ספר בן העולם הבא

ספר בן העולם הבא הוא בן שמונה קונטרסים, הכוללים את העיקרים  החשובים כדי להיות בן העולם הבא, שהם עיניני התשובה,  לימוד  שולחן  ערוך , עניני לימוד הלכה, עניני לימוד הלכות שבת, התלויים בשערה,  עיני לימוד או"ח אורח חיים, עיניני לימוד הלכות חג  30 יום קודם החג, והלכות חג בחג.

.

.

...

להורדת/ קריאה ספר  "בן העולם הבא,"  על כל חלקיו , לחץ על הקישורים הבאים:

האם אתה רוצה להיות בן עולם הבא?

בהקדשת מספר דקות בכל יום ללימוד עניני תשובה בכל שבוע לפי סדר הפרשיות, אתה זוכה להיות בן עולם הבא

הנה מובא כאן ספר התשובה, מחולק לפי סדר פרשיות השבוע

על ידי שילמוד עניני תשובה בכל שבוע לפי סדר הפרשיות במשך כל השנה, יזכה להיות "בן עולם הבא"

נא לפרסם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובשמחות וכל החבירים וידידים לזיכוי הרבים ולזכות ללמוד תורה לשמה, וכל המזכה את הרבים זוכה לבנים צדיקים

הקדמת מרן המחבר לשולחן ערוך – חיוב לימוד שולחן ערוך בכל יום – ישננו לשונו על פה – שם הספר "שולחן ערוך"  לו

דעת הבעל שם טוב זי"ע על לימוד השו"ע בקביעות   לז

חיוב ותיקון גדול ללימוד "שולחן ערוך"!  לז

לא יעבור יום בלי לימוד לכל הפחות איזה סעיף "שולחן ערוך", אף אם הוא אנוס ואין לו פנאי לח

ללמוד איזה סעיף "שולחן ערוך" בכל יום הוא חיוב גדול על כל אחד מישראל   לח

כשמעיין בשולחן ערוך שהם רבותיו לידע מקור הדין, אז מובטח לו שהוא בן עולם הבא, להיות לעולם קיים במדריגת קדוש! לח

בכל סימן וסימן של שו"ע נמצאת רפואה למחלה ידוע – הרפואה נמצאת בטור ובית יוסף  לט

gG

שורש נשמתו של מרן הבית יוסף. מ

זכה למלאך שנגלה אליו מ

ענוותנותו של הבית יוסף – וכוונת הרמ"א לשם שמים  מ

מגדולתו מא

מדברי המלאך. מא

מדוע נקרא השם "בית יוסף"?. מא

דעת הרמ"א על הבית יוסף: "כל החולק עליו כחולק על השכינה" מא

מעשה נורא, ה"בית יוסף" זכה מן השמים שיתפשט ספרו בכל העולם כולו  מב

כל העושה כפסקי מרן, עביד כמאתיים רבנן, ולכך קורין למרן מר"ן סתם, כי הוא ראשי תיבות מ'מאתן ר'בנן נ'סמך       מב

gG

הקדמת רבינו הרמ"א להגהות השולחן ערוך. מד

הרמ"א מגדלותו מד

ממשה עד משה לא קם כמשה. מד

והאיש משה גדול מאוד. מה

דברי השל"ה הקדוש על הרמ"א: "זכה מן השמים שיפסקו כמותו" מה

ראוי לסמוך על פסקי הרמ"א. מה

gG

קריאת קודש! המפעל העולמי קורא לכל אחינו בני ישראל בכל מקום שהם     מו

חברך חברא אית לי' ! ! ! מז

אורח חיים הוא השער לה' אשר צדיקים יבואו בו מח

הצטרף לאלו: מח

השנים חולפים ועוברים ! ! ! מח

זכור ! ! ! מט

יהודי היקר ! ! ! מט

– כתר תורה –. מט

סימנא טבא! להתחיל הסדר ב"איזה יום" שרוצה בקבלה מחדש להתחילו ולסיימו בעזרת השם יתברך! נ

כללו של דבר מיד כשתבא המצוה לידך עשה אותה, ואל תדחה אותה  נ

כבר בא העת לחננה! שגם אתה תהיה בין אלו היודעים את השלחן ערוך! נא

יגעת ומצאת תאמין! נא

לומד יקר – דבר בדוק ומנוסה. נא

פיקח מהו אומר: הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר עד שאני שונה את כל התורה כולה  נב

gG

מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד  נג

והנה עסק התורה לשמה הוא, להבין לשמור ולעשות! נג

דעת הבעל שם טוב זי"ע על לימוד השולחן ערוך בקביעות   נד

הגאון בעל אבני נזר זצ"ל כותב במכתב:   נד

על ידי לימוד פוסקים ו"שולחן ערוך", זוכין לגן עדן נד

כזהר הרקיע דא הלכה – ואת עלית על כלנה. נה

כל מי שזוכה להלכה אחד יורש עולם אחד. נה

אשריהם אלו שעוסקים בהלכה שבזה יוצא השכינה מהגלות   נה

השכינה אינו שורה אלא בד' אמות של הלכה! נה

על ידי לימוד פוסקים, עד שידע להורות הוראות על ידי זה גורם פקידה לכמה עקרות   נו

בזכות לימוד ההלכה שהוא מסטרא ד"נער", עתיד לקיים בה "וינערו רשעים ממנה", דאינון איסור טמא ופסול סמאל ומשרייתיה! נו

מי שהוא בק"י בהלכ"ה של הקב"ה שהיא השכינה, הקב"ה עמו, שבשביל ההלכה לא יזוז ממנו לעולם  נז

"ובלבנים", דא ליבון הלכה. נז

כשמנפין ההלכה כסולת נקייה, מתפרנסת בזה הנשמה, כמו שהגוף מתפרנס בדברי העולם – שזה לעומת זה עשה אלקי"ם, לחם הגוף ולחם התורה, זה הוא שכתוב לכו לחמי בלחמי נז

איתן מושבך ושים בסלע קנך – אית"ן תני"א, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, שהם שוני הלכו"ת ומשניות – כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו של אותו תני"א, שמוציא לשם ה' בין בתורה בין בתפלה בין בברכה, בין בכל מצוה ומצוה, מה כתוב בו: "יפרוש כנפיו", אותו נשר, שהוא דיבור שבו ה' – ומפני זה "ישאהו על אברתו" – ישאהו, כגון "ישא ה' פניו אליך" – ומאי "ושים בסלע קנך"? אלא אמר דוד עליו: "ה' סלעי ומצודתי" – אף כך תנא שהוא בו הלכ"ה, חזקה כסלע, שאין פטיש יכול לפוצץ אותה בכל קושיות העולם, בזה הוא מקנן הנשר. נח

ויש בעלי הלכו"ת שדומים לכוכבים, זה הוא שכתוב: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" – לא ככוכבים שנאמר בהם "וכל צבאם יבול", אלא כאלו כוכבי העולם הבא שהם לעולם ועד עומדים תדיר. נט

לימוד התורה למעשה הוא "תורה לשמה", ומשתלם בזה שם הוי"ה כולו, ואם אינו לומד לקיום המעשה השם תור"ה בו לבטלה  נט

הקב"ה אין לו חפץ ובחירה בעולמו אלא במין האדם העוסק בהלכה  ס

תכלית בחירתו וחפצו של הקדוש ברוך הוא מעולמו הוא רק במין האדם העוסק בהלכה שמקומו ארבע אמות   ס

פישו"ן – פי ששונה הלכות.. ס

עיקר תורה לשמה היא התורה שאדם לומד כדי לקיימה  ס

הלכ"ה – שהולך בדרך הישר. סא

הקב"ה אין לו שעשוע ושמחה אחרת זולת לימוד הלכה  סא

אין לו מקום אחר בעולמו סא

כל אדם בכל מקום שהוא יש לו בחינת ארבע אמות להתקרב בהם לה' יתברך – ואלו הארבע אמות זוכין ע"י הלכות – למצוא לו מקום בכל מקום שהוא להתקרב על ידו לה' יתברך, עד שידע היטב שהאדם בכל מקום שהוא יש לו ארבע אמות, דהיינו שיש שם גם כן מקום ועצה להתקרב לה' יתברך – וזה יקר מאד בעיניו יתברך, ואין לו בעולמו אלא אלו הארבע אמות של הלכה, כי זה עיקר גדולתו וכבודו שיתקרבו כל הרחוקים אליו יתברך  סב

ועיקר כבוד התורה להקים בתי מדרשות ובית ועד לחכמים אשר שם יתנו תוקף הלכה, כי זה עיקר חיינו סג

וזהו שריד שהותיר ה' לנו ברוב רחמיו – אין לה' בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, כי הוא במקום קרבן וזבח ומקטיר קטורת – וכעת ההוגים בתורה לשמה, זוכים ששריית שכינה שם. סג

אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, הכוונה על אדם צדיק הלומד תורה לשמה, וכל אדם הוא ד' אמות, והוא נקרא ד' אמות של הלכה, ועליו שורה שכינה, וזהו שיש לקב"ה בעולמו – והחי יתן אל לבו עד מתי יעבור קיץ וחורף ולא נעשה דבר לתקון נשמתינו, ועד אנה יהיו לבושנו צואים  סג

גברא דמרא עלמא חפץ בו סד

אין נמלט לשום איש תירוץ ואמתלא על ביטול תורה, חזקו בתורה לשמה, כי היא חיינו וקיום הגלות, כי היא הנותנת חיים לעוסקים בה לשמה, ולמה תרחקו מחיים  סד

ד' אמות של הלכה אדמת קודש הוא – ונמשך ממילא הברכה לישראל  סה

ה'ריעו ל'הוי"ה כ'ל ה'ארץ ר"ת הלכה, כי מיום שחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, והוא פנימיותה הנכלל בד' אותיות השם, והוא המכוין באמרם, תורה לשמה, אל השם המתלבש בהלכה ומאיר בתוכו – והני ד' אמות גופייהו, אי גמירי להו אינשי בהדי הלכה אין, אי לא, לא השלימו מצותן       סה

כשנחרב בית המקדש, כל השלימות בטלה, חוץ מד' אמות של הלכה – הקב"ה אין לה אלא ד' אמות של הלכ"ה, שהיא הכל"ה – ובזכותם נזכה במה דכתיב, ה'קיצה ל'פקוד כ'ל ה'גוים, ר"ת הכל"ה. סו

אין לו להקב"ה בכל העולם ובכל הארץ, אלא ד' אמות של הלכה – התודה וההלכה קיימים בכל הארץ, ואינם בטלים  סו

הלומד שלא לשמה לא על מנת לעשות לידע לבוא מעשה, רק רוצה ללמדה לידע חכמתה וסתריה לבד, נוח היה לו שלא היה יוצא לאויר העולם  סז

בהיותו נושא ונותן בדברי תורה יהיה הכונה אל תקוני השכינה דהיינו הלכה אל האמת   סז

ארבע אמות של הלכה הוא כתר תורה     סח

השכינה לא ירדה למטה מעשרה, רק בסוד ד', דהיינו ד' אמות של הלכה  סח

אשרי יושבי ביתך, כלומר שראוי להיות יושב בד' אמות של הלכה לא ילך חוצה  סט

השפע יורד בכל יום תמיד, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, והוא סוד ד' אמות של הלכה שהם להקב"ה בעולמו   סט

על ידי הלכ"ה יוצאין מכל הצרות – הלכ"ה מסוגל להולדה בנקל  סט

מוכרח אדם ללמוד בכל יום הלכה. עא

כל העולם כולו נברא בשביל אותו האדם שהוא ד' אמות של הלכה – ועל ידי זה יש לכל העולם כולו שיתוף וחיבור עם ד' אמות של הלכה  עב

פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, שלא עסק בארבע אמות של הלכה – כי שם ביתו יתברך  עג

אין לו להקב"ה בעולם הזה אלא ארבע אמות של הלכה – ואז כאשר על ידי עסק התורה למטה, ממשיך שפע שורש תורה שעוסקים בה למעלה  עג

הקב"ה יחסה עליו כנפיו להציל אותו מכל גזירות רעות, ותפלתו תהיה קרובה להתקבל, ונכסיהון מתברכין בכל הברכות   עד

השכינה נקראת ה'כל"ה, בהיפוך אתוון הלכ"ה – וזהו סוד יחוד קוב"ה ושכינתיה   עד

אין להקב"ה בעולמו משכן ומכון לשבתו, אלא ארבע אמות של הלכה, שהוא רצונו יתברך וחכמתו, המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו עה

כל זמן שיושב באהל תורה בד' אמות של הלכה וקובע מקום לתורתו, אויביו נופלים תחתיו עה

מזמן שהקדושה נתגרשה כל כך אצל כל אדם, צריכין לראות שלהיכן שהולכים, לא לצאת מד' אמות של הלכה של תורה, רק בכל הגילגולים צריכין להחזיק במשפטי התורה. עו

כשנעשה שלחנו ד' אמות של הלכה אז הוא נעשה דוגמת בית המקדש   עו

ד' אמות של הלכה יש לו קדושת ארץ ישראל – אויר ההלכ"ה מחכים כמו אויר ארץ ישראל – הלכה פסוקה מזככת המחשבה, ומוציא המחשבות זרות והדמיונות מהלב  עו

ארבע אמות של הלכה קדוש בקדושת ארץ ישראל שאויר ארץ העמים נפלט מתוכו לגמרי מכל צד על ידי החרב דשתי פיות ונכנס אויר קדוש   עז

האוצר של יראת שמים שהוא בבית גנזיו דהשם יתברך, הן הם גם כן הארבע אמות של הלכה, שאין לו להקב"ה בעולמו משחרב בית המקדש אלא הם – ומזה בא לשלימות הקדושה מה שמקדשין אותו מלמעלה להכניס קדושה בכל מעשיו הגופניים  עח

ארבע אמות של הלכה זהו משכן הקב"ה שהוא הצלם אלקי חופף עליו ושוכן בקרב מוחו בהתבוננו בהלכה ותורת ה'    עח

ארבע אמות הוא מקומו של אדם בכל מקום, ולכן אמרו "ארבע אמות של הלכה", רצה לומר 'הלכ"ה', 'ההילוך והנהגה על פי התורה' עט

כל כתות החיצונים מצטרכים בהכרח להסתלק ולהתגרש מד' אמות של הלכה, וזר לא יקרב בהיכלו כי קדוש יאמר לו – הד' אמות של הלכה בלבד הן הנה ד' אמות הללו ששורה בהם ד' אותיות שמו הגדול שנסקלו מאבן ונפנו ממכשול, כמאמר הכתוב פנו דרך ה', כי ד' אמות הללו הוא דרך ה' השראת שמו יתברך, וזר לא יקרב אליהם כי קודש הם – "קונות לו בכל מקום", אפילו ברשות הרבים מקום החיצונים שאינם חפיצים ברשות היחיד רשות יחידו של עולם ברוך הוא, מכל מקום בכל מקום הילוכו של אדם קונות לו ד' אמות הללו, שהחיצונים מסתלקין ובורחין מהם, והם להקב"ה בלבד  פ

רק הד' אמות של הלכה היא כתריס בפני המקטרגים  פא

מצות קימה הוא ד' אמות בשביל הד' אמות של הלכה – קומתו של אדם ד' אמות   פא

ויתן לך האלקים: א) טל השמים, ב) ומשמני הארץ, ג) ורוב דגן, ד) ותירוש, הד' דברים הללו הן הן ד' אמות של הלכה, ואנחנו בגלות אין לנו אלא ארבע מדות אלו פב

העומד להתפלל מתוך ד' אמות של הלכה הקליפה בורחת מפני שרה גבירתה  פב

"ושכנתי בתוכם", בכל מקום שהם יעשו לי מקדש ד' אמות של הלכה שם אשכון בתוכם – "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה", "יעקב אמרם על "ארבע אמות של הלכה", כי ז"ה כל האדם. פב

ארבע אמות בגימטריא תש"ך – חלל אוהל מועד היה גם כן תש"ך – בשלשים יום יש תש"ך שעות – גם אדם צריך לזה המספר של תש"ך הוא קרבן לה' לקיים ופדויו מבן חודש.. פג

אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, לפי שאין להקב"ה בעולמו רק ד' אמות של הלכה  פד

הד' תיבות "ה'ריעו ל'ה' כ'ל ה'ארץ" שהראשי תיבות שלהם הלכ"ה, הם בסוד הארבע אמות של הלכה  פד

gG

ממש אין דרשה שאין אני מזהיר אתכם לבל תפלסו אורח חיים ללמוד אותו היטב  פה

בלעדי אורח חיים לא ירים איש הישראלי את ידו ואת רגלו פה

עיקר לימוד האדם צריך להיות בלימוד המביא לידי מעשה – על ידי לימוד ההלכות מובטח האדם לידי חיי עולם הבא, אך שיזהר ללמוד בכל יום – למד אדם שתי הלכות בבוקר ושתי הלכות בערב, קיים בזה "ובתורתו יהגה יומם ולילה  פו

חיוב גדול להיות בקי בכל אורח חיים – חיוב גדול לקבוע שיעור שו"ע אורח חיים בכל יום – יזהר האדם מאד בזה להשלים בכל שנה שולחן ערוך אורח חיים – דף שולחן ערוך בכל יום. פו

קול חוצב להבת אש, מדרשת רבינו הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זיע"א! – לומדים פשטים ופלפולים מצפצפים כעגור, והלכות שיש בהן חיי נפש מניחין, וימותו בלי חכמה ללמוד אורח חיים – הדיינים מעמיקים בחושן משפט כי לחמם הוא, ובאורח חיים נטו מנהלם ועקבותם לא נודע להם, חבל על דלית ליה מבוא לשער אשר לה' צדיקים יבואו בו, הוא אורח חיים. פז

חייב אדם ללמוד לבנותיו המצות, כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות, זהו עומק תלמוד וטעמי המצות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן. אבל הלכות מצות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת, וכן כל מצות כדי לעשות להזהר במצות   פח

כשמו כן הוא, אורח חיים נצחיים. פח

המלמדים ילמדו עם התלמידים בכל יום ויום איזהו שיעור משולחן ערוך אורח חיים  פט

ללמוד בכל יום שולחן ערוך אורח חיים, וביותר הלכות שבת   פט

תלמדו בכל יום דף או עמוד שולחן ערוך אורח חיים – רוב דיני אורח חיים מזדמן לאדם בשעה שאי אפשר לאדם לעיין ולשאול לחכם  פט

מי שהוא בקי בשו"ע אורח חיים יכול להתפלל. צ

כל מצוה ומצוה תלמדו כל הלכה בזמנה בשו"ע אורח חיים  צ

חלק אורח חיים לו משפט הבכורה! צ

יזהר מאוד להיות שונה הלכות בכל יום   צ

להיות שונה הלכות באורח חיים מדי יום ביומו חוק ולא יעבור  צ

מדברי ה"חזון איש" זצ"ל! צא

אוי לי אמי כי ילדתני – אין ישיבת לומדי תורה לשמה – כל למודכם גמרא משניות מדרש של"ה, ואין אחד נותן ללב ללמוד אורח חיים על בוריו, אשרי איש שימלט ולא ישגה בהן צא

אֹרַח חַיִּים תּוֹדִיעֵנִי מִדַּלּוּת תְּבַצְּעֵנִי – על ידי שלומדים שו"ע אורח חיים זוכין לפרנסה בריוח ולהנצל משפלות   צב

gG

"הלכות שבת"… הרי הם "כהררים התלויין בשערה", כהר התלוי בשערות הראש   צג

הלכות שבת כהררין התלויין בשערה. צג

אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני – מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג – אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי צד

המון העם יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם לשמוע מפי מלמד, ולקרא כלם בשם י"י מקרא משנה ותלמוד, איש לפי ערכו, והמשכילים ימצאו נחת רוח, כי יבקשו תורה מפיהם, ויזהירו אותם על המצוות, ודורשין להם הלכות יום ביומו וענין שבת בשבתו, כמו שנמצא בכל זה מנהג קבוע לכל בני ישראל במושבותם    צה

כל המשמר שבת "כהלכתו" אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו צה

אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון צו

אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות "כהלכתן" מיד נגאלים  צו

אם יתאספו כולם במקום אחד ללמוד או לשמוע הדרוש של החכם בשבת, גדול קילוסו של הקב"ה העולה מקהלה גדולה ממה שעולה מכל יחיד ויחיד לבדו… הם מעידים כולם יחד שקב"ה ברא העולם, ומתקלס שמו של הקב"ה שגזר עליהם איסור מלאכה והם שובתים לקיים דבריו, כעבדים העושים גזרת מלכם  צו

כשם שאמרו שואלין ודורשין בהלכות פסח, כך חיובא רמיא לדרוש ולתור לדעת הלכות שבת, ולעבור עליהם לפחות פעם אחת בשנה – חיובא רמיא על הדרשנים – לשומעים ומקיימים יונעם ועליהם תבוא ברכת טוב  צז

אין אחד נותן ללב ללמוד אורח חיים על בוריו לדעת הלכות תפילין, ציצית, תפלה, ברכות, נטילת ידים, וברכת המזון, הלכות שבת והלכות יום טוב על בורים – אשרי איש שימלט ולא ישגה בהן, כי בהן הלכות רבות והידיעה להמונים מעוטה, ובפרט דיני מוקצה, מלאכת שבת ויום טוב וחול המועד, ברכות הנהנין וכדומה  צז

הלכות שבת ויום טוב, וברכות ברכת הנהנין, מי שאינו בקי בהן, ממש אינו בתורת אדם ישראלי צח

וגמרתי בלבי בלי נדר, בי' ימי תשובה אלו אי"ה לכתוב דיני שבת בקצרה בלשון אשכנז, ולחלק לבעלי בתים שאינם כל כך בני תורה, וביחוד בגליל שלי – וידעתי כי יצחקו עלי רבים, ואהיה להם למשל, כל היום מנגינתם – אבל מוטב שאהיה שוטה כל ימי, ולא איעול בכיסופא קמי מלכא קדישא – חוסו על "זמן" יקר הנבראים  צח

כל איש ישראל אשר איננו בקי בהלכות שבת מרישא לסיפא, לא יכונה אצלי בכלל איש השלם  צט

הגאולה תלויה בשמירת שבת, ואנחנו בעו"ה עוברים בחסרון ידיעה על רוב איסורי דאורייתא ודרבנן – ולכך חובה ללמוד הלכות שבת ויום טוב, ושמירת שבת מקרבת הגאולה. צט

מאד עלינו להזהר בשבת לקיים דברי תורה ודברי סופרים – ובעו"ה רוב בעלי בתים אשר אינם בקיאים בהלכות שבת, ואפילו לומדים, לומדים דברים אחרים, קדשים, והלכתא למשיחא וכהנה, והלכות שבת אינן שגורות כל כך, וכמה אנשים אשר עוברים על כמה איסורים, מלאכות דאורייתא לחוסר ידיעתם, ומכ"ש עניני מוקצה, ואי אפשר לפורטם – ויום הזה אשר פארנו חבוש לראשנו, יש לנו לגדור לשמח משה במתנת חלקו, לקבל כל אחד על עצמו ללמוד הלכות שבת אצל לומדים, ולעמוד על השמירה באזהרה יתירה. צט

צריך תשובה רבה לקלקול הלזה, כי באמת רבו מחללים בעו"ה בחילול שבת מלאכות דאורייתא ודרבנן – ובעו"ה רבים נכשלים, כי יש בו דינים רבים וצריך לימוד מתוך הספר – דיני מוקצה שהם חמורים כשל תורה, רבו גם רבו המתפרצים – וזהו שישים איש בזה השבת ללבו לשמור ולעשות, ועיקר להגות בשלחן ערוך אורח חיים הלכות שבת, ויזהר בהן, ושכרו הרבה מאוד. ק

באמת אשרי השומרים שבת כראוי, כי בו בחר ה' ישראל לסגולתו, ויום זה חמדת וסגולת הימים – ובעו"ה אין אנו נזהרים בכמה דינים, מלאכות ותולדות דיני מוקצה ואסורי דרבנן, ועל הרוב מחמת חסרון ידיעה, כי בעו"ה נפישי וחמירי הלכות שבת, ואין קורא בהם לשמה ללמוד לשמור ולעשות, לומדים רק מקום פלפול קושיא ופירוקא וחדוד, ואין שם על לב ללמוד הלכות שבת שיהיו שגורים בפיו, ובעו"ה שגגת תלמוד עולה זדון – בבקשה מכם אחיי ובניי, ממש אין דרשה שאין אני מזהיר אתכם לבל תפלסו אורח חיים ללמוד אותו היטב, שמעו למאמרי ובפרט הלכות שבת ויום טוב לשמור מועדי ה' כראוי קא

אשרי שוקדי תורתו לדעת איך ומה יתנהג אדם, בפרט בענין שבת קודש – מי שלא למד הלכות שבת על בורים פעמיים ושלש, לא יוכל להמלט שלא יקרה לו חילול שבת, הן דאורייתא והן דרבנן, וענין שבת הוא מאוד לנו למחסה בגלות   קב

מי גבר ימלט לומר זך אני מפשע וחף אני מעון בשמירת שבת, אשר עונשה קשה למאוד, ומאוד הפליגו בעונש זה, עד שגיהנום שנכבה בשבת, ולמחללי שבת לא תכבה האש הגדולה כלל, ואם כן מהראוי לשמרו כראוי, וללמוד הלכות שבת בתמידות, ואצל רב שיברר לו הכל, ויחזור עליו תמיד חזור חזור עד שיהיה שגור בפיו, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, כי שכרה מרובה, ומגינה כתריס בפני פורענות   קב

שבת מגינה לנו מעכו"ם ומשעבוד מלכות – בשמירת שבת יש לנו הגנה מאומות העולם, ולולי כן ח"ו כבר תמנו לגוע וספינו מהארץ, אבל זכות שבת מגינה עלינו – אין בכל העמים שומר שבת כישראל, והם בחרו בימים אחרים, וגעלו ביום קדוש כזה, ומאת ה' היתה זאת, למען תת לנו שארית בארץ למגן וחוסן קג

כמה חובה עלינו לפשפש במעשה שבת ושמירתה, כי בקל יכול לבוא לידי עונש, והכל תלוי בשקידת התורה, כי טועמיה חיים זכו קד

אוי לי ווי לי בחילול שבת – לומדים פשטים ופלפולים מצפצפים כעגור, והלכות שיש בהן חיי נפש מניחין, וימותו בלי חכמה ללמוד אורח חיים – עוברים על כמה מצוות, ואומרים אין פשע, וביחוד דיני מוקצה – בעו"ה אין איש שם על לב ללומדם כראוי, והדיינים מעמיקים בחושן משפט כי לחמם הוא, ובאורח חיים נטו מנהלם ועקבותם לא נודע להם, חבל על דלית ליה מבוא לשער אשר לה' צדיקים יבואו בו, הוא אורח חיים  קד

ווי לאותה צרה שאינם יודעים הלכות שבת ועוברים בכמה מלאכות, כאשר דרשתי פעמים רבות   קה

עיקר תורה ללמוד "שולחן ערוך" לדעת דרכי ה' – אוי לנו, מי שאינו בקי בהלכות שבת לדעת פרטיה איך יוכל להתפאר שקיים מצות שבת – ואין דרוש שאין אני מזהיר בכם בדבר זה. קו

חזקו בני אל חי לשמירת שבת, והעיקר כמו שדרשתי והזהרתי כמה פעמים, ללמוד מתוך ספר הלכות שבת, כי רבו הדינים לא יכילן המאמר בעל פה  קו

מחויב כל אדם ללמוד בפוסקים הראשונים כל דיני שבת כי רבים הם עד מאוד – והלומדים דברי תורה לבעלי בתים חיוב מוטל עליהם ללמוד להם כל דיני שבת, כדי שידעו להזהר לשמור ולעשות ולקיים. קז

יעסקו בהלכות שבת, כי הלכתא רבתא לשבתא, ובקל יכול האדם להכשל בה חס ושלום אפילו באיסור כרת וסקילה מחסרון ידיעה, ושגגת תלמוד עולה זדון חס ושלום, ואין צריך לומר באיסורי דברי סופרים שרבו כמו רבו למעלה, ובפרט באיסורי מוקצה דשכיחי טובא, וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה – שכל העובר על דברי חכמים אפילו באיסור קל של דבריהם, חייב מיתה כעובר על חמורות שבתורה  קז

הרבי הקדוש מלובלין זי"ע לא הלך לקדש בשום שבת, עד שלמד מקודם כל הלכות שבת המחבר והרמ"א עם הבאר היטב  קח

לבוא לזו המדרגה לשמור שבת בכל פרטיו, העצה היעוצה לזה שיראה לזרז את עצמו ללמוד הלכות שבת, ולחזור עליה תמיד, כדי שידע האסור והמותר, דאי לאו הכי, אפילו אם ילמוד כל ענינים המוסרים המזרזים לשמירת שבת כראוי, לא יועיל לו – ועל כן צריך שילמד הלכותיה כדי שידע איזה דבר נכלל תחת סוגי השמירה  קח

ראוי ונכון לכל ירא וחרד לדבר ד' לכונן חבורות ללמוד הלכות שבת כדי שלא יכשלו בם  קט

צריך שילמד הלכות שבת, כדי שידע איזה דבר נכלל תחת סוגי השמירה  קט

ללמוד בחבורה בכל יום הלכות שבת       קי

לימוד השולחן ערוך אין קבע, כי בו ירבו ימיך – יראה לחזור תמיד על הלכות שבת וברכות סדר התפלה והלכות יום טוב וחול המועד והלכות פסח ושאר המועדים כפי יכלתו – ללמוד בכל שבת קודש על כל פנים ד' דפין ממסכת שבת, וסימן א' משו"ע הלכות שבת על כל פנים עם הבאר היטב  קי

הרבי ר' בונם זי"ע אמר: שקודם שלמד הלכות שבת, אם עמד היה ירא לשבת, ואם ישב היה ירא לעמוד, מחמת אימת שבת עליו, שחשש בכל תנועה אולי יש בזה חילול שבת קודש ח"ו קיא

מצות שבת בעצמה היא תיקון על פגם הברית – על אחת כמה וכמה שהלימוד הזה הוא תיקון עצום לחטא זה  קיא

כשם ששמירת שבת שקול ככל המצות, כן ללמוד וללמד בהלכות שבת שקול כללמוד וללמד בכל המצות   קיא

חזקו למען שמירת שבת קודש שהוא יסוד היסודות ומכניס השפעה לכל השבוע – אותו היום מביא ברכה לכל בית ישראל – השומר שבת כהלכתו בכל פרטיו נותנין לו נחלה בלי מצרים – ד' ישפע שפע לכל בתי ישראל בזכות התחזקות לשמירת שבת ולקבוע ללמוד הלכות שבת בכל בית ישראל  קיא

מגילות היו לאבותינו במצרים מיעקב, שהיו קורין ומשתעשעים בהם ביום השבת   קיב

יום שבת קדשינו מר צורח… חוסו נא בני ישראל על נפשותיכם, הנה רבו הפוגעים בי, ואין איש שם על לב לשמור שבת בכל הפרטים והדקדוקים, אין משים על לב להיות בקי בהדינים הרבים והעצומים התלוים בי, אשר הם כהררים התלוים בשערה, אין קורא בצדק מתעורר להחזיק בי, להזהיר לרבים, בהדברים שנכשלו בהם בבלי דעת, ולהקהיל קהילות לדרוש הלכות שבת – שמעוני נא עם קדשי, חדשו בריתכם אתי, ושפרו מעשיכם, ותקבעו חבורות קדושות ללמוד הלכות שבת, ולהזהיר עליהם, ואז אהיה למליץ לפני כסא רחמים, ויבקע כשחר אורכם  קיב

כמה החיוב כפול ומכופל בלימוד הלכות שבת קודש, אשר אין כיוצא בהם בשום הלכה מכל ההלכות שבארבע חלקי השולחן ערוך, מצד חומר הענין שהוא איסור סקילה, ונוהג בכל אדם כל ימי חייו ובכל השנה בכל יום שביעי ובכל רגע בשבת קודש מבואו ועד צאתו, ובכל תנועה ובכל דיבור ובכל ענין שהוא, צריכים התבוננות, כי כמה פעמים שייכים בהם הלכות שונות והלכותיה מרובות וגדולות וקשים כהררים ותלויים בחוט השערה – וצריכים ללמוד ולחזור הרבה להיות בקי בהם ולזכרם  קיג

על עון חילול שבת נגזר שלא יכנסו ישראל לארץ, וגלות לדורות   קיד

בקיום מצות שבת נעשה מקומו של אדם ד' אמות של הלכה, ואותו מקום הוא קדושת בית המקדש, ונעשים מקום להשראת שכינתו יתברך שמו, והיינו הכנסה לגן עדן קיד

שמירת שבת הוא כלל התורה – ועל ידי שמירת שבת כהלכתו יוכל ליכנס בכל נ' שערי קדושה בפעם אחת, כמו אם יצדיק מעשיו ת' יום רצופים – הבעל תשובה אי אפשר לו לתקן מעשיו אלא על ידי שמירת שבת   קטו

חייב ללמוד דיני שבת ושמירתן כי בקל יוכל לחלל שבת והוא בסקילה ואם בשוגג וכו'. קטו

רוב חילול שבת שנכשלים ההמונים בהם הוא מחמת חוסר ידיעה, כי אינם בקיאים בדיני שלושים ותשע מלאכות ובתולדותיהן ולא בדיני מוקצה ואיסור טלטול – והתנא אמר: 'שגגת תלמוד' שוגג הבא לאדם מחמת חסרון ידיעה, 'עולה זדון' שהוא כמו מזיד  קטז

מי שחלק לו ה' בבינה, יהיה קובע לימודו מדי שבת בשבתו בהלכות שבת   קטז

בכל איסורים שבתורה, אפילו שהוא תלמיד חכם, כל שלא הגיע להוראה, לא יסמוך על דעתו, אלא שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך כיצד יעשה, לאסור או להתיר, להטריף או להכשיר, לטהרו או לטמאו, כל שכן וקל וחומר באיסורי שבת דחמירא דשקול ככל התורה  קטז

הוו זהירין ללמוד בכל שבת קודש לכל הפחות סימן אחת בשו"ע אורח חיים הלכות שבת – ואם אין הפנאי מסכים ללמוד עם טורי זהב ומגן אברהם, על כל פנים תלמדו עם באר היטב פסקי הלכות, למען לא תכשלו ונלכדתם חס ושלום בעבירה של חילול שבת, וכבר אמרו רבותינו ז"ל דהלכות שבת הם כהררים התלוים בשערה, ואי אפשר להזהר אם לא בשקידה על ההלכות פסוקות, על כן יהיה זה לכם חוק ולא יעבור  קיז

שלא להזיז ידיו בשבת וביום טוב ובמועד לשום פעולה אם לא יחקור מתחלה וישים אל לבו אם אין בו חשש איסור חילול שבת ויום טוב ומועד ח"ו קיז

החוש יעיד, אשר בהיסח הדעת ביום השבת ממוראו אפילו בשעה מועטת, קרוב מאוד לבוא לידי חילול שבת ח"ו      קיח

להזהר מאוד לשמור שבת כהלכתו בכל חומרות שהחמירו חכמים ראשונים ואחרונים ז"ל, ולהיות מחשבתו תמיד אל השבת, כמה שכתוב זכור את יום השבת, שלא יסיח דעתו ממש מיום השבת.. קיח

עם כל גודל קדושת השבת ומדריגות הצדיקים אשר מתעלים בו במעלות רמות ונשגבות, הרי עיקר הכל הוא שמירת דקדוקי ההלכה כפשוטו קיח

בסייעתא דשמיא

ספר
התשובה

והוא

סדר תיקוני תשובה

בו יבואר גודל לימוד עניני תשובה, ושאין ישראל נגאלין אלא בתשובה
זה השער לה' צדיקים יבואו בו, אשר בו יאחז צדיק דרכי נתיבו. אור זרוע לצדיק וישמח לבו. בו כלול כל עניני תיקוני תשובה, ואזהרות ישרים זכים וברים. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם יפרח בימיו צדיק.

גם יבואר בו עניני אמונה ויראת שמים והתעוררות, וגודל הפגם המגיע לנפש וגוף האדם הנכשל בעבירות רחמנא ליצלן ובפרט המכשול באי ידיעת עניני יראת שמים ויראת העונש בעון פגם הברית ואופני ותיקוני התשובה על עון זה, ובפרט בעבירות בין אדם לחבירו.

 

כל זה מלוקט מדברי חכמינו זכרונם לברכה בש"ס בבלי ירושלמי ומדרשים, זוהר הקדוש תיקונים וספרי הראשונים, ומספרי מוסר וספרי ח"ן מגדולי האחרונים וספרי תלמידי הבעל שם טוב זצללה"ה, ודבריהם הקדושים חוצבים להבות אש, מלהיבים נפש האדם לעבודת הבורא. דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, ואפילו הלומדים והיראים מחמת חסרון ידיעה. ועל ידי ספר זה יהיה יד הכל ממשמשין בהן ויזכרו לשמור ולקיים.

בו ימצאו רבנים, מגידי שיעור וראשי ישיבות, מלמדים ומחנכים את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. גם כל בני אדם ימצאו בו הדרכה נפלאה איך      להדריך את בתיהם לתשובה לתורה ויראת שמים.

המעיין בספר זה בלתי ספק יקבל תועלת גדולה ונפלאה בהתעוררות בלתי גבול להתאמץ ולהתחזק לקיים מצוות הבורא יתברך שמו על ידי שידע כל עניני שכר ועונש וזהירות בעניני פגם הברית.

*

בסייעתא דשמיא

הקונטרס הזה יוצא לאור לראשונה, וכבושם הזה עדיין לא נראה, מאיר עינים, ומעט מן האור ידחה הרבה מן החושך אשר יכסה ארץ, ובעזרת השם יתברך יעורר את לבות בני ישראל מתרדמתם, ויביא תועלת רבה לעם ישראל, יען כי רבתה בה ההזנחה, ובוודאי שהמעיין בקונטרס לבו יתעורר להתחזק ולהתאמץ ביתר שאת וביתר עז, לעורר את עצמו ואת הזולת ללימוד השולחן ערוך בכל יום, ויפעל בכל כוחו ואונו לזכות את הרבים.

יצא לאור על ידי מפעל עולמי
ללימוד עניני תשובה לפי סדר פרשיות השנה

עיקר התיקון תלוי בתשובה,
ובו תלוי גם כן ביאת משיחנו
באלף הששי ועיכוב הגאולה.

ערב הוא אלף הששי שהוא יסוד יהיה אור גדול שיתגלה אור הגנוז הוא סוד היסוד כשיתוקן, וזה שאמר הכתוב הבוקר אור שהוא תיקון יסוד, והאנשים שלחו מהגלות והוא מבית יוסף שהוא גם כן מדה זו. (זוהר סבא י"ח עמוד א’, אור צדיקים, זוהר חי פרשת נח ופרשת ויחי).

וזכרון משיח בן דוד עבדך (כוונת ר"ח י"ו) – ח' היא המילה שניתנה לשמיני (כתבי האר"י זכרונו לברכה) והיא נקראת יסוד צדיק – ובא לציון ג'ואל ו'לשבי פ'שע ראשי תיבות גו"ף (ספר הכוונות דף ל"ז עמוד א').

הספר נדפס לזכות את הרבים

ומתחלק בחנם לכל דורש ומבקש

v

בעזרת השם יתברך

הקונטרס הזה יוצא לאור לראשונה, וכבושם הזה עדיין לא נראה, מאיר עינים, ומעט מן האור ידחה הרבה מן החושך אשר יכסה ארץ, ובעזרת השם יתברך יעורר את לבות בני ישראל מתרדמתם, ויביא תועלת רבה לעם ישראל, יען כי רבתה בה ההזנחה, ובוודאי שהמעיין בקונטרס לבו יתעורר להתחזק ולהתאמץ ביתר שאת וביתר עז, לעורר את עצמו ואת הזולת
ללימוד עניני תשובה בכל שבוע
לפי סדר הפרשיות,
ויפעל בכל כוחו ואונו לזכות את הרבים בלימודים אלו.

יצא לאור על ידי מפעל עולמי ללימוד תשובה בכל שבוע לפי סדר הפרשיות

בו יבואר גודל לימוד עניני תיקוני התשובה מהעבירות, וקדושת תיקון פגם הברית, השכר הגדול להשומרו, והעונש הגדול
להמונע עצמו ללמוד עניני תשובה, אמונה ושכר ועונש,

והוא מהיסודות הגדולים בקדושת ישראל וטהרתן

v

הרשות נתונה לכל מי שברצונו להדפיס קטעים מספר זה או כל הספר בכל לשון שהוא בכל מדינה ומדינה, כדי להרבות תורה ויראת שמים בעולם ולעורר לבות אחינו בני ישראל לתשובה שלימה.

v

שם המחבר לא נזכר, כי לא הבאנו בו אומר הבא מן החדש רק דברים בשם אומרם, וקבל האמת ממי שאמרה

בעזרת השם יתברך

האם אתה רוצה להיות
בן עולם הבא?

בהקדשת מספר דקות בכל יום ללימוד עניני תשובה בכל שבוע לפי סדר הפרשיות, אתה זוכה להיות בן עולם הבא

הנה מובא כאן ספר התשובה, מחולק לפי סדר פרשיות השבוע

על ידי שילמוד עניני תשובה בכל שבוע לפי סדר הפרשיות במשך כל השנה, יזכה להיות "בן עולם הבא"

נא לפרסם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובשמחות וכל החבירים וידידים לזיכוי הרבים ולזכות ללמוד תורה לשמה, וכל המזכה את הרבים זוכה לבנים צדיקים

 

בעזרת השם יתברך

ספר התשובה

הקדמה

ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה לברך על המוגמר מגמר ספר "שערי תשובה" חלק א' סדר בראשית, מלאכת הקודש הלזו אשר לא נראה ולא נשמע כבושם הזה מעולם כי אין תמורה ואין ערך ליקר תפארת גדולת קדושת ספר הנפלא והנורא, שנלקט מספרים שהם מצדיקים הקדושים שהם היו בבחינת קדשי הקדשים זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

השיר והשבח לחי העולמים, שהגיענו לעת הזאת, להגיש לציבור שוחרי ואוהבי תורה, אוצר בלום מלא כל טוב, מאות מאמרי חכמינו זכרונם לברכה וספרי קודש שנלקטו ליקוטי בתר ליקוטי, דיבורים קדושים ונפלאים, התעוררות בענין התשובה ואמונה בשכר ועונש ועניני יראת שמים שאין איש שם על לב לעבדה ולשמרה, והעלינו את המאמרים האלו על ספר למען יעמדו ימים רבים, ולמען יאירו לדורות הבאים את אורחותיהם.

ובאמת גם מי שהוא תלמיד חכם ולמדן גדול ומתמיד בלימודו, מכל מקום לא נמצא בו שיעשה תשובה בכל יום ועל ידי זה יגיע ליראת שמים ואהבת השם כראוי באמת, ושיהיה דבוק באמת בהשם יתברך ובעבודתו, או שיתקן אפילו מדה אחת בשלימות על פי התורה.

וכמה פעמים רואים למדן שעוסק בתורה יומם ולילה ומתמיד בה בתשוקה רבה, והולך מחיל אל חיל מתורה לתפלה ומתפלה לתורה בהתלהבות, ומכל מקום לא זכה להארת התורה והעבודה האמיתית, כי לפעמים מרוב למדנותו של התלמיד חכם קל בעיניו לבטל אנשים אחרים ואינו משים אל לבו עיקר העבודה שהוא ענוה ויראת ה', ולכאורה מאין בא לו זאת, הלא הוא למדן ועובד ה', ונראה שחפצו לקיים את התורה, והרי וודאי למד ויודע עונש וגנות כל עושה אלה. אך התשובה על זה הוא משום שמסתפק בידיעתו וזכרונו על דברים אלו רק בכלל הלימוד, ואינו עוסק בפרטיות להזכיר עצמו תמיד ולעורר נפשו ונשמתו על ענין התשובה ולעסוק בספרי מוסר, ולהתבונן על יראת שמים האמיתית ועל תיקון המדות.

לכן אף שלמד תורה הרבה עם כל זה לא נחקקו הדברים בלבו לזכור וליזהר בהם תמיד. ולכן נתפשטה הגאוה ונתמעט האמת, כי כל אשר יתמיד האדם בפשט ופלפול התורה, בלי התעסקות בעבודות תשובה על העבירות שעל ידי זה יגיע ליראת שמים ותיקון המדות, ודאי יש בו גאוה ומדות פחותות יותר משאר אדם, כי מרוב לימודו לבו מתנשא עליו, ועל ידי זה בא לידי קלקול יותר מלתיקון.

ומשנה שלימה שנינו (אבות פרק ו') רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', אוהב את המקום, אוהב את הבריות וכו', ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקו מן החטא ומקרבתו לידי זכות וכו', והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו.

רואים מזה שלימוד התורה כשהיא לשמה מביאה את האדם לידי אהבת ויראת השם יתברך ולכל מעלות ומדות טובות, אבל הרי צריך להיות לשמה. ובכלל לימוד התורה לשמה הוא שיביא הלימוד לידי מעשה בעניני המדות והמעשים על ידי עבודות הפרטיות, ואז גם הלימוד בעצמו מזכך את האדם ומקדשו ומסייעו הרבה לתקן המדות. אבל אם עוסק בלימוד גרידא בלי עבודה פרטית על יראת שמים ותיקון המדות, לא יבוא למעלות אלו, ואף אם יתעורר לפעמים ליראת שמים ותיקון המדות, אחר כך יתקרר מזה וישכח מכל אלה. ולכן צריך תמיד התעוררות חדש ליראה ולאהבה את השם יתברך ולתקן המדות, שהוא יסוד כל עבודת האדם בעולם הזה.

וידוע מה שאמר רבן של ישראל החתם סופר זכותו יגן עלינו, שכאשר נזדמן לו יום אחד שאינו עוסק בספרי מוסר, הוא מתקרר מעבודת השם יתברך. וכן ידוע מהגאון הקדוש רבי הלל מקאלאמיי זכר צדיק לברכה שאמר על עצמו: "השבט מוסר עשה אותי ליהודי". הוא היה אומר, מי שאינו עוסק בספרי מוסר אינו יכול להיות יהודי.

וידוע שהצדיק הקדוש רבי ר' אלימלך מליזענסק בעל נועם אלימלך זכותו יגן עלינו היה שגור בפיו הספר הקדוש קב הישר ולמד וחזר עליו עד ק"ב פעמים כמנין שם הספר ופרקיו.

וכן האדמו"ר הגאון הקדוש השר – שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו סיפר על עצמו שלמד את הספר הקדוש "קב הישר" ק"ב פעמים (-כמנין ק"ב), והעיד כי היראת-שמים שלו שאב מדברי כיבושין של ספר-קדוש זה.

וכן כתב הגאון הקדוש רבי חיים פלאג'י זצוק"ל כותב: יצוה כל אחד לבניו ללמוד בספר קב הישר ועוד.

גם הוא בעצמו גמר הספר בשיעורו בספרי מוסר במוצאי שבת.

וכן הגאון הקדוש בעל החיד"א זצוק"ל מזכיר רבות בספריו את דברי המחבר, ממליץ עליו כספר מעורר ליראת-ה' והיה מצוי על שולחנו בעתות רצון.

ובספר פתגמין קדישין הביא בשם הרב הקדוש רבי אהרן מזיטומיר זכר צדיק לברכה בעל מחבר ספר תולדות אהרן, שאמר בזה הלשון: ועיקר שלא ישכח אפילו רגע אחת מעבדות השם יתברך, ויעשה לעצמו סימנים בביתו שיזכיר לו יראת השם כל אחד ואחד לפי שכלו, וכן שיזכור להנצל מגאוה וכעס ושקר ושאר עבירות ולא יסמוך על עצמו, עיין שם.

וגלל כן לקחנו על שכמנו לסדר ספר זה על ענייני תשובה ואמונה בשכר ועונש וגלגולי נשמות והשארת הנפש, ועובדות הקשורים בעולם של הרוח והנשמה, התגלות הנשמות בעולם הזה, הגלגולים, חיי הנצח בעולם שכולו טוב, הקשר ותיקון הנשמות בעולם הזה, עניני יראת שמים, והכל למטרה אחת – לחזק את האמונה בבורא העולם יתברך ויתעלה.

וידוע מכתב ההתעוררות מכתבי הגאון הצדיק המפורסם רבי שלמה בלאך זכר צדיק לברכה, שהיה תלמיד החפץ חיים זכר צדיק לברכה, שכתב בשם הגר"א זכותו יגן עלינו (וכן כתב הגר"א בעצמו במכתבו הידוע שכתב לזוגתו ולמשפחתו מארץ ישראל), וזה לשונו:

במדרש רבה (בראשית פרשה כ') ד' תשוקות הן וכו', ואמר הגר"א זצוק"ל יש עוד תשוקה אשר אין בכח איש לצייר ולשער חָזְקָה וְגָדְלָה בעת שמוליכין את האדם מביתו לקברו ואז תפקחנה כל חושיו ורואה מה שלא יכול לראות בימי חיותו, ומראין לו עונשי הגיהנם ותענוגי הגן עדן, ורואה איך כילה ימיו בהבל, וכל כספו וזהבו אשר עמל עליהם הם לצנינים ולחוחים בעיניו, כי בעבורם קנה לנפשו עונשי הגיהנם, וגם הפסיד תענוגי הגן עדן, ויתבונן אז בשכלו הזך כמה תענוגי גן עדן הפסיד בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, וכמה שעות היה בכל ימי חייו אשר הלכו בבטלה, אשר כל שעה ושעה היה יכול להרויח גן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה, ומחמת גודל התשוקה אשר הוא רוצה להתעדן שם והוא אינו יכול להכנס שם מחמת שהוא מלוכלך בצוֹאַת עונותיו, הוא מרוצה להענש בגיהנם בענשים קשים ומרים רק שיבוא אחר כך לתענוגי הגן עדן, ואין בכח אדם לצייר גודל שבירת לבו וחרטתו, ואם יהיה לאדם בעולם הזה אחד מאלף אלפים חלק מהצער שיש לו שם בעולם הבא, היה מוכרח למות מחמת שלא היה יכול לסבול גודל הצער, רק בעולם הבא נותן לו הקדוש ברוך הוא כח שיוכל לסבול זה הצער, ואז גודל תשוקתו שיתן לו רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ועבודה כל ימי חייו, וממרט שערות ראשו וקורע את בשרו ואומר אוי לי איך החלפתי עולם בתענוגים נצחיים על עולם חושך, והצער הזה קשה לו מכל יסורי גיהנם, עד כאן לשונו.

טעם למה פתח הרמ"א זכרונו לברכה חיבורו על שולחן ערוך,
בעניני יראת שמים ובענין קיום שויתי ה' לנגד תמיד.

א. רבינו הרמ"א זכר צדיק לברכה פתח הגהותיו על השלחן ערוך (רמ"א שולחן ערוך אורח חיים סימן א' סעיף א'), בשם המורה נבוכים (חלק ג' פרק כ"ב), בזה הלשון:

שויתי ה' לנגדי תמיד * , הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', מיד יגיע אליו היראה* וההכנעה בפחד השם יתברך ובשתו ממנו תמיד.

ג. וכתב שם הבאר היטב (סעיף קטן ג') בשם האר"י זכרונו לברכה: שויתי ה', שיצייר שם הוי' תמיד נגד עיניו כזה ה', וזהו סוד שויתי ה' לנגדי תמיד, וזה תועלת גדול לענין היראה, עד כאן לשונו.

ד. ובמשנה ברורה (שולחן ערוך סימן ח', סעיף קטן ז') כתב בזה הלשון: ונכון שיכסה ראשו בטלית, שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים, עד כאן.

ה. ובספר הקדוש פרי עץ חיים (שער רוח הקודש, דף נ"ז עמוד א') כתב: טוב לאדם שיצייר אותיות שם הוי' תמיד בציורם לנגד עיניו, ודבר זה גורם להביא בלב האדם יראתו יתברך וגם לזכך הנפש, וזה שאמר דוד המלך לה' שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט.

יתן ה' שימצא ספר זה חן ושכל טוב בעיני ציבור היראים את דבר ה' שאליו הספר מופנה בעיקר, ושבשבילו כל מאמץ כדאי ומשתלם, ויאירו דברי הספר את עיניהם של ישראל בכל מקום שהם לדבוק ולילך בדרכי הצדיקים המובאים בהספר לזכות וליאור באור פני מלך חיים, וזכותם של הצדיקים הנזכרים לעיל יגינו עלינו ועל כל בני ביתנו, להשלים משאלין דלבאי ולבא דכל עם ישראל לטב ולחיין ולשלם אמן כן יהי רצון.

v v v

חיבור הנוכחי מטרתה להקל מעול הציבור לדפדף בספרי הפוסקים לידע דינים היותר נחוצים ורגילים בנושאי התשובה שלימה ובאמונה בשכר ועונש, ועניני יראת שמים, אשר בלעדן אי אפשר לקיים מצות אפילו כיהודי פשוט, כאשר עיני כל תחזנה משרים.

יהי רצון שיערה ה' עלינו רוח טהרה ונזכה לטהר לבבנו לעבוד ליוצרנו בכל כוחנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו עד שישלח לנו משיחנו ויקבץ נדחנו במהרה בימינו אמן.

v v v

לא אלמן ישראל, הספרים הקדושים כתבו כי אין העולם יכול להתקיים אלא כשיש ל"ו צדיקים נגלים ול"ו צדיקים נסתרים ועליהם העולם עומד.

שהעולם מתקיים על ג' עמודים תורה עבודה וגמילות חסדים. והקושיא עצומה, אנו רואים כל כך הרבה רבנים בתי מדרשים וישיבות לאלפים ואולי לרבבות בתי מדרשים וישיבות וכוללים מלאים ברוך השם, ואף על פי כן אנו שומעים כל כך הרבה צרות שכל יום גרוע מחברתה ואין איש שם על לב על מה ולמה באים כל הצרות האלו ומה היא הגורם האמיתי לכל הצרות הגדולות רחמנא ליצלן.

שזכינו שאיזה צדיקים נסתרים עובדי ה' באמת הוציאו לאור ספרי שער התשובה – מאמר יומי לעניני תשובה, מסודר ללמוד מידי יום ביומו – תשובה יומית, וגם כן לפי פרשיות השבוע, שכך יוכל להתחיל באיזה יום שרוצה. ובו מבואר כל עניני תשובה שהוא יסוד היסודות של האמונה בשכר ועונש, כולל עונשי הגלגולים, (וכבר יצאו לאור עולם ספרי שכר ועונש ששה חלקים מסודר על פרשיות השבוע) ועניני יראת שמים מלוקט מספרי חכמינו זכרונם לברכה ראשונים ואחרונים ומזוהר הקדוש וספרי האר"י זכרונו לברכה ומשם נתגלה לנו שהעיקר עבודת ה' היא מה שגילה לנו האר"י זכרונו לברכה שהעמודי עולם תורה ועבודה וגמילות חסדים הם שווים אך ורק אם יראת שמים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, ובלי יראת שמים כל התורה והעבודה אינו נחשבת לכלום, ואי אפשר להגיע ליראת שמים בלי תשובה ואמונה ביראת העונש. והעיקר של גמילות חסדים היא לרפאות הנפש להביאו ליראת שמים, וזהו אוצרו של הקדוש ברוך הוא, וכמו שאנו אומרים בתפלה "לעולם יהא אדם ירא שמים, וכמו שכתב בספר הקדוש מאור עינים (פרשת שמיני) וזה לשונו: כתבו בשם הבעל שם טוב זכרונו לברכה שכל הפחדים אפילו בבעלי חיים המגיע לאדם, היא כוונת השם ברוך הוא להפחידו[1] כדי שיזכור לירא את השם.

האדם חכם ומתבונן את זה אין שום דבר המפחידו להרע לו, מחמת שבתחלה הייתה כוונת השם ברוך הוא להפחידו לא משום שיענישו על ידי הפחד, כי אם שמפחד זה יבא לירא ולפחד מהשם. וכן יעשה האדם. אבל אם האדם לא יתבונן את זה ולא יפחד ויירא מהשם אז באה עליו הרעה שהיה מפחד[2] ממנה. וזהו אשרי אדם מפחד תמיד, הייינו שבכל הפחדים המגיעים עליו על ידי זה הוא ירא מהשם ומתפחד ממנו תמיד ואז אשרי לו.

ישראל שרויים בפחד כה גדול ואין איש חושב כי הפחד הזה יש לו איזה שייכות וכתובת מיוחדת לכל אחד ואחד.

הגדול בארצינו הקדושה אי אפשר לתאר, אדם הולך על הרחוב ואם עד כמה שעות לא בא הביתה ולא שמעו ממנו כבר חושבים מי יודע מה קרה איתו חס ושלום? מפחדים כל רגע בכל מקום מי יודע אולי יש כאן פצצה חדשה!! ואין איש שם על לב על מה ולמה באים כל הצרות האלה?

מה שגילה לנו הבעל שם טוב הקדוש שאשרי אדם מפחד תמיד, סובב על יראת העונש, וכמו שמובא בספר שבט מוסר (פרק כ"ב) וזה לשונו:

רבותינו זכרונם לברכה: מעשה בחסיד אחד שהיה עומד ומתפלל ובא הזאב ונטל בנו מאצלו, ולא הפסיק את תפלתו. ואחר שסיים אמרו לו תלמידיו: רבנו, לא חסת בעצמך כשבא הזאב ונטל את בנך מאצלך? אמר להם: תיתי לי, שלא חסתי בו! לא הספיק לגמור את הדבר, עד שבא הזאב והחזיר את התינוק למקומו. אמר לו אביו: מה עשה לך הזאב? אמר לו הכניסני לתוך חורבה, ושמעתי בת-קול שהיתה אומרת לו: לא על זה שלחתי אותך, אלא על בן פלוני! ולא הספיק הנער לגמור את הדבר, עד ששמעו קול בכי צועקים ואומרים: בן פלוני נשכו הזאב! עד כאן לשונם.

אפשר להבין שמע שאנו שומעים מה קרה שם ושם, צריך לדעת שעל כל דבר יש בת קול מיוחד מן השמים כמו שאמר החפץ חיים זכר צדיק לברכה שעל כל כדור יש כתובת מיוחדת באיזה מקום, הכתובת והזמן.

שעכשיו בחודש ניסן הוא זמן הגאולה ובכל יום ויום אנו מחכים לו שיבא, כמו שכתב החיד"א בספרו לב דוד שבליל פסח אנו בני חורין ומעותדין לגאולה. וכן כתוב האור החיים הקדוש על התורה בפרשת ראה בשם הזוהר די חדא קהלה או חדא כנישתא יתערון בתיובתא, מיד אתי בן דוד.

וחכמינו זכרונם לברכה הקדושים מודיעים לנו בלשון ברורה מאוד, שכל התיקונים לא יועילו להסיר החרון האף הגדול של "צרות רבות" מן הדור, כל עוד שלא נתקן בראש וראשונה את עניני התשובה שבא על ידי אמונה בשכר ועונש[3], ועניני ערבות ומחאה. שכל ישראל ערבין זה לזה. דמכיון שאלו הם יסודי עמודי העולם, הרי כל רפיון שבזה גורם לחרון אף גדול ולהתמוטטות העולם.

לבאר הענין בעזרת ה', ונקדים מה שכתב הרמב"ן זכרונו לברכה בפתיחתו על התורה וזה לשונו: "יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא שהתיבות מתחלקות לשמות, דרך משל כי פסוק בראשית ברא אלקים יתחלק גם לתיבות אחרות, וכל התורה כן, מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות, וכבר כתב רש"י זכרונו לברכה במסכת סוכה (מ"ה עמוד א') כי השם הגדול של ע"ב באיזה ענין הוא בג' פסוקים ויסע ויבוא ויט בפרשת בשלח וכו', (וראה בספר הקדוש קב הישר פרק ס"ה).

[והנה שם ע"ב שמות של הקדוש ברוך הוא מובא ברש"י (סוכה מ"ה ריש עמוד א' דיבור המתחיל אני והוא בגימטריא אנא ה') יוצאים מן הפסוקים ו'יסע ו'יבא ו'יט. ובזה המזמור מרומזים כל אותיות של ע"ב שמות [4], ועיין בתוספות יום טוב ובאור החיים הקדוש שם. ובספרי הבעל שם טוב מובא, שכשאמר הקדוש ברוך הוא "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", מקשים המפרשים מה היה לו למשה רבינו עליו השלום לעשות בעת צרה חס ושלום אם לא לצעוק אל השם יתברך; [אז עס טוט וויי שרייט מען]. ומתרצים המפרשים, שהיות והיה הקטרוג גדול, שהסמ"ך מ"ם טען הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, והשם יתברך לא יָכַל להשתיק את המקטרג, לכן אמר הקדוש ברוך הוא למשה מה תצעק אלי, לא יעזור לך כולם הצעקות, רק "דבר אל בני ישראל ויסעו", פירוש תכוין השם של חסד (ע"ב) "ויסע ויבא ויט", שבג' פסוקים אלו יש שם החסד. ובזה השם יכולים להשתיק כל שטן ופגע רע ומקטרג.].

שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בענין זה שהזכרנו היה, שהיתה כתובה רצופה בלי הפסק תיבות, והיה אפשר בקריאתה שְתִּקָרֵא על דרך השמות, וְתִּקָרֵא על דרך קריאתינו בענין התורה והמצוות, ונתנה למשה רבינו עליו השלום על דרך קריאת המצוות, ונמסר לו על פה קריאתה בשמות (עיין שם שהאריך). וכתב עוד שם, שמ"ט שערי בינה שנמסרו למשה רבינו בו כלול כוחות של כל הנבראים ותולדותם וכוחות הנפש ובריאת העליונים והתחתונים, וכל הנמסר למשה רבינו עליו השלום בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש, או שרמוזה בתיבות בגימטריאות או בצורות האותיות וכו' או בקוצי האותיות ובכתריהן וכו' (עד כאן דבריו הקדושים). המורם מכל אלה דהכל נרמז בתורה הקדושה, וישתנו צירופי אותיות התורה לכמה פנים, ועל ידי השתנות הצירופים ירמזו על ענינים רבים ונשגבים.

עוד מה שאמרו זכרונם לברכה בבראשית רבה (פרשה ב' ס"ד) רשב"ל פתר קריא בגליות והארץ היתה תוהו זה גלות בבל וכו' על פני תהום זה גלות ממלכת הרשעה וכו' עד כאן דברי המדרש.

דהקדוש ברוך הוא רמז בתורה הקדושה מיד בשעת בריאת העולם את כל הגלויות וכל מה שיארע לישראל בכל הדורות, ולכאורה הרי די' לצרה בשעתה, ולמה ירמוז הכתוב על הגלות והחורבן מיד בשעת הבריאה.

על פי מה שכתב הכלי יקר על הפסוק "והארץ היתה תהו ובהו", ולכאורה מה צורך בידיעה זו ומה דהוה הוה. ונראה לי, לפי שמששת ימי בראשית והלאה אין הקדוש ברוך הוא משנה שום דבר מכמות שהי', וצפה הקדוש ברוך הוא שעל ידי מעשה הרשעים יחזור העולם לתהו ובהו כמו בדור המבול, וכן בחורבן הבית כתיב ראיתי את הארץ והנה תהו, והודיע לנו הכתוב שאם יקרה בזמן מן הזמנים שעל ידי מעשה הרשעים יחזור העולם לתהו, לא יהיה נחשב שינוי בבריאה וכו' כי תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם כל מעשה בראשית שעל ידי קלקול הרשעים יחזור העולם לכמות שהיה עד כאן תוכן דבריו זכרונם לברכה, והוא כעין מה שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה הטעם מה שהתנה הקדוש ברוך הוא תנאי עם הים שיקרע לישראל, ולכאורה מה צורך לתנאי זה הלא השם יתברך כל יכול והוא אמר ויהי, ויתקיים דבורו יתברך אף בלי תנאי. אך כדי שלא יהא נחשב כמו שינוי בבריאה, על כן הותנה תנאי מתחלת הבריאה. נמצא שאין זה שינוי, מתחלת הבריאה היה על דעת כך, וכל הגליות[5] כבר הם מרומזים בתורה הקדושה בתחלת הבריאה, כמו שכתוב בבראשית רבה הנזכר לעיל והיה תנאי מיד בשעת הבריאה כמו שכתוב בכלי יקר הנזכר לעיל.

כבר היו מוכנים הצירופים ההם, והרוח הקודש גילה לחכמי ישראל אותם הצירופים אשר היו מוכנים מתחלת הבריאה".

עוד מה דאמרו חכמינו זכרונם לברכה בשבת (פח, א) אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יָראה ושקטה, אם יָראה למה שקטה, ואם שקטה למה יָראה, אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה, ולמה יָראה, כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

רבה (פרשה א') איתא: דמיתיך רעיתי, רבנן אמרי רעייתי דעולמי (פירוש רעיתי בבריאת העולם, כלומר שהיו שותפים בבריאתו כמו שמבאר והולך) שקבלו תורתו שאילו לא קבלתו הייתי מחזיר את עולמי לתוהו ובהו, דאמר ר' חנינא בשם ר' אבא כתיב (תהלים עה) "נמוגים ארץ וכל יושביה, אנכי תכנתי עמודיה סלה", אילולא שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע היה העולם מתמגמג (לשון המסה – עץ יוסף) וחוזר לתהו ובהו, ומי בסם (נתחזק על בוריו – שם) העולם "אנכי תכנתי עמודיה סלה", בזכות "אנכי ה' אלקיך" תיכנתי עמודיה סלה. עד כאן לשון המדרש.

שהיה חוזר לתוהו ובהו, כתב בספר נפש החיים (שער ד' פרק ט' י') דאיתא בזוהר הקדוש פרשת תרומה (דף קס"א), אסתכל באורייתא וברא עלמא וכו', וכמו שבעת הבריאה בתורה נבראו ונאצלו כל העולמות, כן מאז התורה היא "נשמתם" "וחיותם" "וקיומם" על סדר מצבם, לכן מעת הבריאה שהיתה התורה גנוזה עדיין במקור שורשה הנעלם ומרחוק לבד האירה לכל העולמות להחיותם ולקיימם, עדיין היו העולמות רופפים ורותתים ולא היו על מכונם האמיתי והיו תלויים ועומדים עד מתן תורה כידוע מאמרם זכרונם לברכה (שבת דף פ"ח) שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית אם מקבלים ישראל את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו. ומאז שנשתלשלה וירדה כביכול ממקור שורשה הנעלם לזה העולם כל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק על ידי הבל פינו והגיונינו בה. והאמת בלי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו חס ושלום". עד כאן לשון מוה"ר חיים וואלאזין בקצרה.

דהתנאי שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, אם ישראל לא יקבלו את התורה חס ושלום יחזור העולם לתהו, אינו כעונש, רק שכל החיות והמציאות של העולם תלויה בעסק התורה, וכשנפסקת החיות שהיא התורה, נפסקת מציאות העולם ויחזור העולם לתוהו, ולפיכך רתתו עליונים ותחתונים, לפי שכל מציאותם תלויה בקבלת התורה, שיעסקו בה.

וביאור דברי הזוהר הקדוש הנזכר לעיל בפרשת תרומה "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[6] מצאנו שכתב הגר"א זכרונו לברכה, בספר "רוח אליהו" מביאורו לספרא דצניעותא:

 "כי כל מה שהיה והוה ויהיה עד עולם, הכל כלול בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, ולא הכללים לבד אלא אפילו פרטיו של כל מין ומין של כל אחד בפרט, וכל מה שאירע לו מיום היולדו עד סופו, וכל גלגוליו וכל פרטיו[7] ופרטי פרטיו, וכן כל מין בהמה וחיה וכל בעל חי שבעולם, וכל עשב וצומח ודומם, כל פרטיו ופרטי פרטיו של כל מין ומין ואישי המינים עד לעולם.

עוד מה שכתב בספר יערות דבש (דרוש י"ב): "הנביא הוא עושה רק כמעשה כלי בעלמא ורוח ה' בקרבו ומוציא מפיו את אשר ישים ה' בפיו, ובזה מפרש מה שכתוב: 'הרם כשופר קולך' שעושה רק מעשה כלי כשופר שמוציא מה שנופחין וממילא אין עונש אם מזכיר עוונות ישראל, אפילו אומר עם טמא שפתים רק אם אומר מעצמו", עיין שם ביערות דבש.

שנתגלה לנו כעת הרבה רמזים שמובאים בתורתינו הקדושה, ונדפסו בזה כבר הרבה קונטריסים, ואחד מהדברים שנתפרסמו הוא כדלהלן:

(פרשה י"ט פסוק י"ח) נאמר: לא תקם ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. וצריך ביאור סמיכת הפסוקים האלו, מהו השייכות של "הוכח תוכיח את עמיתך" ל"ואהבת לרעך כמוך, אני ה'".

הענין נקדים עוד מה שכתב בספר הקדוש קב הישר (פרק ה'): וזה לשונו: ואהבת לרעך כמוך (דברים ו, ה), אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תורת כהנים, פרשת קדושים, ד') זה הוא הפסוק, שהוא כלל גדול שבתורה. ואין לך אהבה יותר, כשרואה האדם דבר מגונה באחיו ישראל, שעושה איזה חטא ועוון, שצריך להוכיחו[8] על זה, כי נשמתן של ישראל הן קשורין ודבוקין זה בזה. אבל הכלל הוא, שצריך האדם מי שהוא יודע ההרפתקאות והסיבות והעונשים[9] שבאים לנשמת האדם אחר יציאת הנשמה מהגוף, צריך להודיע לחבירו[10], אולי על ידו יזכה חבירו גם כן ויעזוב דרכו הרשעה "ושב ורפא לו" (ישעיה ו, י). וכתיב (דברים ד, י) אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון, ופירש רש"י: "יְלַמֵּדוּן" – ילפון לעצמם, "יְלַמֵּדוּן" יאלפון לאחרים. עד כאן לשונו.

מכל הנזכר לעיל דהכל מרומז בתורתינו הקדושה. וזהו ביאור הרמז: למה באו הטליבנים ועשו לנו כל הצרות[11] הנזכר לעיל באחד עשר יום לחודש סעפּטעמבער – (סעפּטעמבער 11)[12] ובארצינו הקדושה כנזכר לעיל.

והנה ידוע מה שמרומז בתורתינו הקדושה שעיקר העבודה שיזכו להגאולה שלימה בקרוב הוא התשובה, ונעתיק קצת מה שכתוב בספר קץ שם לחושך, עם תוספות ביאור:

 

 

 

 

התשובה והגאולה

עיקר העבודה שיזכו לביאת המשיח הוא התשובה

התשובה

בספר שמות פרשת בשלח (פרק י"ד ט'): וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן:

ופרעה הקריב "התשובה" – כל 5 אותיות – רמז על ה' חומשי תורה

 

(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'.

התשובה כל 52 אותיות – שובו בני כל 26 אותיות

רמז בן, בנים למקום, ושם הרחמים

בספר דברים פרק כ"ט: (כח) הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

ספר דברים פרק ל':

(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְדֹוָד אֱלקֶיךָ שָׁמָּה:

(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְדֹוָד אֱלקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

(ג) וְשָׁב יְדֹוָד אֱלקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְדֹוָד אֱלקֶיךָ שָׁמָּה:

(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְדֹוָד אֱלקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:

שבו בני

(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְדֹוָד אֱלקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:

(ו) וּמָל יְדֹוָד אֱלקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱלקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:

(ז) וְנָתַן יְדֹוָד אֱלקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:

(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְדֹוָד וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

(ט) וְהוֹתִירְךָ יְדֹוָד אֱלקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְדֹוָד לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְדֹוָד אֱלקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְדֹוָד אֱלקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

על הביטוי בפסוק (שמות יד, י'), "ופרעה הקריב" ולא "ופרעה קרב" כפי שהיה צריך להיכתב, אומר מדרש תנחומה (שמות בשלח, פרק ח'), והזוהר הקדוש (חלק ב' מז, א), כי השינוי בפסוק הקריב ולא קרב מלמד שקרבת פרעה אל ישראל והסכנה שהיו נתונים בה ישראל ולא קרב מלמד שקרבת פרעה אל ישראל והסכנה שהיו נתונים בה ישראל הקריב את לבם לתשובה. מצב קשה של צרות בגלות האחרונה הוא שיביא אותם לתשובה בעתיד. כפי שהתורה מרחיבה בדברים בפרשת נצבים פרשה שמינית המרמזת לפי הגאון מוילנא למאה השמינית באלף הששי בו אנו מצויים.

יתבאר כל זה, דהנה אם יש אהבת ישראל אמיתית שכל אחד אוהב את חבירו באמת, אז יוכיח אותו כמו שכתב הקב הישר הנזכר לעיל. וכמו שאנו רואים בחכמינו זכרונם לברכה (שבת קי"ט) אמר רבי עמרם אמר רבי חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, עיין שם. וכמו כן מובא שעונש דור המבול בא על שלא הוכיחו זה את זה. (עיין סנהדרין ק"ח, ועיין ילקוט כי תשא על הפסוק "וישב העם לאכול ושתו" ועיין אלשיך הקדוש פרשת צו). ואם אין מקיימים מצוות התוכחה כמו שצריך, השם יתברך שולח לנו הטאליבאנים שהם כמו הצפרדעים שמוסרים נפשיהם ומוכיחים ומזכירים לנו לקיים המצוה של הוכח תוכיח במסירת נפש כנזכר לעיל.

ונעשה קצת חשבון הנפש, איה ההשתוקקות והרצון שלנו להתקרב אל ה' ולעשות רצונו באמת, נתבונן קצת בדברי חובת הלבבות (שער חשבון הנפש פרק ב'): על המאמין לחשוב עם נפשו, במה שהוא חייב לאלקים יתברך ומה שיגיע אליו במעשה – ישתדל בו ויטרח, ומה שלא יוכל להשיגו במעשה -יַשִיגֵהוּ בִּיְדִיעָה וְיִתְאַוֵהוּ, כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים קיט, ה): "אחלי יכנו דרכי לשמור חקיך", והבורא יְדִינֵהוּ לִזְכוּת, והוא חייב לצפות לעתות אשר תשיג ידו ויוכל בהם לשלם מה שיתכן לו מחובות הבורא יתברך. עד כאן.

יש קונה עולמו בשעה אחת

אחי, תאמינו לי, והוא מלא בכל הספרים, אשר מה שהיו צריכים הצדיקים הראשונים להשיג בכמה ימים וחדשים, אפשר כעת לתקן בשעה אחת, (בית אהרן, לפסח).

הבא לטהר מסייעין לו

הללו, בעקבתא דמשיחא, שהחשכות כל כך גדולה, אין ספק שיש עזרה גדולה מאתו יתברך – לא רק להבא לטהר, אלא אפילו למתחיל לבא לטהר[13], רק שיהיה לו לכל הפחות רצון ויבקש מה' יתברך שיעזור לו, ואז סומך ה' לכל הנופלים.

(בית אברהם, פרשת ויגש).

v v v

על ידי השתוקקות באמת לזכות הרבים
זוכה להיות מזכה ומורה דרך לרבים

מה שעובר על האדם איך שהוא, אם יחזק את עצמו ברצון, היינו שאפילו כשאינו זוכה להוציא מכח אל הפועל הדבר שבקדושה שחפץ לעשות או המדרגה בעבודת ה' שרוצה להשיג, אף על פי כן לבו הומה ומיחל תמיד בכל מעיו ובכל איברים הפנימיים שלו לגמור ולעשות רצונו, בבחינת "מעי מעי אוחילה" (ירמיהו ד, יט), ועל ידי זה מרחם עליו ה' יתברך ומורה לו דרך האמת לְכַוֵן רצונו, עַד שזוכה לחבר ספרים קדושים[14] לבאר דרכים ועצות איך לעשות רצונו יתברך ולבטל כל הספקות שיש לשאר בני אדם בענין עבודת ה' ועשית רצונו יתברך.

(דרכי הצדיקים פרק ב')

אלו, שהחשכות כל כך גדולה שאין רואים שום ניצוץ אור, שהקדוש ברוך הוא קרוב ביותר לכל אחד הרוצה להתקרב אליו, ועל מה שדורות הקודמים היו הצדיקים צריכים הרבה יגיעות והתאמצויות להתקרב אליו – בזמננו על ידי עובדא שאיש יהודי עושה ורוצה להתקרב לה'[15], זוכה למדרגות גדולות. (בית אברהם פרשת מסעי) והנה מבואר בתורתינו הקדושה.

לקחנו על עצמנו להדפיס ספרי "שער התשובה" ונחלק לפרשיות השבוע, ומסודר ללמדו מידי יום ביומו, ועל ידי שנלמוד בהספרים הנזכרים לעיל נזכה בעזרת השם לתשובה שלימה ונזכה להגאל בקרוב ממש על ידי הגואל האמיתי במהרה בימינו אמן.

נא ונא שכל אחד יראה לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, בבתי מדרשים וישיבות, והמלמדים בתלמוד תורה, וכל קהילה או ישיבה יכולים להדפיס מזה כמה שירצה, ועל ידי זה יזכו בני ישראל הקדושים להתעורר ולשוב בתשובה שלימה לאבינו שבשמים כי השעה צריכה לכך, כי מדת הדין מתוחה עלינו רחמנא ליצלן, וגדולה תשובה שמביא רפואה לו ולכל העולם, כמו שכתוב בספר אוהב ישראל (ירמיה), פירוש הפסוק בימים ההם וגו' יבוקש את עון ואיננו, שעל ידי התשובה אליו יתברך נעשים מהעבירות מצות כאמרם זכרונם לברכה מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

v v v

גלות האחרון של עם ישראל הוא גלות אמעריקא

והנה אנו כעת קרובים מאוד אל הגאולה שלימה, כי הגלות האחרון הוא גלות אמעריקא, כמו שאמר רבינו הקדוש מצאנז זכותו יגן עלינו, ראה בקונטרס שבט מישראל חודש סיון גליון ד' דף כ"א, וזה לשונו:

סיפור על הגאון הקדוש בעל דברי חיים מצאנז זכר צדיק לברכה

סיפר הגאון הצדיק ר' מאיר רוקח שליט"א מקאזלוב, ששמע (להבחל"ח) מפי כבוד קדושת אדמו"ר ר' אלעזר שפירא מקיוויאשד זכר צדיק לברכה (בקיץ, בערך שנת תשכ"ו), ששמע מפי קדשו של הגאון הקדוש מגארליץ זכר צדיק לברכה בעת שהתחילו כמה מן היהודים להעתיק מושבם מאירופא לאמעריקא, ואם שלא היה דעתו נוחה בזה, בתחילה [16] אולם סיפר על אביו הקדוש בעל דברי חיים מצאנז זכר צדיק לברכה, שבדרך כלל לא היה דרכו לערוך ה"שולחנות" בשבתות וימים טובים בזמן מאוחר בלילה יותר מדאי, ועל כן כאשר פעם בליל שביעי של פסח היה סגור ומסוגר זמן ארוך מאד ולא נכנס אל ה"שלחן", תמהו החסידים והמקורבים ואנשי שלומינו מה נשתנה ליל יום טוב זו משאר לילי יום טוב?

כאשר נכנס לבסוף בשעה מאוחר ביותר, ונטל הכוס של קידוש בידו הק', וכאילו רצה לתרץ את עצמו למה נכנס בזמן כל כך מאוחר?

פתח פיו הקדוש ואמר: "כנראה שמשיח יבא למדינת אמעריקא" [17] ובלי לפרש את דבריו [18] התחיל נוסח הקידוש, סברי מרנן … ואחר כך הוצטרכו למהר את מסיבת השלחן כדי שיוכלו לברך ברכת המזון לפני אור הבוקר.

ובשבט מישראל חודש תשרי חשון תשס"ג גליון ה' דף מ"ג, וזה לשונו: עיין בספר שאר ישוב על התורה (מהגאון הצדיק רבי אלעזר שפירא זכר צדיק לברכה אבדק"ק קיוויאשד, ברוקלין, תשנ"ב), בפרשת במדבר על הפסוק (פרק ג' פסוק כ"ג) מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ יָמָּה, שמרמז, משפחות הגרשוני, שהיינו משפחות ישראל הגרשונים, אחרי המשכן יחנו ימה, דהיינו בסוף גלותם, כי כל מקום שנאמר אחרי מופלג הוא (בראשית פרק מ"ד ה'), דהיינו בזמן רב בסוף הגלות שהוא אחר חורבן בית המקדש שנקראה משכן שנתמשכן בעונותיהם של ישראל (עיין תנחומא פרשת פקודי [הובא ברש"י שם]), יחנו ימה, אז יהיה להם מנוחה, ימ"ה במדינת הים שהוא אמריקא, שנקראת ימה, מעבר לים, [ועיין שם בפרשת נצבים (דברים פרק ל' פסוק י"ג) על הפסוק[19] "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם", ש"עבר לים" גימטריה "אמריקא" במספר מכוון, כי שם ינוחו יגיעי כח בגלותם האחרונה, עד כאן דבריו, וגם ב"שן גימטריה אמריקא, ואפשר רמוז בכתוב (תהילים פרק ס"ח פסוק כ"ג) אָמַר אֲדֹ-נָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם, כפירוש רש"י שם[20], עד כאן דבריו בשאר ישוב[21].

ונסיים בדברי הספר אזור אליהו (פרשת נצבים) כתב בשם הבעל שם טוב זכר צדיק לברכה, דמה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אין בן דוד בא עד שיהיה כולו זכאי או כולו חייב, הכוונה שלא יהיה עירוב טוב ורע, רק מי שיהיה זכאי, יהיה כולו זכאי, ומי שיהיה חייב יהיה כולו חייב. ומפני כך תהיה הגאולה, שבשביל צדיק אחד נמי יכולה להיות הגאולה, אם יהיה הצדיק כולו טוב, עד כאן לשונו. [ועל ידי זכות הרבים הזאת שיתפרסם הספרים האלו שעל ידי זה יתקרבו בני ישראל לעשות תשובה שלימה, יכול לזכות להיות שיהיה כולו זכאי].

רצון שנזכה לשוב לשמו יתברך באמת בכל לבבינו ובכל נפשינו מאהבת השם יתברך, במהרה בימינו אמן.

החיד"א זכר צדיק לברכה כותב על גדולי הצדיקים, כמו ספר החינוך, ועוד כמה מספרי הראשונים שהוציאו הספרים שלהם לזכות הרבים וכולו לשם שמים בלי נגיעה עצמית, כמו כן אנו מפרסמים הספרים האלו בלי שם המוציא לאור, ואנו מבקשים מכל אחד ואחד שרוצה לזכות לכל הפחות פעם אחת בחיים חיותו לעשות מצוה לשם שמים בלי נגיעה כלל וכלל שיפרסם הספרים האלו בבית המדרש שלו ובישיבות, לכן אנו מקדימים ומפרסמים את הגליונות לפי זמן של הפרשה של פרשת השבוע, כדי כשיגיע הזמן בעזרת השם יתברך יהיה מוכן לכל אחד לפרסם בבית המדרש שלו, ולכן אנו שולחים כעת הגליונות להבתי מדרשים, כנזכר לעיל.

ונסיים בדברי הלקוטי הלכות, ודברי החפץ חיים זכר צדיק לברכה בספרו שם עולם, שמביאים יסוד גדול להכנה להאולה שלימה ומה שכתוב על מדינת אמעריקא ועוד, ושאין הגאולה תלוי' אלא בתשובה

וּבִיאַת מָשִׁיחַ יִהְיֶה עַל – יְדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע וְכוּ'. וְעִקַּר תִּקּוּן הַתְּשׁוּבָה הוּא עַל – יְדֵי תִּקּוּן שְׁלֵמוּת הָעֵצָה, כִּי עִקַּר מַה שֶּׁרְחוֹקִין מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא רַק עַל – יְדֵי שֶׁאֵין יוֹדְעִין עֵצָה שְׁלֵמָה אֵיךְ לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּל אֶחָד מִמְּקוֹמוֹ אֲשֶׁר נִתְעָה לְשָׁם, כִּי בֶּאֱמֶת הַכֹּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וּמִתְגַּעְגְּעִים לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַךְ אֵין יוֹדְעִים עֵצוֹת אֵיךְ לָשׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ אֲשֶׁר נִלְכָּד בּוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ וְהָעִקָּר עַל – יְדֵי פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים, כִּי אִי אֶפְשָׁר לֵידַע עֵצוֹת אֵיךְ לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי אִם עַל – יְדֵי צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר הַמּוֹרִים לָנוּ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֵךְ בָּהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה

 

 

 

 

בספר ליקוטי הלכות – הלכות סוכה (הלכה ז) וזה לשון קדשו:

עַל – פִּי הַתּוֹרָה "חֲדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר ה' שָׁמַעְתִּי[22] שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי וְכוּ'", עַיֵּן שָׁם כָּל הָעִנְיָן בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן בְּסִימָן סא: וּכְבָר דִּבַּרְנוּ מִזֶּה וּבֵאַרְנוּ קְצָת בְּהִלְכוֹת הוֹשַׁעְנָא רַבָּא שֶׁדִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הִיא בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְסֻכּוֹת וְהוֹשַׁעְנָא רַבָּא וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְשִׂמְחַת תּוֹרָה, עַיֵּן שָׁם

עַתָּה שַׂמְתִּי עֵינַי וּלְבָבִי עוֹד בְּעִנְיָן זֶה. וּרְאֵה זֶה מַה שֶּׁמָּצָאתִי עוֹד בְּחַסְדֵי ה' עִנְיַן סֻכּוֹת וְכוּ' שֶׁמְּרֻמָּז בָּהֶם רֹב הַתּוֹרָה הַנַּ"ל, כִּי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יְכוֹלִין לִמְצֹא בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה (וְכַמְבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר, עַיֵּן שָׁם.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָז עִקַּר הָעֲבוֹדָה לְתַקֵּן הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה וְעִקַּר הָאֱמוּנָה הוּא עַל – יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים וְאָז מַתְחִילִין לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה הִיא עַל אֱמוּנַת חֲכָמִים שֶׁהוּא יְסוֹד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְעַל – יְדֵי הַתְּשׁוּבָה עַל אֱמוּנַת חֲכָמִים, עַל – יְדֵי זֶה נִתְרַבִּין בְּיוֹתֵר הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַתּוֹרָה.

א)    כִּי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָז עִקַּר הָעֲבוֹדָה לְתַקֵּן הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה וְעִקַּר הָאֱמוּנָה הוּא עַל – יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים (וְכַמְבֹאָר מִזֶּה לְעֵיל, עַיֵּן שָׁם). וְאָז מַתְחִילִין לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, כִּי הוּא יוֹם רִאשׁוֹן מֵעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה הִיא עַל אֱמוּנַת חֲכָמִים שֶׁהוּא יְסוֹד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְעַל – יְדֵי הַתְּשׁוּבָה עַל אֱמוּנַת חֲכָמִים, עַל – יְדֵי זֶה נִתְרַבִּין בְּיוֹתֵר הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַתּוֹרָה, (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל). וְזֶה שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה עַל רִבּוּי הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁזֶּה בְּחִינוֹת מַה שֶּׁמְּבַקְּשִׁים כַּמָּה פְּעָמִים, וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים, וּבְסֵפֶר חַיִּים וְכוּ', כִּי אָז נִתְרַבִּין הַסְּפָרִים גַּם לְמַעְלָה בִּבְחִינַת שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְכוּ', כִּי בֶּאֱמֶת הַכֹּל אֶחָד. כִּי סְפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַתּוֹרָה וְסִפְרֵי חַיִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְתָּבִין בָּהֶם לְחַיִּים הֵם בְּחִינָה אַחַת מַמָּשׁ, כִּי יִשְׂרָאֵל הֵם הַתּוֹרָה, כִּי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל הֵם בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ אוֹת וְחֵלֶק בְּהַתּוֹרָה וּמִשָּׁם כָּל חִיּוּתוֹ, כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם (דְּבָרִים ל), כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ וְכוּ'. וְעִקַּר בַּקָּשָׁתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְכָל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה לִהְיוֹת נִכְתָּבִין לְחַיִּים כַּוָּנָתֵנוּ עַל חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁהֵם חַיִּים אֲמִתִּיִּים, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ, וְכַמְבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וּשְׁאָר סְפָרִים בְּעִנְיַן זָכְרֵנוּ לְחַיִּים בְּפַתָּח, עַיֵּן שָׁם. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חַיִּים טוֹבִים שֶׁמְּבַקְּשִׁים עַיֵּן שָׁם, נִמְצָא שֶׁכָּל חִיּוּתֵינוּ בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת הוּא הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְעַל – כֵּן כְּשֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים, הַיְנוּ בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁהוּא סֵפֶר הַחַיִּים, הַיְנוּ שֶׁנִּהְיֶה נִכְתָּבִין וְנִשְׁרָשִׁין בְּסִפְרֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר שָׁם הַחַיִּים. וְכָל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל נִשְׁרָשִׁין וְנִכְלָלִין בְּיוֹתֵר בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מְאִירָה וּמַזְהֶרֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בְּיוֹתֵר וְנִשְׁלֶמֶת בְּיוֹתֵר עַל – יְדֵי רִבּוּי סְפָרִים הַרְבֵּה שֶׁנַּעֲשִׂין וְנִתְרַבִּין עַל – יְדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְשָׁךְ עֲלֵיהֶם הֶאָרָה גְּדוֹלָה מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁבְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל – יְדֵי שֶׁנִּכְתְּבוּ וְנִשְׁרְשׁוּ שָׁם בְּיוֹתֵר. עַד שֶׁזּוֹכִין לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁין דְּאוֹרָיְתָא הַרְבֵּה וְנִתְרַבִּין סְפָרִים קְדוֹשִׁים בְּיוֹתֵר.

ב)     נִמְצָא שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַעֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ שֶׁיִּתְרַבּוּ סְפָרִים קְדוֹשִׁים שֶׁל הַתּוֹרָה וְכנזכר לעיל. וְכָל זֶה זוֹכִין עַל – יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים שֶׁנִּתְתַּקֵּן אָז כנזכר לעיל, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה נִתְרַבִּין הַסְּפָרִים בְּיוֹתֵר כנזכר לעיל. וְכֵן בְּכָל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה אָנוּ עוֹסְקִין בְּתִקּוּן זֶה לְתַקֵּן אֱמוּנַת חֲכָמִים עַל – יְדֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁעוֹשִׂין אָז, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה נִתְרַבִּין הַסְּפָרִים, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינוֹת מַה שֶּׁמְּבַקְּשִׁין בְּכָל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה בְּסֵפֶר חַיִּים וְכוּ' וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים וְכוּ'. וְעַל – יְדֵי רִבּוּי הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַתּוֹרָה, עַל – יְדֵי זֶה זוֹכִין לְהַמְתִּיק כָּל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם וְכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְצָא אֵיזֶה דִּין נִמְתָּק, כִּי נִכְלֶלֶת הַתּוֹרָה בְּתוֹךְ אֶבֶן שְׁתִיָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת שֵׂכֶל הַכּוֹלֵל, בְּחִינַת חָכְמָה עִלָּאָה דְּמִתַּמָּן אוֹרָיְתָא נַפְקַת, שֶׁשָּׁם כָּל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם נִמְתָּקִין בְּשָׁרְשָׁן הָעֶלְיוֹן הַכּוֹלֵל כָּל הַצִּמְצוּמִים וְכָל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי כָּל צִמְצוּם וְדִין שָׁרְשׁוֹ בְּחָכְמָה וְשֵׂכֶל, כִּי כֻּלָּם בְּמַחֲשָׁבָה אִיתְבְּרִירוּ וְכָל דִּין נִמְתָּק בְּהַשֵּכֶל שֶׁשָּׁם שָׁרְשׁוֹ, כִּי אֵין הַדִּין נִמְתָּק אֶלָּא בְּשָׁרְשׁוֹ, אֲבָל יֵשׁ שֵׂכֶל הַכּוֹלֵל שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַשִּכְלִיּוּת שֶׁהֵם שָׁרְשֵׁי כָּל הַדִּינִים. וְשָׁם בַּשֵּכֶל הַכּוֹלֵל נִמְתָּקִין כָּל הַדִּינִים, כִּי בַּשֵּכֶל הַפְּרָטִי אֵין יְכוֹלִין לְהַמְתִּיק כִּי אִם הַדִּין הַשַּׁיָּךְ לְשֵׂכֶל זֶה שֶׁשָּׁם שָׁרְשׁוֹ, אֲבָל בַּשֵּכֶל הַכּוֹלֵל שֶׁכּוֹלֵל הַכֹּל, שָׁם נִמְתַּק הַכֹּל – כָּל דִּין וְצִמְצוּם שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי שָׁם שֹׁרֶשׁ הַכֹּל. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁרוֹצִין לְהַמְתִּיק אֵיזֶה דִּין עַל – יְדֵי שֵׂכֶל הַפְּרָטִי אִי אֶפְשָׁר גַּם כֵּן לְהַמְתִּיקוֹ כִּי אִם עַל – יְדֵי שֶׁמְּקַבֵּל זֶה הַשֵּכֶל הַפְּרָטִי הֶאָרָה מִשֵּכֶל הַכּוֹלֵל וְאָז דַּיְקָא יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְהַמְתִּיק.

כִּי שְׁלֵמוּת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הִיא עַל – יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהֵם הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁמְּחַבְּרִין הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים הָאֲמִתִּיִּים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. שֶׁעַל – יְדֵי זֶה נִשְׁלֶמֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.

נִמְצָא, שֶׁעִקַּר הַהַמְתָּקָה עַל – יְדֵי שֵׂכֶל הַכּוֹלֵל, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה נִמְתָּק הַכֹּל בֵּין בִּכְלָל בֵּין בִּפְרָט, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל מִשֵּכֶל הַכּוֹלֵל שֶׁהוּא חָכְמָה עִלָּאָה, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי מִתַּמָּן אוֹרָיְתָא נַפְקַת כנזכר לעיל כִּי אִם עַל – יְדֵי שֶׁיֵּשׁ לְהַתּוֹרָה שְׁלֵמוּת. וּשְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה הוּא עַל – יְדֵי שֶׁנִּתְרַבִּין סְפָרִים הַרְבֵּה בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי יֵשׁ עַכְשָׁיו סְפָרִים הַרְבֵּה. וְעוֹד עֲתִידִין לִהְיוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה. וְכֻלָּם צְרִיכִין לְהָעוֹלָם. וְאָסוּר לְהַלְעִיג מֵאֶחָד מֵהֶם, כִּי הֵם שְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה, כִּי שְׁלֵמוּת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הִיא עַל – יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהֵם הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁמְּחַבְּרִין הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים הָאֲמִתִּיִּים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. שֶׁעַל – יְדֵי זֶה נִשְׁלֶמֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. וְאָז עוֹלָה הַתּוֹרָה וְנִשְׁלֶמֶת בְּשָׁרְשָׁהּ שֶׁהוּא חָכְמָה עִלָּאָה שֵׂכֶל הָעֶלְיוֹן הַכּוֹלֵל. וְאָז הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת לוּחוֹת הָאֶבֶן, כִּי נִכְלֶלֶת בְּהָאֶבֶן שְׁתִיָּה שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים. וּמִשָּׁם כָּל הַהַמְתָּקוֹת שֶׁל כָּל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם. בִּבְחִינַת יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ. וְכָל זֶה מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, אַךְ כָּפַלְתִּי הַדְּבָרִים כְּדֵי לְבָאֵר הָעִנְיָן בְּיוֹתֵר, כִּי יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ שָׁם בְּקִצּוּר. וְכָאן בֵּאַרְתִּים בְּיוֹתֵר, (עַיֵּן שָׁם וְכָאן וְתָבִין הֵיטֵב).

וְזֶה בְּחִינַת יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָז הוּא סוֹף גְּמַר הַתְּשׁוּבָה, כִּי הוּא יוֹם אַחֲרוֹן מֵעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. וְאָז זוֹכִין עַל – יְדֵי רִבּוּי הַסְּפָרִים שֶׁנִּתְתַּקְּנוּ עַל – יְדֵי תִּקּוּן הָאֱמוּנָה בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה לַעֲלוֹת וְלִכְלֹל בְּתוֹךְ הָאֶבֶן שְׁתִיָּה שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים שֶׁשָּׁם נִכְנָס הַכֹּהֵן גָּדוֹל בִּשְׁבִיל כְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְתוֹךְ בֵּית קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. וּמִשָּׁם מַמְתִּיק כָּל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כַּפָּרַת וּסְלִיחַת כָּל הָעֲווֹנוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי הָעֲווֹנוֹת הֵם דִּינִים, כִּי אֵין יִסּוּרִים בְּלֹא חֵטְא וְכוּ' וּסְלִיחוֹת כָּל הָעֲווֹנוֹת הוּא בְּחִינַת הַמְתָּקַת כָּל הַדִּינִים שֶׁנִּמְשָׁךְ מִקֹּדֶשׁ קֳדָשִׁים, מֵאֶבֶן שְׁתִיָּה שֶׁנִּכְנָס לְשָׁם הַכֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי אָז קִבֵּל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת וְאָז נִתְרַצָּה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּשִׂמְחָה וְאָמַר לוֹ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ, כִּי אָז נִכְלֶלֶת הַתּוֹרָה בַּשֵּכֶל הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת לוּחוֹת הָאֶבֶן, בְּחִינַת אֶבֶן שְׁתִיָּה וְכוּ'. וּמִשָּׁם נִמְתָּקִין כָּל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁהֵם בְּחִינַת סְלִיחוֹת כָּל הָעֲווֹנוֹת כנזכר לעיל.

עַל יְדֵי תִּקּוּן אֱמוּנַת חֲכָמִים נִמְתָּקִין כָּל הַדִּינִים, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת יוֹם הַכִּפּוּרִים כנזכר לעיל, עַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְעֵצָה שְׁלֵמָה.

ג)      וְעַל – כֵּן אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים עוֹשִׂין סֻכּוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָעֵצָה כנזכר לעיל בִּדְבָרֵינוּ הַקּוֹדְמִים, כִּי עַל – יְדֵי תִּקּוּן אֱמוּנַת חֲכָמִים שֶׁעַל – יְדֵי זֶה נִמְתָּקִין כָּל הַדִּינִים, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת יוֹם הַכִּפּוּרִים כנזכר לעיל, עַל – יְדֵי זֶה זוֹכִין לְעֵצָה שְׁלֵמָה. וְזֶה בְּחִינַת סֻכָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָעֵצָה בִּבְחִינַת וּפְרֹס עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ וְכנזכר לעיל, וְעַל – כֵּן דַּפְנוֹת הַסֻּכָּה הֵם בְּחִינַת נֶצַח הוֹד יְסוֹד, (כַּמְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵצוֹת כַּיָּדוּעַ, כִּי כְּשֶׁפּוֹגְמִין בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים וְאָז נֶחֱלֶקֶת הָעֵצָה לִשְׁתַּיִם חַס וְשָׁלוֹם, וְאֵין יְכוֹלִין לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, כִּי הָעֵצָה נֶחֱלֶקֶת לִשְׁתַּיִם, שֶׁבִּתְחִלָּה נִדְמֶה לוֹ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת כָּךְ וּלְהִתְנַהֵג כָּךְ וְאַחַר כָּךְ בָּא עַל דַּעְתּוֹ סְבָרָא לַעֲשׂוֹת לְהֵפֶךְ מַמָּשׁ, כִּי הָעֵצָה חֲלוּקָה אֶצְלוֹ לִשְׁתַּיִם חַס וְשָׁלוֹם, וְכָל זֶה עַל – יְדֵי פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים כנזכר לעיל וְאָז הִיא בְּחִינַת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפָלֶת, בְּחִינַת עֲצָתוֹ נוֹפֶלֶת, כִּי דָּוִד הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת אֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָוִד, הַיְנוּ בְּחִינַת אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חַסְדֵי דָּוִד הַנֶּאֱמָנִים (כַּיָּדוּעַ וּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר). וּכְשֶׁזּוֹכִין לְעֵצָה שְׁלֵמָה עַל – יְדֵי תִּקּוּן אֱמוּנַת חֲכָמִים בָּזֶה מְקִימִין סֻכַּת דָּוִד מִנְּפִילָתָהּ בִּבְחִינַת בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפָלֶת, כִּי סֻכָּה הוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הַמֹּחַ וְהַדַּעַת שֶׁזּוֹכִין עַל – יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים שֶׁעַל – יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן הָעֵצָה, כִּי סֻכָּה הִיא בְּחִינַת אִימָא דִּמְסַכְכָא עַל בְּנִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת בִּינָה אִימָא עִלָּאָה, בְּחִינַת אִם לַבִּינָה תִּקְרָא שֶׁשָּׁם מְקוֹר הָעֵצָה, כִּי אִימָא עַד הוֹד אִתְפַּשְּׁטַת שֶׁשָּׁם הָעֵצוֹת כַּיָּדוּעַ. וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּמָשִׁיחַ, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה וְכוּ' רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'. כִּי הָעֵצוֹת נִמְשָׁכִין מִבִּינָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת סֻכָּה שֶׁזּוֹכִין לָזֶה עַל – יְדֵי תִּקּוּן הָאֱמוּנָה, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה מְקִימִין סֻכַּת דָּוִד מִנְּפִילָתָהּ מִבְּחִינַת עֲצָתוֹ נוֹפֶלֶת שֶׁעַל – יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן וְנִתְאַחֵד מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מַמָּשׁ, כִּי הַכֹּל אֶחָד (וְכַמְבֹאָר לְעֵיל מִזֶּה). וְעַל – כֵּן מְרֻמָּז תִּקּוּן הָעֵצָה שֶׁלֹּא תִּתְחַלֵּק בַּפָּסוּק וְלֹא יֵחָצוּ לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד, שֶׁמְּדַבֵּר מִתִּקּוּן וְאַחְדוּת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד כִּי הַכֹּל אֶחָד וְכנזכר לעיל, כִּי עִקַּר תִּקּוּן מַלְכוּת בֵּית דָּוִד יִהְיֶה עַל – יְדֵי מָשִׁיחַ שֶׁיָּבֹא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ שֶׁאָז יִתְקַיֵּם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְכוּ' וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכוּ'.

וּבִיאַת מָשִׁיחַ יִהְיֶה עַל – יְדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע וְכוּ'.

ד)     וּבִיאַת מָשִׁיחַ יִהְיֶה עַל – יְדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע וְכוּ'. וְעִקַּר תִּקּוּן הַתְּשׁוּבָה הוּא עַל – יְדֵי תִּקּוּן שְׁלֵמוּת הָעֵצָה, כִּי עִקַּר מַה שֶּׁרְחוֹקִין מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא רַק עַל – יְדֵי שֶׁאֵין יוֹדְעִין עֵצָה שְׁלֵמָה אֵיךְ לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּל אֶחָד מִמְּקוֹמוֹ אֲשֶׁר נִתְעָה לְשָׁם, כִּי בֶּאֱמֶת הַכֹּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וּמִתְגַּעְגְּעִים לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַךְ אֵין יוֹדְעִים עֵצוֹת אֵיךְ לָשׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ אֲשֶׁר נִלְכָּד בּוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ וְהָעִקָּר עַל – יְדֵי פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים, כִּי אִי אֶפְשָׁר לֵידַע עֵצוֹת אֵיךְ לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי אִם עַל – יְדֵי צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר הַמּוֹרִים לָנוּ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֵךְ בָּהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה, כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר תִּקּוּן שְׁלֵמוּת הָעֵצָה צְרִיכִין רַק בַּעֲבוֹדַת ה', כִּי בְּוַדַּאי מִי שֶׁבָּא עַל אֵיזֶה עֵצָה וְתַחְבּוּלָה אֵיךְ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה עֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם. לִגְנֹב אוֹ לִנְאֹף חַס וְשָׁלוֹם, בְּוַדַּאי אֵין זֶה נִקְרָא עֵצָה מֵאַחַר שֶׁעַל – יְדֵי עֲצָתוֹ זֹאת מוֹסֵר עַצְמוֹ לְיִסּוּרִין וּלְמִיתָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא שֶׁיּוֹרֵד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת.

וְכֵן אֲפִלּוּ כְּשֶׁבָּא עַל עֵצָה אֵיךְ לְהַרְוִיחַ מָמוֹן אִם אֵין הַמָּמוֹן מְסֻגָּל לוֹ לַעֲבוֹדַת ה'. וְאַדְּרַבָּא, עַל – יְדֵי זֶה יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, גַּם זֶה אֵינוֹ עֵצָה טוֹבָה, כִּי הוּא עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ מֵאַחַר שֶׁנִּתְרַחֵק עַל – יְדֵי זֶה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ לְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֵצַח נְצָחִים.

ה)    וְכֵן אֲפִלּוּ כְּשֶׁבָּא עַל עֵצָה אֵיךְ לְהַרְוִיחַ מָמוֹן אִם אֵין הַמָּמוֹן מְסֻגָּל לוֹ לַעֲבוֹדַת ה'. וְאַדְּרַבָּא, עַל – יְדֵי זֶה יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, גַּם זֶה אֵינוֹ עֵצָה טוֹבָה, כִּי הוּא עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ מֵאַחַר שֶׁנִּתְרַחֵק עַל – יְדֵי זֶה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ לְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֵצַח נְצָחִים. כִּי בְּוַדַּאי עֲצַת הַגַּנָּבִים וְהַנּוֹאֲפִים שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשֵׂיהֶם עַל – יְדֵי כַּמָּה עֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת וְעַל – פִּי רֹב תּוֹפְסִים אוֹתָם בְּכַבְלֵי עֹנִי וּבַרְזֶל וְאַחֲרִיתָם עֲדֵי אוֹבֵד בְּוַדַּאי אֵין עֲצָתָם נֶחֱשֶׁבֶת לְעֵצָה. וּכְמוֹ כֵן כָּל עֲצַת הָרְשָׁעִים וְהָרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵאַחַר שֶׁאֵין זוֹכִין עַל – יְדֵי עֲצָתָם לְתַכְלִית הָאֲמִתִּי תַּכְלִית הַנִּצְחִי, אַדְּרַבָּא מִתְרַחֲקִים עַל – יְדֵי עֵצוֹת כָּאֵלּוּ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי בְּוַדַּאי מִי שֶׁבָּא עַל עֵצָה וְתַחְבּוּלָה אֵיךְ לַעֲשׂוֹֹת סַכִּין אוֹ חֶרֶב נִפְלָא וְאַחַר כָּךְ הוֹרְגִין אוֹתוֹ בְּחַרְבּוֹ וּבְסַכִּינוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים כח), סַדְנָא בְּסַדְנָא יָתִיב אַף – עַל – פִּי שֶׁהַחֶרֶב נַעֲשֶׂה בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה אֵינָהּ נֶחֱשָׁב לְחָכְמָה וְעֵצָה כְּלָל, אַדְּרַבָּא, אֵין שְׁטוּת וּכְסִילוּת יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁחָשַׁב עֵצוֹת אֵיךְ לַהֲרֹג אֶת עַצְמוֹ מִשְּׁנֵי עוֹלָמוֹת, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ כַּמָּה מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁמְּסַפְּרִים הַמְחַקְּרִים בְּעַצְמָן מִגֹּדֶל מַפָּלָתָם הָרָעָה שֶׁל כָּל אוֹתָן שֶׁהִמְצִיאוּ חָכְמוֹת נִפְלָאוֹת בָּעוֹלָם כְּמוֹ אַסוֹקְרָאט שֶׁדָּנוּ אוֹתוֹ וַהֲרָגוּהוּ בִּשְׁבִיל חָכְמָתוֹ, וְכֵן זֶה שֶׁהִמְצִיא הַכְּלֵי תַּחְבּוּלָה לְהִנָּצֵל מֵרְעָמִים נֶהֱרַג עַל – יְדֵי רַעַם וְכֵן קָלָאמְבּוּס וַחֲבֵרָיו שֶׁמָּצְאוּ אַמֶערִיקָא כָּל אוֹתָן שֶׁהָיוּ הָעִקָּר בְּעִנְיָן זֶה כֻּלָּם מֵתוּ וְנֶהֶרְגוּ עַל – יְדֵי זֶה דַּיְקָא, כַּמְבֹאָר בְּסִפְרֵיהֶם בְּעַצְמָם גֹּדֶל מַפָּלָתָם עַל – יְדֵי חָכְמָתָם בְּעַצְמָם שֶׁהִמְצִיאוּ דַּיְקָא וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מַעֲשִׂיּוֹת רָעוֹת כָּאֵלֶּה מֵעִנְיַן חֲכָמִים גְּדוֹלִים שֶׁהִמְצִיאוּ חָכְמוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁהָיוּ לָהֶם מַפָּלָה גְּדוֹלָה עַל – יְדֵי חָכְמָתָן שֶׁהִמְצִיאוּ דַּיְקָא (וְכַמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר, עַיֵּן שָׁם.

נִמְצָא, שֶׁעֵצוֹת וְחָכְמוֹת כָּאֵלּוּ בְּוַדַּאי הֵם שְׁטוּת גָּדוֹל מֵאַחַר שֶׁלֹּא חָשְׁבוּ כְּלוּם עַל עוֹלָם הַבָּא עוֹלָם הַנִּצְחִי רַק עַל עוֹלָם הַזֶּה לְהַרְאוֹת כְּבוֹדָם וְעָשְׁרָם וּלְבַסּוֹף נֶאֶבְדוּ וְנֶעֶקְרוּ מִשְּׁנֵי עוֹלָמוֹת, הֲיֵשׁ שְׁטוּת גָּדוֹל מֵחָכְמָה כָּזוֹ שֶׁחָשַׁב כָּל יָמָיו חָכְמוֹת עַד שֶׁהִמְצִיא כֵּלִים נִפְלָאִים וְכָל כַּוָּנָתוֹ הָיָה לְהַרְבּוֹת כְּבוֹדוֹ וְעָשְׁרוֹ וּלְבַסּוֹף נָפַל כְּתוֹא מִכְמָר עַל – יְדֵי זֶה דַּיְקָא וּמְאוּמָה לֹא נָשָׂא בַּעֲמָלוֹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, כִּי אַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד, כִּי עַל – יְדֵי חָכְמָתוֹ נִתְגָּאָה וְחִפָּה דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵּן עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעַל תּוֹרָתוֹ עַל עַמּוֹ הַקָּדוֹשׁ הַנִּבְחָר, כִּי דִּמָּה בִּלְבָבוֹ בְּגֹדֶל גַּאֲוָתוֹ וּזְדוֹן לְבָבוֹ שֶׁכְּמוֹ שֶׁבָּא בְּדַעְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ לְהַמְצִיא כְּלִי זֹאת הַנִּפְלָאָה, כֵּן הוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת עַל בָּמֳתֵי עָב לְדַמּוֹת בְּדַעְתּוֹ סְבָרוֹת עַל אֶל עֶלְיוֹן יִתְבָּרַךְ. אוֹי לָהֶם, אוֹי לְחָכְמָתָם הָרָעָה וְהֵמָּה בּוֹעֲרִים וְלֹא יוֹדְעִים כִּי גַּם זֹאת מֵאֵת ה' צְבָאוֹת יָצְאָה שֶׁהִגִּיעַ הָעֵת שֶׁתֵּצֵא כְּלִי כָּזֹאת לָעוֹלָם, עַל – כֵּן שָׁלַח בְּדַעְתָּם זֹאת שֶׁיָּבוֹאוּ עַל חָכְמָה וְתַחְבּוּלָה זֹאת לְהַמְצִיא הַכְּלִי זֹאת, כִּי הֵם כְּגַרְזֶן בְּיַד הַחוֹצֵב בּוֹ וְלֹא הָיָה לָהֶם לְהִתְגָּאוֹת עַל – יְדֵי זֶה וְלָבֹא לִידֵי כְּפִירוֹת בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ וּבְעַמּוֹ עַל – יְדֵי זֶה, אֲשֶׁר עַל – יְדֵי זֶה נֶהְפַּךְ הַגַּלְגָּל עֲלֵיהֶם וְנֶעֶקְרוּ עַל – יְדֵי חָכְמָתָן שֶׁל עַצְמָן דַּיְקָא כנזכר לעיל, עַל – כֵּן הָעֵצוֹת וְהַחָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁאֵינָם פּוֹעֲלִים עַל – יְדֵי אֵלּוּ הָעֵצוֹת לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִזְכּוֹת לְחַיִּים נִצְחִיִּים אֵלּוּ הָעֵצוֹת אֵינָם עֵצוֹת כְּלָל, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמִּתְרַחֲקִים עַל – יְדֵי אֵלּוּ הָעֵצוֹת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רַחֲמָנָא לִצְלַן, שֶׁבְּוַדַּאי אֵלּוּ הָעֵצוֹת אֵינָם נִקְרָאִים בְּשֵׁם עֵצוֹת כְּלָל וְעַל עֵצוֹת כָּאֵלּוּ נֶאֱמַר (דְּבָרִים לב), כִּי גּוֹי אֹבֵד עֵצוֹת הֵמָּה. וּכְתִיב, אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'. הַיְנוּ כְּשֶׁהוּא נֶגֶד ה' שֶׁאֵין מַגִּיעַ מִזֹּאת הַחָכְמָה וְהָעֵצָה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵין נִקְרָא בְּשֵׁם חָכְמָה וְעֵצָה כְּלָל וְכנזכר לעיל. כִּי מִי שֶׁהוּא חָכָם אֲמִתִּי וְרוֹצֶה לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ בֶּאֱמֶת וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ וְעַל תַּכְלִיתוֹ בֶּאֱמֶת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי רָאוּי לוֹ שֶׁיַּחֲשֹׁב רַק תַּחְבּוּלוֹת וְעֵצוֹת אֵיךְ לְהִנָּצֵל מִן הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת וּמִתַּחְתָּיו, כִּי זֶה רוֹאֶה כָּל אָדָם, מִכָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוּא חָכָם קְצָת גֹּדֶל גְּנוּת זֶה הָעוֹלָם שֶׁהוּא מָלֵא יְגוֹנוֹת וְכָל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבִים וְאֵין שׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ נַחַת וְטוּב בְּזֶה הָעוֹלָם הַמַּר הַמָּלֵא יִסּוּרִים מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר בִּכְתָב, וְגַם אֵין צֹרֶךְ לְבָאֵר לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ קְצָת. וְסוֹף הָאָדָם לָמוּת. וּמַה יִתְרוֹן לְאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וְכנזכר לעיל וְכוּ', וְעַל – כֵּן בְּוַדַּאי הָיָה רָאוּי לְכָל הַחֲכָמִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שֵׂכֶל גָּדוֹל אֲפִלּוּ לְחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁיִּתְקַבְּצוּ כֻּלָּם יַחַד וְיַחְשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת חָכְמוֹת וְתַחְבּוּלוֹת בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ מַהוּ הַתַּכְלִית שֶׁל זֶה הָעוֹלָם וּבִשְׁבִיל מַה נִּבְרָא הָאָדָם וּלְבַלּוֹת יָמִים וְשָׁנִים עַל זֶה כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְכָל הָאָבוֹת קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ עַם קָדוֹשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁכְּבָר זָכִינוּ לְקַבֵּל הָעֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת בַּמֶּה לִזְכּוֹת לְחַיֵּי עוֹלָם, דְּהַיְנוּ עַל – יְדֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, עַל – יְדֵי תַּרְיַ"ג עֲטִין דְּאוֹרָיְתָא, בְּוַדַּאי רָאוּי לָנוּ לָשׂוּם כָּל חָכְמָתֵנוּ וְדַעְתֵּנוּ לְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם וְכוּ'. כִּי זֹאת הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה מִכָּל הַחָכְמוֹת וְהָעֵצָה הָאֲמִתִּיּוֹת כְּשֶׁזּוֹכֶה עַל – יְדֵי חָכְמָתוֹ וַעֲצָתוֹ לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה בִּפְשִׁיטוּת אַשְׁרֵי לוֹ. וְעַל – כֵּן הִתְחִיל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, סִפְרוֹ, אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים. כִּי צְרִיכִין לְהִתְרַחֵק מֵעֲצַת רְשָׁעִים בְּתַכְלִית הָרִחוּק, כִּי כָּל עֲצָתָם לְהָרַע אַף – עַל – פִּי שֶׁלִּפְעָמִים נִדְמֶה עֲצָתָם לְאֵיזֶה חָכְמָה, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַּלַּעֲנָה, כִּי אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה (תְּהִלִּים לז), בְּוַדַּאי צְרִיכִים לִבְרֹח