), על כן קיללו ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, והבן.

– ה –

הפוגם בברית נקרא 'רע'

והנה ידוע דהחוטא בפגם הברית נקרא רע, כדכתיב (בראשית לח, ז) 'ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה".

ולפי זה מובן שפיר מדוע אמר המדרש על נח שהיה "כחו רע", ולא אמר שהיה רע בעצמו ח"ו, דבאמת נח בעצמו היה 'צדיק יסוד עולם' ולא פגם כלל, רק שלא גמר לתקן מה שפגם אדם הראשון בפגם הברית כנ"ל.

ובוא וראה מה שכתב בספר הק' באר מים חיים (פרשת מקץ, דף פ"ב ע"ד, בד"ה ותרעב כל ארץ מצרים) בתוך הדברים וזה לשונו: 'ואך כיון שנח צדיק יסוד עולם היה בדורו שומר הברית ובריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה), כלומר בחינת הברית יש אתו החיים והשלום, כי הוא מקור הברכות הטובות וההשפעות' וכו', עיין שם היטב. על כל פנים רואים מזה שנח בעצמו היה צדיק גדול, צדיק יסוד עולם שומר הברית.

ועל כן אמר המדרש שנח היה "כחו רע", פי' מה שלא תיקן כראוי את פגם הברית של אדם הראשון זהו היה "כחו רע", דפגם הברית נקרא רע, אך באמת נח בפני עצמו צדיק תמים היה בדורותיו.

– ו –

פגם הברית מסמא את העינים שלא יוכלו לראות רע

ולפי זה מובן מה שלא הוכיח נח את בני דורו [או שלא הוכיחם כראוי], דבספר הק' נועם אלימלך בהנהגות האדם כתב (באות א') וזה לשון קדשו: הראשון צריך האדם ללמוד גמרא ופירוש רש"י ותוס' ומפרשים כל אחד לפי השגתו וכו', וצריך להתפלל לה' יתברך שיבא אל האמת, כי חטאת נעורים של האדם הראשון מסמין עיניו שלא יראה, אף שיכול לפלפל ולהגיד לאחרים דינו, אבל הוא בעצמו שוכח ולא מקיימם באמת, לכן צריך האדם להתחרט מאוד על עונותיו ולהתבודד עצמו קודם אור היום וכו', עיי"ש.

חזינן מדבריו הקדושים דחטא פגם הברית [שהוא החטאת נעורים] מסמין עיני האדם שלא יראה מה שצריך לתקן. ולפי זה מובן מדוע לא הוכיח נח את בני דורו [או שלא הוכיחם כראוי], כיון שלא עלתה בידו לתקן פגם הברית של אדם הראשון אף שהוא בעצמו היה צדיק, על כן לא היה יכול לראות האמת שהם הולכים בדרך עקלקלות.

ולפי זה יתבאר הכתוב אלה תולדות נח וגו', ובמדרש אלה פוסל את הראשונים, ויש לומר דבאמת לא קאי על נח עצמו, דהרי הוא 'צדיק תמים היה בדורותיו', רק הכוונה אלה פוסל את הראשונים, דעבודתו של נח לתקן פגם הראשונים, דהיינו פגם אדם הראשון, זאת לא עלתה בידו, ועל כן אמר על זה אלה פוסל את הראשונים, ודו"ק.

ועל זה אמר הכתוב 'איש צדיק תמים היה בדורותיו', דהוא בעצמו היה תמים בדורותיו, ואם היה תלוי רק בו היה יכול לעשות התיקון גם בפגם הברית של אדם הראשון, אך כיון שויולד נח שלשה בנים, את שם את חם ואת יפת, ובין שם ויפת היה חם, אשר הוא פגם בעיקר ועל ידו לא היה נח יכול לעשות התיקון כנ"ל, על כן וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, שזה גרם שלא יהיה תיקון השלם על ידי שיתוקן פגם אדם הראשון.

– ז –

בדורות האחרונים תיקון הברית הוא ע"י לימוד התורה

ויש לפרש עוד על דרך זה באופן אחר מה שכתוב צדיק תמים היה בדורותיו, דהנה ידוע דנח היה לומד תורה, כמ"ש רש"י ז"ל להלן (ז, ב) 'הטהורה וגו', למדנו שלמד נח תורה'.

ויש לומר דנח היה חושב דבזה שהוא לומד תורה יש ביכלתו לתקן גם כן פגם הברית של אדם הראשון.

והנה איתא בשם הגה"ק מהרי"ד מבעלז זי"ע לפרש הפסוק (דברים לא, כו) 'לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם והיה שם בך לעד'. ופירש רש"י 'נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא (דף יד:), יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח, ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון'. ואמר הרה"ק מהרי"ד לפרש, דאיתא בכמה מקומות דהתיקון לחטא של פגם הברית רחמנא ליצלן הוא פ"ד תעניתים, כי יעקב אבינו היה בן פ"ד שנים ואמר 'כחי וראשית אוני' (בראשית מט, ג), אבל זה אפשר היה רק בדורות הקדמונים, אבל בדורות האחרונים, משרבו הגלויות ותקפו הצרות אי אפשר להתענות כל כך, והתיקון הוא רק אם לומד תורה ומגדל בניו לתלמוד תורה, ואז התיקון הוא כמו עם התעניתים.

וזהו פירוש הקרא, 'לקוח את ספר התורה ושמתם אותו מצד ארון ברית', ופירש"י נחלקו בו חכמי ישראל "בבבא בתרא", היינו בזמן האחרון, יש מהם אומרים "דף" היה בולט, היינו פ"ד תעניתים צריך להיות, ויש אומרים ד"בבבא בתרא" אי אפשר להתענות כל כך, וע"כ התיקון "מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון", היינו שיכולין לתקן גם עם התורה, עד כאן תוכן דבריו הק'.

ולפי זה יש לומר דנח היה חושב דגם בדורות הראשונים היה אפשר לתקן פגם הברית על ידי לימוד התורה, ועל ידי שלמד תורה חשב בזה גם כן לתקן את פגם הברית של אדם הראשון, אבל כיון שבדורות הראשונים היו צריכים על זה פ"ד תעניות על כן לא הועיל בזה, וכאמור.

וזהו אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים, דתיבת תמים רומז על תיקון פגם הברית [כדאיתא בגמרא (נדרים דף לב.) 'תניא רבי אומר גדולה מילה, שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו ולא נקרא תמים אלא על שם מילה, שנאמר (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים', ועל כרחך הכוונה על שמירת הברית כראוי], תמים דבאמת נח היה צדיק תמים 'צדיק יסוד עולם שומר הברית' כדברי הבאר מים חיים הנ"ל, אך מה שלא תיקן פגם הברית של אדם הראשון היה כי תמים היה בדורותיו, שהיה תמים לגבי דורותיו וחשב שגם בדורות הראשונים אפשר לתקן הפגם על ידי לימוד התורה, אבל באמת זהו רק בדורות האחרונים, כמ"ש הרה"ק מבעלז על פסוק לקוח את ספר התורה וגו' כנ"ל.

והנה כבר הבאנו לעיל מספר הק' זרע קודש (פרשת וירא) בטעם לשבח שזמן הגאולה מכונה על שם יפ"ה, כי אז יהיו ב' שמות יהי"ה ואדנ"י, עיין לעיל.

ולפי זה יש לומר גם לענינינו, דעל כן אמר המדרש על אברהם אבינו שהיה כחו יפה, משא"כ נח, כיון דאצל אברהם התחיל התיקון של פגם הברית של אדם הראשון כדברי הדגל מחנה אפרים, מה שלא עלתה ביד נח, על כן כיון שהתחיל אז התיקון על ידי תלת אבהתא, נמצא דהם התחילו כבר עבודה זו של קיבוץ גלויות על ידי קיבוץ ניצוצות הקדושה [כנ"ל מספה"ק תפארת שלמה, ועוד דזהו עיקר סיבת הגלות], על כן אמר המדרש על אברהם אבינו ע"ה שהיה כחו יפה, כיון דממנו התחילה עבודת התיקון לקרב הגאולה שלימה, במהרה בימינו אמן.

[א]) הנה מסנהדרין (דף קח.) משמע דנח היה מוכיח את בני דורו, ואמר להם שיעשו תשובה, ואם לאו יביא הקב"ה עליהם את המבול. אמנם במדרש משמע דלא הוכיח את בני דורו.

וביפה תואר כתב דבהא מילתא פליגי ר' יהודה ור' נחמי' במדרש.

ובאמת י"ל (כמו שהבאנו גם כן בפנים) דנח הוכיחם על ע"ז, ולא על גזל, או להיפך.

ועוד י"ל שהוכיחם, אבל לא הוכיחם עפ"י השיעור שנתנו חז"ל במסכת ערכין (דף טז.), דאיתא שם פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן, לרב עד כדי הכאה, לשמואל עד כדי קללה, לר' יוחנן עד כדי נזיפה. ועוד דכתיב בתורה הוכח תוכיח ואחז"ל (ב"מ דף לא.) עד מאה פעמים, ואפשר שלא הוכיח כ"כ כדי לצאת ידי חובתו.

וי"ל דהוא ענין אחד עם המ"ד שלא התפלל עליהם, ע"ד דאיתא בגמרא (ברכות דף י.) הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו, אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב (תהלים קד, לה) 'יתמו חטאים', מי כתיב חוטאים חטאים כתיב. ועוד שפיל לסיפיה דקרא, 'ורשעים עוד אינם' כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם, אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם, בעי רחמי עליהו והדרו בתשובה, ע"כ.

ולפי זה יש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהתפלל עליהם שיחזרו בתשובה, ובזה גם כן יכול לקיים חלק ממצות תוכחה, ודו"ק.

ודבר זה מצינו אצל משה רבינו ע"ה, שמסר נפשו בתפילה להשי"ת ואמר (שמות לב, לב) 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת', וכמו שהבאנו בפנים בשם האריז"ל דמשה היה נשמת נח, ובזה שאמר מחני נא תיקן את מה שנאמר אצל נח 'וימח את כל היקום', על שלא הוכיח נח את בני דורו, ודו"ק.

פרשת לך לך

וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה: (יב, ט).

איתא בחז"ל (ב"ב דף כה:) 'הרוצה להחכים ידרים', ופירוש הר"י מטשורטקוב ז"ל על זה, ויסע אברם הנגבה שנסע להפיץ חכמת התורה בעולם.

ובזה אפשר לפרש מאמר חז"ל (תמיד דף לב.) 'איזהו "חכם" הרואה את הנולד', דהיינו שמפיץ חכמת התורה וקדושה בעולם, ומוליד נשמות חדשות קדושות וטהורות להשי"ת.

וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב: (יג, ב).

– א –

עיין בנועם אלימלך (בפרשתן) שהצדיק אינו רוצה שהקב"ה ישפיע לו שפע עושר, ומתירא מזה, וזה הפי' 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב' – זה היה כבד וקשה לאברהם מה שהקב"ה השפיע לו עושר רב כזה. עי"ש.

– ב –

נקדים המעשה הנורא שאירעה אצל זקיני הרה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא זצוקללה"ה זי"ע ועכי"א, דאחד מחסידיו בא לפניו והתאונן על מצבו הדחוק מאוד, אמר לו הצדיק: אתן לך מכתב לאחד מן האנשים שלי, והוא גביר עצום, שיתן לך על חשבוני מאתים רובלים. וכן עשה, העני קיבל את המכתב ונסע לאותו גביר, ולא גילה לו תיכף שיש לו מכתב מהצדיק, אך אמר לו סתם כי הוא בא עכשיו מאת הרבי, וקיבלו העשיר בסבר פנים יפות והזמינו להתארח אצלו.

כעבור ימים אחדים מסר את המכתב להעשיר, כשקרא העשיר את המכתב נתכרכמו פניו ואמר: איני יודע אילו חשבונות יש להרבי עמי, כי יצוה עלי לתת סך רב כזה על חשבונו, אני יכול לתת לך איזה סכום אבל מאתים רובל לא אתן, והאורח אמר כי לא יוכל לעבור את פי הרבי ולקבל פחות, סוף דבר העני יצא מלפניו ריקם, נסע אל הצדיק וסיפר לו מה שקרה. אמר הצדיק: עתה אתן לך מכתב אחר לאיש אחר מאנ"ש, אבל הוא אינו עשיר כל כך ולכן אכתוב לו שיתן מאה רובלים, נסע העני לאותו חסיד ומסר לו את המכתב של הרבי, והחסיד בראותו מכתב מהרבי שמח מאוד ואמר לו: אחי, שב נא בביתי כמה ימים עד אשר אמצא עצות להשיג לך את כל הסכום אשר יצוה עלי הרבי, וכן היה. אחרי ימים אחדים נתן בידו הסך מאה רובלים בלב שמח ובפנים שוחקות, והעני נסע שוב להרבי וסיפר לו מעשה החסיד.

כעבור זמן קצר החל מצבו של הגביר הראשון לרדת והלך הלוך וחסור מיום ליום, עד כי נתדלדל מאוד. עבר זמן מסוים והוא התרושש לגמרי, ובמשך הזמן הוכרח להיות הולך וסובב על פתחי נדיבים, והיה נודד ללחם. בדרך נדודיו בא לאפטא, ונזכר באותו מכתב של הרבי ומכל ההרפתקאות שעברו עליו, ולבו פעם בקרבו על אשר סירב למלא בקשת הצדיק, כי הבין שבשביל זה באו עליו הרעות והצרות. בא לחצר הצדיק וצעק ככרוכיא להכניסו אל הרבי, אבל הצדיק ציוה שלא יכניסוהו, והיה הולך ובוכה לילות כימים, עד אשר נתנו לו עצה כי יעמוד אצל חלון הרבי ויבכה, עשה כן, והצדיק שאל את מקורביו עליו, ואמרו לו שכבר הודה האיש על פשעו ומתחרט מאוד. אמר הצדיק: אם יש לו טענה עלי, אני מוכן לעמוד עמו לדין תורה.

הושיב הרב בית דין, ואחד מהם היה הרב הצדיק ר' משה מסאווראן. טען הצדיק לפני הבית דין: מעשה שהיה כך היה, בבואי להעולם הזה מסר לי הקב"ה כמות של כסף וזהב הנצרכים לי לעבודתי, ואני חילקתי ופיזרתי אותם בין אנ"ש המסתופפים בצל קורתי, כל רכוש האיש הזה שלי היה, וכשסירב ליתן על חשבוני מאתים רובלים, לקחתי את שלי ומסרתי להחסיד האחרון שציית לדברי. ויצא פסק דין מהבית דין, שהאיש אינו יכול לתבוע את נכסיו בחזרה, כי לא לו הם, אך מזונות מגיע לו מצד רחמנות, אם יתחרט על מעשיו ויפייס את הצדיק, וכן היה כל ימיו של האיש היתה לו פרנסה די מחייתו, אבל לא השאיר אחריו ברכה, והחסיד האחרון שציית למכתב הרבי נתעשר והיה גביר גדול כל ימיו.

המוסר השכל מהסיפור הוא: אם אין נותנים ממון כשנתבעים לצורך הזולת, לוקחים העשירות מהעשיר ונותנים זאת לאדם יותר מהימן.

ועפ"י עובדא זו פירשתי (בד"ת במדבר) הכתוב (במדבר ה, י), 'איש אשר יתן לכהן לו יהיה', שאפשר לומר שהכתוב מרמז אשר כל הכסף שניתן לאדם הוא בתורת שליחות ופקדון, והוא באמת שייך לכהן, והאדם מחזיק ממון כהן, וכל זה צריך לדעת בכדי שלא יקשה לו ליתן ולהחזיק הני ברכי דרבנן דשלהי, וראש לכל דבר יחלוק מנה יפה לתלמיד חכם, ויזכור תמיד המוטל עליו כי ממונו הוא אצלו בתורת משכון מאת ה', כדי שבבוא העת ישתמש בממון זה לצורך הנכון. וזה הפירוש, דאם האדם רוצה להיות בבחינת 'איש' ברום המעלה, שיהיה לו עושר וכל טוב, יקיים 'אשר יתן לכהן', כהן מרומז להצדיק שהוא כהן לא-ל עליון (בראשית יד, יח), שיתן כסף להצדיק כפי אשר יושת עליו, כי המפתחות בידם של הצדיקים כדברי הרה"ק מאפטא, ואז יזכה 'לו יהיה', שהעשירות תישאר אצלו לעולם ועד, בעולם הזה ובעולם הבא, שיהיה אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

וכמו כן אפשר לפרש כאן, שאברהם אבינו ע"ה גם כן לא רצה לקחת העשירות, והיה כבד עליו, כמו שכתוב ואברהם כבד מאוד שהיה כבד עליו הכסף כו'.

– ג –

והגאון ר' יוסף שאול נתנזון בעל השואל ומשיב זצ"ל פירש: הגם שנתגדל והיה לו עושר וכבוד רב, בכל זאת לא נתגאה ולא התרברב, אלא 'וילך למסעיו' – בדרך שהלך לפני כן, כאחד העם…

ועל דרך זה אפשר לפרש שזה היה אחת הנסיונות של אברהן אע"ה, שהשי"ת נתן לו כסף כו' ואמר נראה אם ילך אחר הכסף או אם יזכה את הרבים כו'. וזה אומר הכתוב וילך למסעיו, שהלך לפרסם אלוקות בעולם כמו מקודם, וכך אנו רואים העשירים הגדולים הלכו באנקראט [פשטו רגל] מפני שלא עשו כמו אברהם לזכות את הרבים בהחזרת בעלי תשובה בעולם.

וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל וגו' (יג, ג).

נראה לפרש על פי דברי הנודע ביהודה שפירש אמרם ז"ל (ע"ז דף יח.) 'כל שיש בידו למחות', דהיינו שיכתוב בכתב ידו דברי מחאה. ועל פי זה אפשר להבין מאמר חז"ל (שבת דף נד:) 'כל מי שאפשר למחות וכו' בכל העולם כולו וכו", לכאורה קשה איך היה אז בזמן הגמרא אפשר למחות בכל העולם הלא אז לא היה אפשר להגיע לכל העולם, ואמרתי לפרש דהנה אנו רואים בגמרא (סנהדרין דף כד.) מפריחי יונים ומלוה בריבית פסולים לעדות, ובגמרא (שם דף כה.) יש ב' דעות מהו 'מפריחי יונים', דעה א' אומר "ארא", ופירש רש"י (ד"ה ארא) פי' ששולחים מכתבים עם יונים וכו'. ואם כותב בידו דברי מחאה ודעת תורה ושולח ע"י יונים, יכול להגיע המחאה בכל העולם. וזהו הפשט בפסוק (איוב לו, ג) אשא "דעי" למרחוק היינו: שיכתוב בידו הדעת תורה למרחוק וכו'.

ועוד אפשר לפרש דהנה איתא בגמרא (תמיד דף לב.) 'איזהו חכם הרואה את הנולד', דנולד קאי עליו ועל המעשים שלו שיעשה בימי חייו [ולשון נולד מבואר ברש"י ובר"ן (נדרים דף ל:) דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, דדרכן של בני אדם לקרות נולדין לאותן שעדיין לא נולדו וכו', עיי"ש], והאדם צריך לראות לפניו תמיד המאמר חז"ל (ברכות דף יז.) נוח לו [לאדם] שלא נברא וכו', ועי"ז יראה לתקן מעשיו בזה הגלגול ולקיים כל המצוות בשלימות, כמו שאיתא בזוה"ק שאם חסר לו אפילו מצוה אחת צריך לבוא עוד הפעם בגלגול, ופירשו בזה הפסוק (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקום את כל דברי התורה הזאת וכו'. ואיתא בכתבי האריז"ל על פי הגמרא (ע"ז דף ט.) 'שני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו', ופי' דאמרו חז"ל (יבמות דף כב.) 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף', ויפלא איפה אחר שבאו כל כך הרבה דורות ריבי רבבות נשמות האיך עוד מתעכב הגאולה, אלא 'ובעונותינו יצאו מה שיצאו', דהיינו: אלו נשמות הישנות שיצאו כבר, יצאו גם עתה, ולא חדשות. עכת"ד.

וזה הפירוש וילך למסעיו, שהלך לתקן גלגולים הקודמים, [כמבואר בכתבי האריז"ל, שעיקר הנסיעות שהאדם נוסע למרחוק הוא לתקן הנשמות והגלולים (כמבואר בשו"ת זבחו זבחי צדק בהקדמה)].

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל: (יד, יח-כ).

– א –

הנה יש כמה דקדוקים במקראי קודש הללו.

א. ומלכי צדק 'מלך שלם', מדוע הזכיר כאן שהיה מלך, ובפרט שהיה מלך שלם, מאי נפקא לן מינה כאן, ואם רצה הכתוב להודיענו ששם בן נח היה מלך של המדינה ששמה 'שלם', היה לו להודיענו דבר זה במקום אחר, ומדוע הזכיר דבר זה כאן, גבי הוציא לחם ויין.

ב. והוא כהן לא-ל עליון, צריך ביאור מדוע הודיע הכתוב כאן שהיה כהן לא-ל עליון.

ג. הקשו המפרשים דלפי דקדוק הלשון היה להפסוק לומר 'ומלכי צדק מלך שלם כהן לא-ל עליון הוציא לחם ויין', ומדוע אמר תחילה הוציא לחם ויין ואח"כ והוא כהן לא-ל עליון.

ד. ברוך אברם לא-ל עליון 'קונה שמים וארץ'. יש לדעת מדוע אמר כאן תיבות קונה שמים וארץ, ולא אמר בסתם שמו של הקב"ה.

ה. 'ברוך' אברם לא-ל עליון וגו' 'וברוך' א-ל עליון אשר מגן צריך בידיך, מדוע הרבה כאן כל כך הרבה בברכות, דמקודם בירך את אברהם ואחר כך את הקב"ה.

ו. אשר 'מגן' צריך בידיך, מהו לשון מגן דקאמר כאן.

– ב –

גודל השכר עבור הכנסת אורחים, ובזכותה זוכים לגילוי אליהו

ונראה לבאר כל הדקדוקים בחדא מחתא, דהנה איתא בגמרא (שבת דף קכז.) 'גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה'.

וכבר הבאנו בארוכה בקונטרס להגדה של פסח, גודל מעלת מצות הכנסת אורחים שמכניסים אורחים לתוך הבית, והסגולות להאדם בזכות שמקיים מצוה רבה זו.

והבאנו שם עובדא שהיתה באביו של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, הרה"צ רבי אליעזר זצ"ל, שהיה דר בכפר, והיה מכניס אורחים גדול. שליחים מיוחדים היו יוצאים בפקודתו לחזור אחרי עוברי אורח ולהכניסם לביתו, ולאחר שהאכילם והשקם היה נותן להם גם מתנות וצידה לדרך.

התנהגותו במידת הכנסת אורחים עשתה רושם גדול למעלה והחליטו להעמידו באיזה נסיון, אמר השטן 'אני אלך ואנסנו', ואליהו הנביא אמר: 'לא, כי מוטב שאני אלך'. החליטו לשלוח את אליהו הנביא לשם כך.

בא אליהו הנביא ביום השבת אחר הצהרים בדמות עני עובר ושב ההולך במקלו ובתרמילו, נכנס אליו ואמר 'שבתא טבא!', ר' אליעזר לא התקצף על חוצפת העני לחלל את השבת בפניו, לא גער בו ולא בייש אותו, אלא נתן לו מיד סעודה שלישית, ובמוצאי שבת נתן לו סעודת מלוה מלכה, ולמחרת ביום הראשון נתן לו גם נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל עון בואו אליו מן הדרך בעצם יום השבת עם חפציו ומטלטליו.

כשראה אליהו הנביא את התנהגותו הטובה, נתגלה אליו ואמר לו – דע שאנכי אליהו, ובאתי לנסותך, ובזכות שעמדת בנסיון לבלי לבייש את האורחים הבאים אליך, תזכה לבן שיאיר את עיני ישראל. ברכתו של אליהו נתקיימה, ור' אליעזר זכה להוליד את הבעש"ט.

עוד מסופר אודות אביהם של האחים הקדושים הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע ואחיו הרבי ר' זוסיא מאניפולי זי"ע, שהיה דר בכפר בבית מזיגה, והיה מכניס אורחים גדול. פעם אחת באה לשם חבורה שלימה של קבצנים, ובעל הבית ואשתו קיבלו אותם בסבר פנים יפות, ונתנו להם לאכול ולשתות ומקום ללון, והקבצנים ביקשו מאתם שיסיקו להם המרחץ שירחצו בו, והם מילאו בקשתם.

והיה ביניהם עני אחד, שהיה חולה ומוכה שחין מכף רגלו ועד קדקדו, ואיש מן העניים לא רצה לרחוץ אותו, חמלה עליו אשת בעל הבית, ורחצה אותו. אמר לה המצורע – בשכר זה אברכך שתלדי בנים כמותי.

נצטערה האשה מאוד מאוד על דבריו שתלד בנים כהמצורע… ויהי ככלותו לדבר, נעלמו מעיניה העגלה עם הקבצנים ועם המצורע. אז הבינו כי היה להם נסיון מד', למען זכותם בבנים קדושים. וצדיקים אמרו שהעני ההוא היה אליהו הנביא ז"ל.

רואים אנו מזה דכשמקיימים מצות הכנסת אורחים בשלימות זוכים לגילוי אליהו הנביא ז"ל, ובשני מקרים הנ"ל אף נתברכו בבנים קדושים שהאירו את עיני ישראל באור התורה והחסידות, הבעש"ט הק' זי"ע, הרבי ר' אלימלך ואחיו הרבי ר' זושא זי"ע.

– ג –

בזכות הכנסת אורחים זוכים לתורה ולשפע

עוד רואים אנו מזה, דע"י מצות הכנסת אורחים נתגלה בעולם כל תורת הבעל שם טוב זי"ע ותלמידי תלמידיו הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא זי"ע, ועל פי זה נבין גם מה שמובא בספר הק' דגל מחנה אפרים (פרשת וירא) וז"ל: קבלתי מאדוני זקני נ"ע זצלה"ה, על הענין פתח באכסניא של תורה, שהאורח הבא הוא המביא תורה לבעל הבית, ולפי האורח כך הוא ענין התורה שנתגלה לבעל הבית, עכדה"ק. והיינו כנ"ל, דזהו שהכניסו אבותיהם של הבעש"ט והרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא אורחים, הביאו בזה תורה לבעל הבית, שנולדו להם בנים שהאירו את ישראל בתורתם וצדקתם, וכנ"ל.

גם רואים אנו מב' העובדות הנ"ל, דמצות הכנסת אורחים הוא מקור הברכה, וכן כתב בספר תולדות יצחק (בליקוטי הש"ס) בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, דאור"ח אותיות אור ח', וזהו בינה שהוא מדה השמינית מתתא לעילא, שמשם מקור כל הארות מקור כל ההשפעות וישועות, מקור כל הברכות. וזהו 'אורח מברך' (ברכות דף מו.), ולכן אמרו רז"ל (סוטה דף לח:) 'כל המברך מתברך'. ע"כ תוכן דבריו הק'.

וכבר הקפידו רבותינו הקדושים שבכל הדורות על מצוה רבה זו, והיו מעוררים את האנשים הצובאים על פתחיהם שיזהרו מאוד בקיום מצות הכנסת אורחים.

והוה עובדא בהרה"ק מוה"ר חיים מקאסוב זצ"ל, שבימיו היה בכפר אחד מוכסן שקורין 'ארענדאר'. פעם אחת עברה דרך כפרו חבורה של חסידים ואנשי מעשה, שנסעו להרה"ק מוה"ר חיים מקאסוב זצ"ל. הם עברו דרך כפר ההוא באישון לילה ואפילה, ורצו לסור ללון בית המזיגה של הארענדאר ההוא. דפקו בביתו וביקשו לפתוח להם, אמנם בעל הבן שם אזנו כחרש, כאילו אינו שומע קול דפיקותיהם על דלתו, ולא רצה להכניסם.

החסידים התמרמרו מאוד מגודל הקור וגשם השוטף שניתך על ראשם באותו לילה, אך מה יכלו לעשות, ונסעו לדרכם הלאה.

כשבאו לקאסוב ונכנסו לחדרו של הרבי לקבל שלום, שאל אותם הרה"ק מקאסוב על סדר נסיעתם, וסיפרו לו את המאורע עם אותו מוכסן, השיב להם הרבי: 'סופו שיצטרך לבא לכאן'.

לא ארכו הימים, והארענדאר ההוא בא להרה"ק מקאסוב אבל וחפוי ראש: בימים ההם הוזמן אל אדון הכפר, אשר ציוה עליו שבמשך שלושה חדשים עליו לעזוב את הכפר, כל השתדלויותיו ובקשותיו לא הועילו מאומה, ועל כן בא כעת להרבי מקאסוב לבקש עצה מפיו מה לעשות וינצל מגזירת הפריץ.

אמר לו הרה"ק מקאסוב: תמיד היה קשה לי: ארענדאר היושב בכפר קטן, ומתפלל בלא מנין ובלא מקוה, ואינו אומר לא אמן ולא קדושה ולא ברכו, ואינו שומע קריאת התרה, היאך יצא ידי חובתו? אמנם עיקר ההיתר על זה הוא, כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, ובמצות הכנסת אורחים המצויה בכפר הוא מתקן את הכל. ולכן, כל זמן שקיימת מצוה זו כראוי, זכות המצוה עמדה לך, ששום איש לא יכול להרע לך, אבל עתה שכפי ששמעתי עליך באים אנשים אליך ואינך מאספם לתוך ביתך, אם כן מה לך איפוא בכפר? הלא טוב לך לשבת בעיר גדולה של חכמים וסופרים, ותתפלל ערב ובוקר עם מנין, ותטבול קודם התפילה במקוה, ככל החסידים והיראים.

אמר המוכסן בבכי: רבי, ומהיכן יהא לי פרנסה, ליתן טרף לביתי?

אמר לו הרה"ק מקאסוב: אם תקבל עליך מהיום והלאה, שביתך יהא פתוח לרווחה, אז ישיבך השי"ת על כנך כבתחילה, ואין שטן ואין פגע רע.

קיבל עליו המוכסן כן, לקיים מצות הכנסת אורחים בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ובטלה גזירת הפריץ, ונשאר הארענדאר על כנו כבתחילה.

גם ידוע העובדא, דטרם נתמנה הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע לרב, היה סמוך על שולחן חותנו, והיה דרכו לשמש את כל האורחים הרבים שהיו מתאכסנים בבית חותנו, שהיה איש עשיר ומנכבדי עירו, והוא, הרה"ק מבארדיטשוב, היה טורח בעצמו עבור האורחים, להביא להם אלומות קש לשכיבה, והיה מכין להם המצעות.

פעם אחת אמר לו חותנו: למה לך לטרוח כל כך בעצמך, וכי לא תוכל לתת לאיזה גוי אגורת כסף שישא את חבילות הקש?

השיב לו הרה"ק מבארדיטשוב: וכי נכון לכבד עכו"ם במצוה רבה כזו, ועוד לשלם לו שכר בעד המצוה?

– ד –

הכסת אורחים גדולה משלום ביתו

כמו כן מסופר אודות הרה"ק מרוזין זי"ע, שבימיו גר שוחט בעיר אחת, שהיה מחסידי הרה"ק מרוזין. לימים מתה עליו אשתו ונשא אשה אחרת, והיא לא נתנה לו להכניס אורחים לביתה.

סיפרו זאת לרבו הרה"ק מרוזין, ואחר איזה זמן, כשבא השוחט אל רבו מרוזין, שאלו הרבי על השינוי שחל בהתנהגותו כלפי האורחים. השיב השוחט להרבי מרוזין: מה ביכולתי לעשות, הלא אשתי אינה מסכמת לכך שאכניס אורחים לתוך ביתי, כלום עלי לגרש את אשתי בשביל זה?

אמר לו הרה"ק מרוזין: כתיב (שמות טו, כג) 'כי מרים הם על כן קרא שמה מרה'. פי' כי מרים הם, הם בעצמם אנשים מרים ואינם רוצים להכניס אורחים לביתם, ואומרים שכל זה באשמת נשותיהם, על כן קרא שמה [של אשתו] מרה, שאומר הבעל שאשתו היא מרת נפש ואין דעתה מסכמת להכניס אורחים לתוך ביתה, אך באמת מרים הם. ע"כ תוכן הסיפור.

ובאמת איתא במדרש שמואל (אבות) ובספרי החיד"א (על מסכת אבות) לבאר הסמיכות במשנה (אבות פ"א מ"ה) 'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר, יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו' וכו'. וצריך ביאור הסמיכות בין הך מימרא יהי ביתך פתוח לרוחה וכו' לסיפא של המשנה, ואל תרבה שיחה עם האשה.

ומפרשים הכוונה על פי מה שאמרו חז"ל (ב"מ דף פז.) 'מכאן שאשה עיניה צרה באורחים, ע"כ. וכיון שאשה עיניה צרה באורחים, עדיף לו להבעל שלא ידבר עם אשתו אודות מצוה רבה זו של הכנסת אורחים. וזהו שאמר התנא, יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך, אמנם התנאי על זה הוא, ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו וכו', שלא תרבה לדבר עם אשתך אודות הכנסת אורחים, כיון שעיניה צרה באורחים, עיי"ש.

ועל דרך זה איתא מהרה"ק הרבי ר' מענדעלע מרימנוב זי"ע לבאר דברי רז"ל הנ"ל שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, היינו כיון דאמרו רז"ל (סוטה דף יז.) 'איש ואשה שזכו שכינה ביניהן', וכיון שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש כנ"ל, אם כן יתכן שבגלל קיום מצות הכנסת אורחים תהיה מריבה ביניהם ויגרמו לשכינה שתסתלק מהם. ועלול בעלה להמנע מהכנסת אורחים כדי למנוע סילוק השכינה מביתו, ולכן אמרו שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, כלומר דכדאי לקיים מצות הכנסת אורחים אפילו כשיכניס עצמו לחשש שתסתלק השכינה ממנו. ע"כ תוכן דבריו הקדושים.

– ה –

יהי ביתך פתוח לרוחה כביתו של אאע"ה

והנה הראש וראשון שהיה עוסק במצות הכנסת אורחים היה אברהם אבינו ע"ה, וכמובא באורך בפסוקים שבתחילת פרשת וירא, ועיין רש"י שם על פסוק (יח, א) פתח האהל, 'לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו', 'כחום היום' פירש רש"י 'הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראוהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא מלאכים עליו בדמות אנשים', ע"כ.

וזהו שכתב הרע"ב על המשנה הנ"ל באבות (פ"א מ"ב) יהי ביתך פתוח לרוחה – ומבאר הרע"ב 'שיהא כמו ביתו של אברהם אבינו'.

ובספר החיים (לאחיו של המהר"ל מפראג זצ"ל, מאמר פרנסה וכלכלה פ"ד) כתב שצריך שיהא ביתו של אדם פתוח לרווחה לכל אורח הבא לבקש אכסניא, כי לא נקרא בית רק על שם בואו שם, ואז הוא בית של ברכה, והוא בי"ת רבתי שבה מתחיל התורה.

ועיין במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ז הכ"ב-כג) וז"ל: יהי ביתך פתוח לרוחה כדי שלא יחסר מזונותיך, והוי זהיר בדלתי ביתך שלא יהיו נעולות בשעה שאתה מיסב באכילה ובשתיה, מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות, ע"כ. והכוונה בזה, דאם הבית נעול ואין מכניסים לתוכו אורחים, בא לידי עניות ח"ו, מה שאין כן אם מכניס אורחים לתוכו, זוכה להניח ברכה לתוך ביתו.

ויש לומר בדרך רמז, יהי ביתך פתוח, שיהיו דלתות ביתך פתוחות לבני אדם, שיהיו אורחים סמוכים על שולחנך, ואז ממילא לרוחה, תזכה לרוחה שלא יחסר לך מאומה, בשכר מצות הכנסת אורחים אשר היא אחת מהמצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (קידושין דף לט:).

– ו –

הכנסת אורחים הוא מכלל גמילות חסדים

ובגמרא שבת דף קכ"ז הנ"ל משמע דהכנסת אורחים היא מכלל מצות גמילות חסדים, דזה לשון רש"י שם (ד"ה הני) 'הני נמי בהני שייכי – הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים'. ובסוכה (דף מט:) איתא, 'גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שהצדקה בממונו, וגמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים'.

ובספר אהבת חסד להחפץ חיים זצ"ל (ח"ג פרק א') כתב דגמילות חסדים שבגופו כולל כל הדברים שאדם מטיב לחבירו ע"י שהוא מטריח גופו לזה – רצונו לומר הכנסת אורחים, ביקור חולים, משמח חתן וכלה, הלוית המת וקבורתו וכו'. ובמהרש"א (ברכות דף י:, ד"ה הרוצה) כתב שהכנסת אורחים היא המצוה הגדולה בגמילות חסדים. ועיין בספר יש נוחלין (זהירות צדקה והמעשר, בהג"ה אות כ"ו) שהעלה שבהכנסת אורחים עניים תרתי הוא דקעבד – צדקה וגמילות חסדים, עיין שם.

ועיין בספר הק' דגל מחנה אפרים (ליקוטים ד"ה יש לומר) שכתב טעם שאין אומרים לשם יחוד על מצות הכנסת אורחים, כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, ולכן אין שייך לומר לשם יחוד.

– ז –

הכנסת אורחים כשהוא בדרך

ועיין בספר הק' מאור ושמש בריש פרשתינו (ד"ה ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו') ופירש רש"י 'לפי שהדרך גורמת לשלושה דברים – ממעטת פריה ורביה וממעטת את הממון וממעטת את השם, לכך הוצרך לשלושה ברכות הללו שהבטיחו, על הבנים ועל הממון ועל השם'. וכתב במאור ושמש וז"ל: 'דהנה ידוע כי הצדיק כשהוא יושב בביתו מתקרבין אליו כמה בני אדם לשמוע ממנו תורה ומוסר ושידריכם לעבודת ה', ויש לפעמים אצל הצדיק אלפים נפשות שבאים אליו לשמוע ממנו תורה ומוסר, וממילא כשבאין אליו הרבה בני אדם הוא מכניס אותם בביתו להאכילם ולהשקותם, כמאמר התנא (אבות פ"א מ"ה) 'יהי ביתך פתוח לרווחה', ויש לו הוצאות הרבה עליהם. אמנם כשהצדיק נוסע בדרך, אינו יכול לקרב הרבה בני אדם מכמה טעמים, וגם מטעם שאינו יכול להכניסם ולהאכילם כדרכו בביתו. נמצא כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לך לך, היה מתיירא שלא יהיה ביכולתו להתנהג בדרך כמנהגו בביתו – לקיים הכנסת אורחים כאשר היה מקיים בביתו, וגם לא יתקרבו אליו הרבה בני אדם בדרך, כאשר עינינו רואות שאי אפשר לקרב בדרך כל כך כמו בביתו, וגם מחמת ההוצאות בדרך לא יוכל להכניסם כדרכו בביתו. על כן הבטיחו הקדוש ברוך הוא בהבטחות אלו, היינו ואעשך לגוי גדול, רצונו לומר שיתקרבו אליך הרבה בני אדם בדרך כמו בביתך ויותר, וגם מה שאתה מתיירא שלא תהיה יכול להכניסם ולהשקותם בדרך כמו בביתך מחמת הוצאות הדרך, על זה הבטיחו ואברכך בממון וכו', וק"ל, עכלה"ק.

ועל פי דבריו יש לפרש מאמר רז"ל (ברכות דף י:) על פסוק האמור בשמואל הנביא (ש"א ז, יז) כי שם ביתו, 'בכל מקום שהלך שם ביתו עמו'. ויש לומר הכוונה, דבכל מקום שהלך השתדל לקיים שם מצות הכנסת אורחים כאילו הוא בביתו, וכדברי המאור ושמש דזו היתה הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו, שיתן לו ממון גם בהיותו בדרך כדי שיוכל לקיים מצות הכנסת אורחים כראוי גם בדרך. וזהו הכוונה 'בכל מקום שהלך שם ביתו עמו', שהתנהג בענין מצות הכנסת אורחים כמו שהוא בביתו, ודו"ק.

– ח –

הכנסת אורחים הוא מצוה ככל המצוות

ובשל"ה הקדוש (פרשת וירא, נר מצוה) כתב וזה לשונו: 'הכנסת אורחים המוזכר בפרשה זו בפירוש, הוא מצוה אע"פ שאינה מצוה פרטית מתרי"ג מצוות, מכל מקום היא בכלל מצות עשה ד'והלכת בדרכיו' וכו' (דברים כח, ט), נוסף על שהיא מעלה גדולה ממעלת המדות. וזה לך האות שהאריכה התורה בסיפור הכנסת אורחים דאברהם אבינו, ורמזה לנו מענין שכרה, שכל מה שעשה בעצמו לאורחים, עשה הקב"ה בעצמו ובכבודו לבניו, ומה שעשה על ידי שליח יוקח נא וגו', עשה הקב"ה על ידי שליח, ולא תימא שהיא מדה, אלא המקיים אותה מקיים מצות עשה דוהלכת בדרכיו, ויש לו שכר כמצווה ועושה ככל מצוה מן תרי"ג מצוות. וזה כי הקב"ה מכניס אורחים בכל זמן ועידן, בכל שעה ובכל עת ובכל רגע, כי אם לא היה מכניס אורחים ברגע כמימרא, היה העולם אבד, רצוני לומר כי כל העולם אורחים הם לגבי השי"ת כאורח נטה ללון, כי גרים אנחנו והוא מכניס קיומם, בהשפע שמשפיע עליהם, וכהרף עין אם לא השפיע עליהם והכניסם לקיום, אז הכל אבד. וזהו הענין שפירש הכתוב באורך מעלת הכנסת אורחים שהיתה באברהם, ושהוא גדול מהקבלת השכינה, כדאיתא במסכת שבת גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה', עכלה"ק.

והנה ידוע ומפורסם העובדא (המובא בספר עשר אורות) שהרה"ק מוה"ר מאיר מפרימישלאן זי"ע התוועד פעם עם הגאון מוה"ר שלמה קלוגער זצ"ל המגיד מבראדי, ואמר לו הרבי ר' מאיר'ל, כתוב בתורה ומלכי צדק מלך שלם וגו', דלכאורה קשה מדוע לא כתיב 'ומלכי צדק מלך שלם כהן לא-ל עליון הוציא לחם ויין'. וביאר דכאשר שני צדיקים מתוועדים יחדיו לומד כל אחד מחבירו מדות הטובות שיש בו.

והנה שם בן נח היה נשגב בעמוד התורה, שהיה עוסק בתורה בבית מדרשו כידוע, ואברהם אבינו ע"ה היה נשגב במדת גמילות חסדים והכנסת אורחים. וזה פי' הכתוב, ומלכי צדק מלך שלם, היינו שם בן נח, הוציא [מלשון מוציא ניצוצות] לחם ויין, פי' שהוציא ולמד מאברהם אבינו ע"ה דרך הטוב מה שנותן לחם ויין לכל האורחים, והוא, פי' ואברהם אבינו ע"ה, הנה הוא למד מן שם בן נח, כהן לאל עליון, כלומר מה שלומד תורה תמיד, ע"כ תוכן דבריו הק' (מובא בספר עשר עטרות).

ועל פי דרכו בקודש יש לפרש הפסוק עוד לפי דרכינו באופן אחר קצת, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, שקיים מצות הכנסת אורחים במה שכיבד את אברהם אבינו בלחם ויין, ועל ידי זה זכה לגילוי אליהו ז"ל כנ"ל, ואליהו נקרא כהן כמאמרם ז"ל (זוהר ח"ב דף קצ.) פנחס זה אליהו[א], וזהו והוא כהן לא-ל עליון, פי' שע"י מצות הכנסת אורחים זכה לגילוי אליהו שהוא כהן לאל עליון, ולזה יכול לזכות כל אחד שמקיים המצוה כדבעי, לזכות למדרגה גדולה להיות כהן לא-ל עליון, ודו"ק.

– ט –

לקיים המצוה בעצמו ובגופו

וכעת נבוא לבאר כל הדקדוקים. מה שהקשינו (קושיא א') לשם מה מודיענו הכתוב שמלכי צדק היה מלך, יתורץ בפשטות, דהרי מובא בספרי הקדמונים דכל מעשה וסיפור שנכתב בתורה לא נכתב בגלל סיפור דברים בעלמא, אלא להורות לנו את הדרך בה נלך [וידוע מה שכתב המהר"ל 'תורה מלשון הוראה'], ולזה מודיענו הכתוב ומלכי צדק 'מלך שלם', שאף שהיה מלך, ומלכותו היתה בשלימות, מכל מקום לא חסך בעד כל טירחא וקיים בעצמו מצות הכנסת אורחים, הוציא לחם ויין, שבעצמו הוציא לחם ויין, ולא נתן רק לעבדיו לקיים מצוה זו אלא שקיימה בעצמו.

והוא על דרך המסופר על הרה"ק בעל מאיר נתיבים זי"ע אבד"ק אסטראה (תלמיד הבעש"ט הק' זי"ע) שנסע בעגלה לפני חג הפסח לקיים מצות מים שלנו למצות מצוה, ועל הדרך ראה את הרה"ק רבי ייבי מאסטראה זי"ע שהולך רגלי לשאוב מים שלנו, וכיבד המאיר נתיבים את רבי ייבי שיעלה על עגלתו ויסעו ביחד, אמר לו רבי ייבי שמצוה קדושה כמו מצה וכל פרטיה, אינו רוצה ליתן להסוסים [המושכים את העגלה] לקיימה, ורוצה לקיימה בעצמו. כששמע בעל מאיר נתיבים את דברי רבי ייבי, ירד מן העגלה והלכו ביחד לשאוב מים שלנו, ע"כ. וזהו הוציא לחם ויין, שמלכי צדק שהוא שֵׁם, רצה בעצמו לקיים מצות הכנסת אורחים ועל כן הוציא בעצמו לחם ויין.

ויתיישב גם קושייתינו (קושיא ב') מדוע הזכיר הכתוב כאן שהוא כהן לא-ל עליון. ולפי הנ"ל ניחא, דהכתוב רוצה להודיענו דאף שהוא כהן לא-ל עליון, איש מכובד, מכל מקום לא חסך כל טירחא לקיים בעצמו מצוה רבה זו של הכנסת אורחים.

עוד בא הכתוב להודיענו, דאל ידאג האדם שע"י הכנסת אורחים יתבטל מתורה ותפילה, רק מכל מקום יקיים מצוה זו בשלימות, כי אמרו חז"ל גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, וכבר הבאנו בכמה מקומות מה שכתב בתולדות יעקב יוסף בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, דהכוונה בזה גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, אף אם מתבטל על ידי זה מתורה ותפילה או משאר מצוות, מכל מקום גדולה הכנסת אורחים. וזהו כוונת הכתוב, ומלכי צדק שלם הוציא לחם ויין 'והוא כהן לא-ל עליון', שעדיין נשאר במדריגתו שהוא כהן לא-ל עליון, ולא נפל ממדריגתו אף שהיה עוסק במצות הכנסת אורחים.

– י –

המכניס אורחים הוא כמקריב קרבנות ע"ג המזבח

ויש לומר עוד טעם על דרך זה מדוע השמיענו הכתוב והוא כהן לא-ל עליון, על פי מה שכתב בספר החיים (להרה"ק ר' חיים ב"ר בצלאל זצ"ל, אחי המהר"ל מפראג זצ"ל, ספר פרנסה וכלכלה פ"ג) דקיום מצות הכנסת אורחים וצדקה הוא בחינת מזבח, עיי"ש.

ועל פי זה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (סוף מסכת חגיגה) 'דבזמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר', והיינו דשולחנו של אדם הוא בבחינת מזבח. ועל פי דברי ספר החיים הנ"ל יש לומר דקאי על שולחנו של אדם, פי' כשאדם מכניס אורחים ומאכילם על שולחנו, אז הוא בבחינת מזבח, ודו"ק.

ועל דרך זה יש לפרש גם כן הרמז במה שהיו זוקפים ערבה להקיף מזבח, כדתנן (סוכה דף מה.) 'מצות ערבה כיצד, מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותו בצדי המזבח'. דלכאורה יש לדייק מדוע עשו כן דוקא עם הערבה. אך להנ"ל מובן שפיר, דהנה איתא במדרש פרשת אמור (ויק"ר ל, יב) דד' מינים הם נגד ד' כתות שבישראל, וערבה הוא נגד אותן שהם במדרגה פחותה, שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, כמו הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, אמר הקב"ה יאגדו אלו עם אלו ויכפרו אלו על אלו, עיי"ש.

ולפי דברי ספר החיים דהכנסת אורחים וצדקה הוא בבחינת מזבח, מובן שפיר ענין שזוקפין הערבה לגבי מזבח, פי' דהכנסת אורחים [שהוא בבחינת מזבח] הוא מצוה שגם אותן אנשים מישראל שהם בבחינת ערבה יכולים גם כן לקיימה, ועל ידי זה יש להם גם כן זקיפה וקימה, דמצוה גוררת מצוה, וזה יגרום להם לקיים גם מצוות אחרים.

ובזה נבין גם כן מה שאמר הכתוב, ומלכי צדק מלך שלם 'הוציא לחם ויין', וזהו היה גם כן עבודתו של והוא כהן לאל עליון, אמר הפסוק והוא שהוא לשון נסתר (עיין שיטה מקובצת ב"מ דף ה. בפסוק אשר יאמר כי הוא זה), דהכתוב מלמדינו דכל אחד ואחד, לא רק שם בן נח, יכול להיות בבחינת כהן לא-ל עליון ע"י מצות הכנסת אורחים, שהוא דוגמת המזבח, ועל ידי זה האדם המקיימה הוא בבחינת הכהן שמקריב קרבנות על המזבח.

– יא –

עוד יש לומר לשם מה משמיענו הכתוב כאן והוא כהן לאל עליון, על פי מה שכתב המאירי בשבת (דף קכז שם) וז"ל: 'לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים, שאין לך מצוה גדולה ממנה'.

וזה פירוש הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, דעיקר עבודתו לא' עליון היתה מה שהוציא לחם ויין, שאין לך מצוה גדולה ממנה.

וכעת נבוא לתרץ קושיא ג', שהקשינו מדוע הקדים הכתוב לספר הוציא לחם ויין טרם אמרו והוא כהן לא-ל עליון.

ויש לומר על פי דברי הגמרא הנ"ל גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה. על כן הזכיר הכתוב קודם מה שהוציא לחם ויין, ורק אחר כך אמר והוא כהן לא-ל עליון, לרמז דמצות הכנסת אורחים יש לה דין קדימה להקבלת פני השכינה, היותו כהן לאל עליון.

ויש לומר עוד על דרך אחר קצת, בהקדם עובדא שהיה ברב אחד שבא לעיר ראדין, ופגש בו החפץ חיים זצ"ל ברחוב, והרב ההוא שאלו אם יוכל להתאכסן אצלו, ואמר החפץ חיים בודאי, מדוע לא, ובא לביתו של החפץ חיים, אשר קירבו מאוד והאכילו והשקה אותו כראוי.

אחר כך הלכו לבית הכנסת להתפלל, ושאל הרב ההוא את אחד המתפללים מי הוא החפץ חיים, והראה לו המתפלל שהחפץ חיים הוא איש פלוני, ונתבהל הרב ההוא מאוד, דהרי הוא היה בעל אכסניא שלו. ושאל את החפץ חיים מדוע לא אמרתם לי שהנכם החפץ חיים, ואז לא הייתי מתאכסן אצלכם כי חלילה לי מלהשתמש עם תלמיד חכם.

השיב לו החפץ חיים, שדווקא לכן לא גילה לו מי הוא, כי רצה לקיים מצות הכנסת אורחים בפשטות, כאיש פשוט, ואם היה מגלה לו שהוא החפץ חיים, בודאי לא היה רוצה שישמשו, ע"כ תוכן הסיפור (מובא בספר המאורות הגדולים).

ועל פי זה מובן גם כן מה שאמר הכתוב ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון, דבתחילה אמר הוציא לחם ויין, לרמז שאין לגלות תחילה מי הוא, רק לקיים מצות הכנסת אורחים כצורתה וכהווייתה, אף אם אין האורח מכירו, ואחר כך יכול לגלות להאורח מי הוא, והוא כהן לא-ל עליון, והבן.

עוד יש לפרש, הוציא דע"י לחם ויין אפשר להחזיר אנשים אחרים בתשובה, כדאיתא (סנהדרין דף קג:) 'גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים', שיהיו כולם בבחינת כהן לא-ל עליון. (תורה שבעל פה אות קי"א).

וְהֶאֱמִן בַּייָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: (טו, ו).

– א –

בפרשת שופטים כתיב (דברים יח, יג) 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', מפרש רש"י 'תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך תקבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו'. תמימות של אברהם היה תמימות שלא מגיע לו כלום, רק הכל הוא מקבל בתום לב, ואומר שהכל מה' והשי"ת נותן לו מטעם שהוא בנו, וכמו שהאב נותן להבן אף על פי שאין מגיע לו.

– ב –

הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע היה שפל רוח מאד. יום אחד ערך חשבון נפשו, שכל כך הרבה לחטוא ולפשוע עד שכל שבעת מדורי גיהנום ושאול לא יספיקו בשבילו, והיה דואג ומתמרמר. עוד הוא מחשב חשבונו נכנסו ובאו לחדרו חמשה מתלמידיו הקדושים, והם: החוזה מלובלין, הרבי מאפטא, רבי מנדל מרימינוב, המגיד מקוזניץ ורבי משה לייב מסאסוב. שמח בהם הרבי ונחה דעתו ואמר: תהלה! בזכותכם מקוה אנכי להנצל מדינה של גיהנם, שכבר אמרו (יומא דף פז.) 'לא יהא הרב בגיהנום ותלמידיו בגן עדן'. ומ"מ עדיין לא נרגע כליל, 'אבל חלק לעולם הבא מנין אקח'? טען רבי אלימלך עם עצמו. כעבור רגע נצנץ במוחו רעיון, הלא הקב"ה הוא בעל צדקה הגדול ביותר, וכשמדובר בעוני של עולם הבא הרי אני העני הגדול ביותר מכל העולם, ברי איפוא, שה' יתן לי מאוצרו הטוב, אוצר מתנת חנם… ענה הרב מאפטא ואמר לחבריו שעמדו לידו: אין זו אלא מידתו של אברהם אבינו, ה' אמר לו (טו, א) 'שכרך הרבה מאד' ועליו נאמר 'ויחשבה לו לצדקה' – כלומר, אברהם חשב שה' נותן לו חלק לעולם הבא בתורת צדקה.

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: (יז, א-ב).

איתא בגמרא (נדרים דף לב.), 'כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו 'התהלך לפני והיה תמים' אחזתו רעדה, אמר שמא יש בי דבר מגונה? כיון ששמע 'ואתנה בריתי ביני ובינך' נתקררה דעתו'.

הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בטעם מצות מילה, לדעת הרמב"ם יש למצוה זו תכלית טבעית גם כן, למזג טבע האדם, להחליש תאוותו ולהקר רתיחת דמו… והרמב"ן אומר שהיא להיותה ברית קודש, אות מיוחד על התעודה המיוחדת, שבה יצטיין העם המיוחד. לפי טעמו של הרמב"ם יוצא שהבריאה נבראה חסרה ואין תקון טבעו של האדם שלם, עד שהמילה משלימתו, יוצא מזה שאין יתרון לנימול, רק שניטל חסרונו. אולם לדעת הרמב"ן לא יתכן שיהא פגם בבריאה, ויוצר האדם עשה ישר את האדם, והברית הזאת לא באה כמתנה שלילית להשלים החסרון, אלא כזכות חיובית להגדיל את היתרון.

ודברי הרמב"ן מובנים היטב הדק, דתיבת התהלך מורה שאתה תעשה את המעשה, כמו 'בהתלכך תנחה אותך' (משלי ו, כב), 'ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה' (תנחומא עקב, ו), לכן נתן לנו ה' מצות מילה כזכות חיובית להגדיל את היתרון ויהיה נקראת על שמו, ולכן נותנים את השם במצות מילה, כדי שיהיה הוא הגומר.

ואיתא שהעיקר הוא המתחיל, ולזה אמר הכתוב ואתנה בריתי בינך ובינך, שבאמת העיקר הוא המתחיל, אבל הקב"ה הוסיף יתרון שידע שבאמת הבריאה היא שלימה נבראה ולא חסרה, והברית המיוחדת של 'ואתנה בריתי' היא שידע שזהו השכר הגדול למסור נפשו לה', "זיך לאזען גיסען בלוט פאר השי"ת וועגן', כמו שכתב הרמב"ם (עיי' דברי יואל) שאין שום ספק שאברהם אבינו כשהלך להוכיח את דורו היו זורקים לו חיצים ובליסטראות בראשו, וכשחזר לביתו שרה אמנו היית חובשת את ראשו ואומרת לו עכשיו אתה יכול להמשיך הלאה בעבודתך, ותמשיך להוכיח את הרבים ולקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה.

פרשת וירא

וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (בראשית יח, א).

– א –

הנה בספר קהלת יצחק כתב, דאף שאברהם אבינו היה זקן בן צ"ט שנה, והיה טרוד במילתו שהיה ביום השמיני למילתו – בצער ובסכנה – וממילא היה יכול לפטור את עצמו מכל מצוה אחרת, ובכל זאת לא עשה כן, אלא מיד כשראה את האורחים קיבלם באהבה ובזריזות, והרי זה לימוד גדול כי במצוה עוברת, ובפרט בעניני צדקה וחסד, אין להתנהג לפי הכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' (סוכה דף כו.), עכ"ל.

ואפשר להוסיף על דבריו דבאמת אפשר ללמוד מכאן שמצות הכנסת אורחים גדולה כל כך שדוחה פיקוח נפש עצמו, דאף על פי שהיה חולה וזקן והיה בגדר סכנה של פיקוח נפש, אף על פי כן החמיר אברהם אבינו על עצמו ומסר נפשו על זה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (עיין דברי יואל, ועיין ספרי הערב רב והמסתעף י"ז חלקים) שקיבל אברהם אבינו חיצים ובליסטראות עיי"ש. ואם היה מוכן לקבל חיצים ובליסטראות כדי להפיץ אמונת ה', אם כן בודאי שהיה אצלו דבר קל לקיים מצות מילה, וכמו שכתב הרמב"ם. וכל כוונתו במצות הכנסת אורחים היתה לפרסם אמונת ה'.

והנה לכאורה קשה מדוע לא סמך אברהם אבינו ע"ה את עצמו על מה שאיתא (ברכות דף ו.) 'חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה', ובפרט להמובא בספרים הק' דמצוה כזאת שהיא בבחינת "מעלה עליו הכתוב", חשובה יותר דאם מעלה עליו הכתוב הרי שאין לו במצוה זו שום פניה ונגיעה עצמית כמובן.

ומכיון שלא סמך אברהם אע"ה [-אבינו עליו השלום] על זה, אפשר ללמוד מכאן גודל מסירת נפשו של אאע"ה לה', כי כאב לו איך אפשר לעבור ג' ימים בלי לקרב בני אדם לתורה ועבודת השם, וכמו שכותב החפץ חיים במצות ואהבת, שתאהבהו על הבריות, דאדם האוהב את המלך רוצה שיהיו להמלך עוד ועוד אוהבים, ומזה נוכל לראות גם כן אהבת אברהם אע"ה להקב"ה.

– ב –

עוד אפשר לומר דהנה ידוע מאמר הגמרא (פסחים דף קיט.) 'ממונו של אדם מעמידו על רגליו', ומפרשים דהכונה שאף אם אינו יכול לעמוד על רגליו אבל ממונו מעמידו על רגליו, כיון שהוא מחמד כל כך את הממון עד שמגודל החמדה אינו מרגיש ביסורי רגלו. כמו כן היה באברהם אבינו ע"ה, שמגודל חמדתו למצות הכנסת אורחים, ובפרט לקרב בני אדם לאמונת השם, דבר זה העמידו על רגליו שאף שהיו לו כאבים מכל מקום לא הרגיש הכאבים כל עיקר, ורץ לקראת אורחיו, ודו"ק.

– ג –

עוד יש לומר בביאור הפסוקים, דהנה אמרו חז"ל (שבת דף ב.) 'פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור, פשט בעל הבית את ידו לחוץ וכו' בעל הבית חייב ועני פטור'. והקשו המפרשים מדוע התחיל התנא בחיובא דעני, ולא בחיובא דבעל הבית. ומובא בשם צדיקים לתרץ, דכיון שהעני פשט את ידו ולא שם בטחונו בהשי"ת שיתן לו מזונו, על כן העני חייב.

והנה אמרו חז"ל (ויק"ר לד, ח) 'יותר ממה שהעני עושה עם בעל הבית, בעל הבית עושה עם העני'. נמצא דהעני הוא במדרגה גבוה יותר מבעל הבית, דהרי הוא מטיב עם בעל הבית יותר ממה שבעל הבית מטיב עמו.

א"כ נחזי אנן כאן בפסוק 'והוא עומד עליהם', דלכאורה לדברי חז"ל הנ"ל הרי הוה ליה למימר איפכא, דהרי האורח או העני הוא במעלה יותר מבעל הבית. ובביאור הענין אפשר לומר, דהנה לאברהם אבינו ע"ה היה כאן נסיון גדול במצות הכנסת אורחים, דהרי אנו לומדים ממעשה זו שאברהם אבינו ע"ה עזב את השכינה ורץ לקראת האורחים.

ואפשר לומר בהקדם דברי התולדות יעקב יוסף זצ"ל שכתב במה שאמרו חז"ל (שבת דף קכז.) 'גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה', דהכוונה כי יש והכנסת אורחים כרוכה בהפסדים רוחניים כגון ביטול תורה ועבודה [בשביל האורח], או כשהאורח מספר לשון הרע לבעל הבת דבזה דוחה אותו מקבלת פני שכינה, מכל מקום מוטב להתעסק בקבלת והכנסת אורחים, וזהו גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, אפילו אם על ידי זה הוא גורם לבעל הבית ליבטל מעבודת השם, ע"כ תוכן דבריו הק'.

ולענינינו יש לומר, דהנה כאן היה לאברהם אבינו נסיון גדול במצות הכנסת אורחים, דהרי אברהם עזב את השכינה ורץ לקראת האורחים אשר נראו כאנשים פשוטים, אף שהקב"ה היה גם כן בבחינת אורח שבא לבקר את אברהם כמו שכתב רש"י ז"ל, ואם כן למה הניח את הקב"ה שהיה גם כן אורח ורץ לקראת האורחים שנראו כערבים. אלא על כרחך משמע מזה דגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, דאפילו אם השכינה הקדושה הוא האורח, גם כן צריכים לקרב מקודם בני אדם [ובפרט אם יכול לקרבם תחת כנפי השכינה].

ובגלל זה זכה אברהם אע"ה לבחינת והוא עומד "עליהם", שהיה במדרגה נעלה יותר מהמלאכים שהיו אורחיו, דאף דבכל מקום יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, אמנם כאן היה להיפוך, דאברהם אבינו ע"ה היה גדול מהם במעלה.

ומזה ראיה גם כן לדברי התולדות יעקב יוסף הנ"ל, דאפילו אם האורח מספר לשון הרע דעל ידי זה מדחה את בעה"ב מקבלת פני השכינה, עם כל זאת המצוה האמיתית של הכנסת אורחים הוא לסבול ולהתעסק בקבלת פני האורחים, דהרי אנו למדים מאברהם אבינו ע"ה שעזב את השכינה ורץ לקראת אורחים עובדי עבודה זרה כנ"ל, והיה יכול לחשוש דעל ידי זה ילמד מהם לעשות דברים לא טובים ח"ו, ואף על פי כן רץ לקראתם כי גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, ודו"ק היטב.

וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל: (יח, א).

אפשר לפרש דהנה ידוע מספרים הטעם שמסכתות הש"ס מתחילות בדף ב' [ולא בדף א'], ללמד את האדם דעת שעדיין לא התחיל בעבודת השם. וזהו 'והוא יושב פתח האהל', שאברהם אבינו חשב על עצמו שעדיין לא התחיל לקיים מצות הכנסת אורחים כלל וכלל, רק הוא יושב פתח האהל, ודו"ק.

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: (יח, ד).

הנה אמרו רז"ל (תענית דף ז.) 'אין מים אלא תורה'. והנה ידוע דהחתם סופר זצ"ל מתאונן בספרו על הבעלי בתים שאין עוסקים בתורה לכל הפחות ד' או ה' שעות במעת לעת. אמנם להגיע למדה זו צריך האדם ללמוד ספרי מוסר לכל הפחות רבע שעה, ועל ידי זה יתעורר לעסוק בתורה בהתמדה ולקבוע עתים לתורה שעות רבות ביום.

וזהו שאמר הכתוב, יקח נא מעט מים, שיקח ספר מוסר וילמוד לכל הפחות רבע שעה ביום, ואז "ורחצו רגליכם", שירחץ את עצמו מהרגילות או מהעבירות שעושה ברגליו, ואז "והשענו תחת העץ", שמרמז גם כן לתורה, כמו שכתוב (משלי ג, יח) 'עץ חיים הוא למחזיקים בה', ודו"ק.

וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: (יח, ח).

– א –

צריך ביאור תיבת עליהם, דיותר הוה ליה לכתוב 'אצלם', או 'על צדם', או שהיה לו לומר 'לפניהם', כמו שכתב רש"י ז"ל [בפרשת יתרו, על פסוק (שמות יח, יב) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים] 'ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם', עכ"ל.

ואפשר לומר בכוונת הכתוב שעמד עליהם, שהיה אברהם אע"ה עומד ומשמש ממש כל רגע ורגע לראות אם חסר להם איזה דבר, אבל בפרשת יתרו, שהיה סעודה שתלמידי חכמים מסובים בה, כמ"ש רש"י על פסוק (שם) לפני האלקים, "מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובים בה כאילו נהנה מזיו השכינה", לכן כתב "לפניהם", שהיה מקושר גם כן בסעודת התלמידי חכמים. מה שאין כן כאן.

– ב –

ואפשר לומר קצת בדרך צחות לפרש הפסוק והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, על פי המובא בספר אהל נפתלי, שהרה"ק רבי נפתלי צבי מראפשיץ זי"ע נסע פעם בגליל שלו לקבץ ממון פדיון שבויים, ועבר דרך איזה כפר שהיה דר בו עשיר שהיה קמצן גדול. ויהי כאשר ראה העשיר, כי עגלה נוסעת לחצירו, הבין כי בודאי יבקשו ממנו כסף, הלך תיכף לאחורה של החצר להטמין את עצמו, ולבני ביתו צוה לאמור לאנשים הבאים, כי האיש איננו בביתו והם בעצמם לא יכולים לתת ממון.

ויהי כאשר הגיעו לשם, וסר הרה"ק מראפשיץ לבית העשיר והגבאים הנוסעים עמו שאלו לבני ביתו, איפה בעל הבית? והם השיבו כאשר בעל הבית אמר להם, שאינו בביתו כעת.

הרה"ק מראפשיץ הבין בחכמתו כי שקר דיברו וצוה להגבאים שילכו לחפשו, הם חפשו אחר הגביר ומצאוהו על עליית הגג של הרפת, וכל גופו טמון בתוך התבן שהיה שם. הם הביאוהו הביתה, והוכרח ליתן נדבה הגונה לצורך גדול. כאשר סיפרו הגבאים אחר כך כי מצאו את הגביר טמון כל גופו בתוך התבן, ורק על ידי דריסת הרגל הרגישו בו, ענה הרה"ק מראפשיץ בדרך צחות: עתה הבנתי מה שאמרו חז"ל 'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה', היינו דבקבלת פני השכינה מצינו רק 'ויסתר משה פניו' (שמות ג, ב), ובהכנסת אורחים ראינו שהטמין את כל גופו, ע"כ הסיפור.

ובזה יתבאר בדרך צחות מה שסיפר הכתוב אודות אברהם אבינו ע"ה, והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, דאברהם אבינו לא היה מטמין את עצמו שלא יראוהו האורחים, אלא אדרבה, הוא עומד עליהם ונותן להם כל צרכם, לאכול ולשתות די מחסורם.

פרשת ויצא

וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ: (כט, ז).

אפשר לפרש הכתוב, דאם ח"ו עדיין לא עת האסף המקנה, דהיינו שעדיין לא הגיע העת לגאול את בני ישראל מגלותם, העצה לזה הוא, השקו הצאן, שיתנו לעניים כל צורכם, דבני ישראל נקראים צאן כמאמר הכתוב (יחזקאל לד, לא) 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם', והם נקראים צאן קדשים כמו שאנו אומרים (בהושענות פיוט אום אני חומה) 'הושענא צאן קדשים'. וכדאיתא במדרש (ויק"ר ד, טז) על הפסוק (ירמי' נ, יז) שה פזורה ישראל, ישראל נמשלו לשה, מה דרכו של שה לוקה באחד מאיבריו וכולם מרגישין [היינו כל הצאן, דדרכן להמשך זה אחר זה וכשאחת לוקה באבריה ופוסקת מלילך עוד, אז כולם עומדים באותו מקום], אף ישראל וכו'.

וזהו הרמז השקו הצאן, שיתן לאכול ולשתות לצאן קדשים מבני ישראל, ואז ולכו רעו, תזכו ליגאל בגאולה השלימה.

עוֹד מְעַט סוֹגְרִים אֶת הַתֵּבָה

מי שלא לומד זוהר ימחק מהעולם (תיקוני זוהר מ"ט.

ספר דברי תורה על פרשיות השבוע -מאת הגה"צ רבי שלום יהודה גראס, כ"ק מרן אדמו"ר מהאלמין שליט"א

סדר דברי תורה על פרשת השבוע מחולק לימי השבוע

סדר בראשית

שער

בעזהשי"ת

ספר

דברי תורה

פרשת נח

פרשת לך לך

פרשת וירא

פרשת ויצא

השאירו תגובה. Cancel reply

לחץ כאן